בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הורסט פי הורסט, האיש מאחורי הצללים

כוכבי קולנוע ונשות נשיאים, דוגמניות וגנרלים, מעצבי אופנה ואמנים - כולם חלפו מול עדשת המצלמה של הצלם הנודע הורסט פי הורסט. תערוכה חדשה באיטליה מתמקדת בתצלומי הנשים שלו וחושפת גם כאלה שטרם הוצגו

תגובות

בפעם הראשונה שהורסט פי הורסט צילם את קוקו שאנל התוצאה היתה רחוקה מאוד ממה ששאנל ציפתה לראות. היא דחתה את התמונה, אבל הורסט לא התייאש. "איך אוכל לצלם אותך באמת אם את לא נותנת לי אפשרות להכיר אותך?", הוא שאל, ושאנל נעתרה והזמינה אותו לארוחת ערב בביתה. לאורך כל הערב למד הורסט את תנועותיה, מבטיה ושפת גופה של המעצבת. לקראת סוף הערב, כאשר התעייפה ופרשה לספה בקצה החדר, שקועה בהרהוריה, מנותקת מעט מההמולה, הבין הורסט בדיוק כיצד יצלם אותה.

למחרת הזמין הורסט את שאנל לסטודיו שלו, שם בנה סט כמעט זהה לפינת הישיבה בביתה. התמונה, שהאירה צד אחר, מסתורי, עדין ומרחף באישיותה, מצאה חן בעיני שאנל עד כדי כך שהיא החליטה בו במקום למנות את הורסט לצלם הבית של בית האופנה ולהפוך את אותו תצלום לתמונתה הרשמית.

עבודותיו המדויקות, ששילבו אלגנטיות, פאר ומסתורין הפכו את הורסט פי הורסט לאחד הצלמים המוערכים במאה ה-20. במשך יותר מ-60 שנות קריירה חלפו מול עדשת המצלמה שלו שורה ארוכה של כוכבי קולנוע ונשות נשיאים, דוגמניות וגנרלים, מעצבי אופנה ואמנים. כעת, תערוכה חדשה שנפתחה בפסטיבל לצילום דיגטלי בפאלאצו דוקאלה שבעיר לוקה, בצפון-מרכז איטליה, מציגה מגוון רחב מעבודותיו וביניהן תצלומים נדירים שלא הוצגו בעבר. התערוכה, שמתקיימת בשיתוף גלריית סטאלי-וייז בניו יורק, תוצג עד סוף החודש.

קוסם של אור

"התמקדנו בתמונות של נשים", מספר אוצר התערוכה אנריקו סטפאנלי, "והבאנו תצלומים מכל התקופות, כולל התמונה המפורסמת ההיא של שאנל. מה שמעניין הוא שאף שהורסט היה צלם מבריק הוא כלל לא התחיל בתחום. הוא למד אמנות ואז ארכיטקטורה אבל כל הדברים שבהם עסק היו צרים מדי בשבילו. ואז הוא גילה את המצלמה".

הורסט פי הורסט נולד בגרמניה ב-1906 בשם הורסט פול אלברט בורמן. בנעוריו למד באקדמיה לאמנויות בהמבורג ומיד לאחר מכן, ב-1925, עזב את גרמניה ונסע לפאריס כדי ללמוד ארכיטקטורה בסטודיו של לה קורבוזייה. בראיונות מאוחרים סיפר הורסט כי עזב את הסטודיו במהרה בשל אופיו הקשה של לה קורבוזייה. "הוא לא הסתדר אתו, משום שלדעתו החזון של לה קרובוזייה היה מוגבל מדי. למזלו הוא פגש את מי שנהפך למאסטר שלו ומאוחר יותר גם לבן הזוג שלו - הברון גאורג הוינינגן-הוין", אומר סטפאנלי.

הוינינגן-הוין היה אציל רוסי וצלם בכיר ב"ווג" הצרפתי. הוא לקח תחת חסותו את הורסט, שאף דיגמן בשבילו, ובמשך שנתיים לימד אותו את יסודות הצילום. היה זה הברון שהציג אותו בפני מעגלי החברה הגבוהה בפאריס ובלונדון. "באותה התקופה החל הורסט לפתח את הרגישות הייחודית שלו. הוא נהפך לאחד הגדולים בטכניקת הקיארוסקורו, הוא מדד וכיוון את האורות באופן שאיפשר לו להגשים בדיוק מוחלט את מה שתיכנן ורצה. הוא גם היה בין הראשונים שלא האירו לגמרי את הבגדים שלבשו הדוגמניות אלא רק חלקים מהם, משום שזו היתה לדעתו הדרך להדגיש את הבגד בצורה האידיאלית ולבנות סביבו את האווירה הנכונה. הוא השתמש רק במינימום ההכרחי, וגם אז שיחק אתו מאוד".

חיבתו לצללים תיסכלה לא פעם את המפיקים שהסתובבו באתר הצילומים. בראיון סיפר הורסט כיצד באחד המקרים ניגש אליו אחד המפיקים כשנר דולק בידו ואמר "אלוהים אדירים, אולי נוסיף קצת אור? לא רואים שום דבר". הפרפקציוניזם שלו הוביל אף הוא לחיכוכים. את הזווית המושלמת באחד מתצלומיו המפורסמים ביותר, "מחוך מיינבוכר", מצא רק בשעות הקטנות של הלילה, ביום האחרון שלו בפאריס, לפני שעזב לארצות הברית.

"משחק האורות הזה איפשר לו גם ליצור אשליות, כפי שרואים בתמונות ה'דוממות', שבהן צילם ידיים ורגליים מפותלות זו בזו, וגם הידיים האנושיות וגם אלה שעשויות גבס נראות אמיתיות לגמרי. מבחינה זאת הוא היה כמו קוסם - הוא פיסל עם האור משטחים של שיש שנהפכו בשבילו לבשר ודם, הוא יצר תמונות שבין מציאות לחלום, הקים דברים לחיים באמצעות האור. ולחשוב שהוא עשה את כל זה כבר לפני 70 שנה, עם הטכניקות שהיו זמינות באותם הימים, אומר לא מעט עליו ועל הכישורים שלו".

לא יצא מהחדר

אף שבתחילת דרכו הזכיר הורסט בסגנונו את עבודותיו של הוינינגן-הוין, בתוך זמן קצר קיבלו תצלומיו אופי משל עצמם. תמונותיו הראשונות ב"ווג" הצרפתי פורסמו ב-1931 ועוררו עניין רב, וכך גם התמונות שצילם ל"ווג" הבריטי שנה מאוחר יותר. "הוא מאוד הושפע מהתרבות היוונית ומתפישת הגוף ביוון", מוסיפה טאקי וייז, מבעלות הגלריה סטאלי-וייז וידידתו של הורסט. "בכלל, האסתטיקה של שנות ה-30 כיכבה באופן בולט לאורך כל התצלומים שיצר, גם המאוחרים יותר, הסרטים של שנות ה-30, עיצוב הפנים, הביגוד, וכמובן השימוש שלו באור שעובר כחוט השני בכל העבודות שלו ומעניק להן כוח. כמובן שהוא הושפע גם מהטיולים שלו ברחבי העולם, הוא נסע המון - בין השאר לתוניסיה, עם הוינינגן, ולאיראן והכל נכנס לתמונות".

בעקבות הצלחתו באירופה הוזמן הורסט בתחילת שנות ה-30 על ידי קונדה נאסט, המו"ל של "ווג", לעבוד בשביל המהדורה האמריקאית, אבל הקשר בין השניים עלה במהרה על שרטון כפי שסיפר. באחד המפגשים בין השניים פנה נאסט להורסט ואמר לו בהתרסה, "אתה בוודאי חושב שאתה טוב כמו סטייכן" (הצלם והצייר הידוע אדוארד סטייכן). הורסט ענה שאם הוא לא היה חושב שהוא יהיה טוב כמו סטייכן הוא לא היה ממשיך במקצוע. תשובתו הרגיזה את נאסט, שהודיע לו מיד כי הוא יכול לחזור לצרפת עם תום החוזה. הורסט הנעלב ארז את חפציו ונסע כבר ביום שלמחרת.

עם שובו לפאריס נסקה הקריירה של הורסט. את מרבית ימיו נהג לבלות בקרב ידידיו האמנים, ובמיוחד עם סלבדור דאלי ואשתו גאלה ועם ז'אן מארה, בן זוגו של ז'אן קוקטו, שאף היה דוגמן של הורסט בסדרת תצלומים. "העובדה שהוא היה ידיד של אמנים גדולים כמו דאלי ופיקאסו תרמה לו רבות. היו שם חילופי רעיונות והפריה הדדית", אומר סטפאנלי. הורסט עצמו נהג לומר בראיונות כי הקשר בין מעצבי האופנה לציירים ולצלמים היה מקור לצמיחה בשביל כולם. "פעם זה היה אחרת, דאלי היה מכין שמלות לאלזה קייאפרלי ומצייר עליהן לובסטרים, דברים כאלה", הוא סיפר. דווקא צלמים אחרים, כמו מאן ריי, התחבבו עליו פחות. "נהגנו לקרוא לו צלם חדר חושך", סיפר הורסט, "כי הוא אף פעם לא היה יוצא משם".

עם פרוץ המלחמה והשיבושים שגרמה בתעשיית העיתונות החליט הורסט לעזוב את אירופה בשנית. ב-1939 הפליג לארצות הברית והגיש בקשה לאזרחות. באותה שנה, מעט אחרי שהגיע לניו יורק, פגש הורסט את מי שנהפך לבן זוגו במשך למעלה מ-50 שנה - דיפלומט בריטי בשם ניקולס לופורד, שנודע גם בשם ולנטיין לופורד. "הוא וניקולס גרו בבית הזה באויסטר ביי שהוא בנה בסגנון לה קורבוזייה, זה היה מקום ששיקף את מי ומה שהוא היה", נזכרת וייז.

לדבריה, "הם יצרו שם גן נפלא, הם עבדו יחד בשביל נאסט, הורסט צילם וניקולס כתב מאמרים והוא נסע הלוך ושוב בין 'ווג' הצרפתי ל'ווג' האמריקאי, הוא היה כה נעים ואלגנטי, הוא תמיד אירח, במיוחד בחודשי הקיץ הוא היה מארח אנשים במרפסת הרחבה שלו שהיתה מעוצבת בסגנון טנג'יר, לשם אמנים היו נוסעים בשנות ה-30 והאהבה לסגנון הזה נשארה בו. זה היה מרהיב, היה לו בבית את המזכרות ששאנל נתנה לו כמו המסך הגדול וקופסאות אמייל מעוטרות, רהיטים של ז'אן מישל פרנק ועבודות של ג'אקומטי, כל דבר, כל פריט היה פשוט אלגנטי, הוא חי לפי הסטנדרטים שקבע לעצמו".

ב-1943 גויס הורסט לצבא והוצב ביחידה שעמדה להישלח לחזית ורק ברגע האחרון הועבר ליחידת הצילום ונשלח לצלם פורטרטים של גנרלים ונשותיהם. "הוא היה אדם בר מזל. כל החיילים מהיחידה שבה אמור היה להיות מוצב נהרגו. הוא היה היחיד ששרד, בזכות העובדה שנשאר מאחור", אומר סטפאנלי. בעקבות עבודתו עם הגנרלים הוזמן הורסט לצלם גם את נשיא ארצות הברית, הארי טרומן. השניים התיידדו, ומאותו הרגע הוזמן לצלם במשך שנים את כל הגברות הראשונות, ביניהן גם את ז'קלין קנדי.

הייחוד בעבודותיו של הורסט התבסס על האסתטיקה האירופית הקלאסית. מהפכת האופנה בשנות ה-50 וה-60 וכניסתם של צלמים חדשים וחדשניים לסצינת האמנות, כמו למשל ריצ'רד אבדון, תיסכלה את הורסט ובמובנים רבים דחקה אותו הצדה. "הוא הרגיש שהוא נחתך מהסצינה, הוא לא אהב לצלם בחוץ והוא לא אהב את הסגנון החדש כך שהוא החליט לפנות לצילום של ארכיטקטורה והתמקד בבתים של עשירים, בעידודה של ידידתו דיאנה ווירלנד", מספר סטפאנלי.

חזר לשורשים

שוב היה זה קסמו האישי שפתח בפניו את הדלתות לבתיהם של העשירים והמפורסמים שהניחו לו לצלם אותם באחוזותיהם השמורות. הוא צילם בין השאר את קונסואלו ואנדרבילט בביתה בניו יורק, את מארלה אניילי, אשתו של טייקון העסקים ג'אני אניילי, הברונית דה רוטשילד, הדוכס מווינדזור, ואינספור מעצבים ואנשי תרבות שביניהם אנדי ורהול, אוסקר דה לה רנטה, אמיליו פוצ'י ואף את פאלומה פיקאסו, כשהיא לבושה כמטאדור בבגד שעיצב איב סן לורן. רוב העבודות פורסמו במגזין "האוס אנד גארדן".

"הוא צילם אותם באופן שהיה ברור שזו תמונה שלו אבל מבלי לכפות עליהם את הסגנון שלו", אומרת וייז. "יש שתי תמונות שהוא צילם, של גור וידאל ושל פיליפ ג'ונסון, הוא 'תפס' עם המצלמה את שניהם באופן שחושף עליהם הרבה ועדיין רואים שם גם את הסגנון שלו. הוא לא הקריב את הדמות למען העיצוב. דמויות מהחברה הגבוהה לא איימו עליו, להפך, הוא היה מורגל בהן, והיכולת שלו לעבוד עם כולם איפשרה לו להציץ לחייהם של כולם.

"בתמונה של ז'קלין קנדי לדוגמה, שבה היא מצולמת ביחד עם אחותה לי, רואים שהיא לא מאוימת על ידו, שהיא לא רואה בו עוד צלם שבא לקחת ממנה משהו, היא נינוחה ומחייכת", אומרת וייז. תצלומי הבתים והאחוזות אמנם נולדו מאילוץ אך התגלו כאחד המהלכים המוצלחים בקריירה של הורסט. "בואי לא נשכח שהוא היה אמנם היה צלם אופנה, אבל כשהוא עסק בעיקר בצילום של בתים למגזין 'האוס אנד גארדן', הוא חזר בעצם לשורשים שלו, לתחום הארכיטקטורה, שם הוא התחיל כשהיה צעיר. החוויות שאתה חווה בנעוריך נותרות לאורך כל החיים וממשיכות להשפיע על העבודות שאתה עושה בהמשך, זה אוצר שממנו אתה שולף כישורים בכל מיני תחומים", אומר סטפאנלי.

רק כאשר מונתה דיאנה וירלנד לעורכת "ווג" ב-1961 שב הורסט לצילומי האופנה שאהב למגזין. בהיותו בן 73 זכה לעדנה מחודשת בעקבות ההתרפקות של עולם האופנה על האסתטיקה של תצלומיו המוקדמים והוא אף הוזמן לצלם את להקת "דוראן דוראן". סדרת תמונות שצילם למגזין "לייף" ב-1980 נמכרה ביותר ממיליון וחצי עותקים ותמונת המחוך המפורסמת זכתה למחוות שונות, החל בבגדים שעיצבה בהשראתה דונה קארן וכלה בקליפ "ווג" של מדונה מ-1990 שבו היא נראית לבושה במחוך כמעט זהה, כשגבה מופנה למצלמה בפוזה דומה לזו של הדוגמנית בתמונה.

הורסט מת בנובמבר 1999 והוא בן 93. הצלם הידוע ברוס ובר הגדיר את התצלומים שלו כ"אלגנטיות שנושאת אותך למקומות אחרים. זה כמו לראות משהו מעולם אחר, לשאול את עצמך מי האדם הזה, לרצות להכיר אותו ולהתאהב בו". *



הורסט פי הורסט. חשב שהחזון של לה קרובוזייה מוגבל מדי


מתוך התערוכה, מלמעלה: קוקו שאנל, 1937; מחוך מיינבוכר, 1939; פרסומת לבית הכלבו בגרדורף גודמן, 1939; שער ווג האמריקאי, 1940



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו