בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ביקור סטודיו | מינימליסט בעידן מקסימליסטי

הממדים הקטנים של דירת הסטודיו שהוא גר בה מאלצים את עידו מרקוס להסתפק ברישומים קטנים על גבי דיקטים. את ציוריו הגדולים הוא יוצר על גג הבניין

תגובות

לאחר התנסויות שונות ברישום שהיה הבעתי, מלא ג'סטות ומשוחרר, החל עידו מרקוס לרשום ולצייר נופים ומרחבים על פורמטים קטנים. אחת הסיבות לכך היא המעבר שלו לדירתה הקטנה של בת זוגו בחיפה, שבה הוא עובד על שולחן זעיר.

מרקוס, צייר ורשם בן 31, שסיים ב-2008 את לימודיו במדרשה לאמנות בבית ברל, חי עם בת זוגו ליבי קסל, צלמת ובוגרת טרייה של המחלקה לצילום בוויצ"ו חיפה. השניים מתגוררים בבניין מרובה דירות, רובן דירות סטודיו קטנות שבהן מתגוררים סטודנטים ואמנים צעירים. המבנה ממקום ברחוב הנמל בעיר התחתית, באזור שהיה מוזנח עד לא מזמן ובעקבות יוזמות עירוניות שופץ ועבר מתיחת פנים. במסגרתה הוקצו גם הרבה יחידות דיור בר השגה. באותו הרחוב מתפעלים בני הזוג בשיתוף פעולה עם חברים נוספים (רובם מתגוררים בבניין שלהם) את הגלריה הקטנה "האגף", שבתוכה נמצא בר קטנטן הפתוח פעמיים בשבוע.

דירתם של מרקוס וקסל קטנה במיוחד. היא כוללת גלריה שנועדה לשינה אך מפאת חוסר מקום נהפכה למחסן בעוד שהשניים ישנים תחתיה. על אף ממדיה הקטנים, נדמה כי לכל אחד מהחפצים הלא מעטים בדירה יש את המקום שלו.

מרקוס מדבר בהתרגשות על ציור ורישום תוך כדי שהוא שואל מונחים מוסיקליים כדי להסביר את עבודתו וטעמו. הוא מצביע על אזור קטן הצמוד למטבח, ובו מסודרים ברצף עשרות ציורים על דיקטים מעץ בגדלים קטנים עד קטנים מאוד. "אלה מיניאטורות. הן יותר כמו מוסיקה קלאסית", מסביר מרקוס ומזמזם מנגינה מוכרת. הוא כבר יצר כ-1,300 מהן אבל "אני רק מתחיל להתחמם, עוד לא הורדתי את הכפפות". את המיניאטורות הוא מצייר על שולחנו הקטן שבתחתיתו מגירה ובה מאוחסנים הצבעים. הכל קומפקטי אצלו: העבודה על המשטחים הקטנים החלה כתוצאה מחוסר המקום בדירה. על הקירות תלויים אחדים מהם לא בשביל קישוט אלא כי הם צריכים להתייבש. "אין הרבה מרחב תמרון", אומר מרקוס וצוחק.

מרקוס אינו מתמרמר על האילוצים. הוא מוצא נחמה רבה בעבודה בפורמטים הקטנים ומבחינות רבות התוצאה משעשעת אותו. ב-3 בפברואר אמורה להיפתח תערוכה יחיד שלו בגלריה יאיר בתל אביב. "מוצא חן בעיני להגיע ליאיר (שולביץ, הבעלים של הגלריה) עם קופסת נעליים בקרטון, לומר לו 'הנה תערוכת יחיד', ולראות איך היא ממלאת את חלל".

בתערוכתו האחרונה בגלריה rawart בתל אביב הציג מרקוס מבחר מהעבודות הקטנות. לרוב, ציוריו מתארים נוף בדרגות הפשטה שונות. מה שמשותף לכולם הוא שהם לא נעשו על סמך התבוננות - לא בנוף מציאותי ולא בדימוי. "לא מעניין אותי לקחת דימויים מגוגל אימג'ס ולצייר אותם. אומרים שגוגל אינסופי אך הוא סופי מאוד. הדמיון שלי ושלנו יותר טוב מגוגל", הוא מצהיר.

את מצעי הדיקט הוא מוצא בכמה אזורים - באוניברסיטת חיפה (שם הוא משמש אסיסטנט לפיסול של יעקב דורצ'ין), במוזיאון חיפה (שם הוא מלמד קורס רישום וציור) ובסביבת מגוריו. הוא אוהב את ההתנגדות שהעץ מייצר לעומת הדף וכן את הספיגה השונה של הצבע. באופן כללי, הוא מסביר, "אני אוהב את העובדה שבשביל לצייר אדם לא צריך מיליון דולר, לא אכפת לי אם זה שמן הכי יקר או גואש הכי פשוט, וכך גם בנוגע לדיקטים".

את הרישומים הגדולים והמוכרים יותר שלו הוא משווה למוסיקת ג'ז: הם מעין קומפוזיציות על נייר, שנשברות כתוצאה מהאלתור הרב, והם בשום פנים ואופן לא חמורי סבר. "הרי באנו ליהנות", הוא מדגיש. ציורים ורישומים אלה הוא עושה על גג הבניין, שם יש לו מספיק מרחב להתפרע. "אני יכול לשחק אתם, לתת מכה להניח ולשוב מאוחר יותר. לעומת זאת, הציורים הקטנים הם ציורים של מקסימום עשר דקות, אין מחיקות ואין חזרות". הוא מוסיף כי "ברישומים הגדולים זה נהפך להיות משהו פיסי, יש עניין של ריקוד. אלה הן עבודות של ג'סטות מהירות, אך יש דברים שמחייבים יותר מתגובה אחת ואז הם נהפכים למקום של התווכחות עם הציור".

בדומה לג'ז, לפני שמרגישים בנוח לאלתר ולשבור את הכלים, יש ללמוד ראשית כל את התבניות המוסיקליות. "כמו בגיטרה, אני לא יכול להשתגע על ההתחלה", הוא אומר. "כשבאתי למדרשה לאמנות, לקחתי רק קורסים ברישום. הייתי חייב להתמקד, הייתי מפוזר מאוד והחלטתי שאני רוצה ללמוד לרשום כמו שצריך". על אף שצילם מגיל צעיר ולאחר מכן היה צלם צבאי, דווקא כשהיה בניו יורק נחשף לרישום דרך אמנים כמו רובנס וסיי טוומבלי.

בשיחה עמו נוקב מרקוס בשמות של עשרות אמנים ישראלים צעירים, שמקוממים אותו או מושכים אותו. עם כולם הוא מנהל דיאלוג כזה או אחר. "אנחנו חיים בתקופה המקסימליסטית: אפשר לנוע בקלות בין מופשט לריאליזם הכי אדוק, לאקספרסיוניזם ומבעים ליריים".

הוא סבור כי למקום הספציפי שהוא פועל בו יש חשיבות: "אילו חייתי באיטליה, הייתי רושם ברניני כל היום, אבל לאמנים ישראלים יש פטנטים של לקחת משהו ולעשות לו משהו אחר. אני לוקח מאביבה אורי ופוגש את אריה ארוך". מרקוס גם מעיד שהוא רוצה להיות חלק ממסורת מקומית: "יש לנו רשמים אדירים. אם תשאלי אותי את מי אני מעדיף - רותקו או קופפרמן, דה קונינג או שטרייכמן, אני אשיב: קופפרמן ושטרייכמן. צריך רק לזכור שאנחנו בשנת 2011: זו תקופה נהדרת כי אין יותר זריצקי ואין רפי לביא, ולא קם מלך אחר ואפשר לעשות מה שבא לנו". *

גמגום חופשי

* מיקום: רחוב הנמל בחיפה

* זמן: שנה וחצי

* גודל: 25 מ"ר

"רישום מתאים לאופי שלי, שהוא ישיר מאוד", אומר עידו מרקוס. "יש משהו ברישום שהוא כנה מאוד. לעומת זאת, בציור יש המון שכבות ואני תמיד מרגיש שהן מסתירות משהו. אך בין שזה רישום ובין שזה ציור, חשוב לי הניגון. אני קורא לזה לגמגם מלשון ג'ם, כמו ג'ם סשן, ומתוך גמגום. לא לוותר על משהו ולהישאר בגם וגם - גם ציור, גם רישום וגם דברים אחרים".



מרקוס על גג הסטודיו: עוד לא הורדתי את הכפפות


ללא כותרת, 2008



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו