בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ביקור במוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק: כשיוקו אונו אומרת "אום", למה היא מתכוונת?

לצד הביקורת על כך שהמוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק ממהר מדי לאמץ כל מה שחדש, ייאמר לזכות אוצריו כי הם הפיחו בו רוח חיים

תגובות

כשמשוטטים ברחבי המוזיאון לאמנות מודרנית ("מומה") בניו יורק, יש לפעמים תחושה שהמקום חזר מן המתים - גם אם החיים שהוא מנהל עכשיו לא תמיד מרשימים. לעתים קרובות יש בהם איכות מבלבלת, בייחוד בכל הנוגע לאמנות עכשווית. בעוד התוכן של המוזיאון נע בין חזיונות ראוותניים ומושכי קהל באולם הכניסה לתערוכות יבשושיות למדי ודידקטיות בגלריות. אבל לפחות יש בו דופק.

יש תחושה ברורה של חיים במוזיאון, הרבה יותר משהיתה ב-2005-2006, כשניסה להסתגל לביתו החדש והמצוחצח ברחוב 53 מערב. המבנה, שעיצב יושיו טניגושי והוקם בעלות של 425 מיליון דולר, היה סטרילי ונפוח מחשיבות עצמית. הגלריות נדמו קטנות מדי, והבלבול והדחיסות של רשת המסדרונות, הדרגנועים והמעליות היו לא נוחים. התוצאה הסופית יצרה תחושה תאגידית מובהקת, ונדמתה כבגידה במטרה המוצהרת שעמדה בבסיס ההתרחבות של מומה: ליצור מרחב נשימה גדול יותר לאוספים הנוכחיים והעתידיים שלו, שלא לדבר על קהלו. היה קשה לראות איך יוכל המוזיאון לחרוג מתפקידו כשומר גרסת המודרניזם הנוקשה, כפי שרבים קיוו שההרחבה תאפשר לו.

ובל נשכח את אולם הכניסה הקריר, בעל צורת הגביע והפרופורציות הגרועות - ארבע קומות של אקסטרווגנצה מרחבית שהמוזיאון אינו יכול להרשות לעצמו. בימים הראשונים האולם היה סמל לחזון הכושל של המבנה החדש. "האובליסק השבור" של ברנט ניומן הזכיר סטייק בלב המרחבים העצומים של אולם הכניסה. המרחבים האלה גם גרמו לציורים גדולים יחסית כגון "נימפאות המים" של מונה להצטמק.

כיום אולם הכניסה הוא סמל ל"מודרניזם החדש". זה הסימן הבולט ביותר לאופן המסחרר והנואש שבו המוזיאון מאמץ את החדש: את המיצבים הגדולים, אמנות הווידיאו, אמנות המיצג ובאופן כללי את האמנות כבידור וכספקטקל. ככזה, אולם הכניסה הוא מדד לחיוניות החדשה של המוזיאון ובה בעת סימן לכיוון מפחיד למדי שאליו פונה האמנות העכשווית או שאליו המוזיאון מפנה אותה (רמז: אמנות קונצפטואלית היא הקוביזם החדש).

להפוך דף

אבל לפחות המוזיאון אינו שוקט על שמריו. רוב האוצרים בו אינם חיים בשלום עם הבניין. למרבה הצער, הדבר מתבטא לרוב בדחיסת יצירות רבות מדי בגלריות קטנות מדי. אך האוצרים גם מנסים להפיק את המרב מהאוספים הייחודיים ולשחרר את המוזיאון מכתונת המשוגעים של האמנות שאחרי פיקאסו. תשומת הלב המוגברת למודרניזם הדרום-אמריקאי יוצאת דופן, אך לעתים קרובות נדמה שהאוצרים חוזרים לתבנית המוטבעת במומה.

אפשר לראות זאת במיצב הציורים האקספרסיוניסטיים המופשט, המרהיב אך הצפוי, המוצג כעת בקומה הרביעית. האוצרת, אן טמקין, סירבה להציג יצירות רבות מדי בדחיסות ובסופו של דבר הציגה מצעד מפואר ממיטב הלהיטים, שכמעט לא כלל בחינה מחדש של הקאנון. אפשר לראות זאת גם ב-"On Line: Drawing Through the Twentieth Century", תערוכה שנפתחת במפתיע בבראק ובפיקאסו וכוללת כמה אמנים פחות ידועים, במקרים רבים נשים, מכל העולם. התערוכה כה מחמירה ומונוטונית מבחינה סגנונית, עד שהאפקט הסופי שלה אורתודוקסי וצר מחשבה. היא מסתיימת בעבודת וידיאו פושרת של אמן המסדר פיסות חבל על גבי שולחן. במלים אחרות, "און ליין" חוזרת לטקסט המקודש של המוזיאון.

את אותו אפוס אפשר לראות בתצוגה החדשה של אמנות מאז 1970 בקומה השנייה של המוזיאון. מישהו צריך להפוך את הדף. האמנות העכשווית נרחבת ועשירה מכדי להיכלא בין גבולות צרים כאלה.

ייאמר לזכותו של מומה שהוא נהפך לדוגמה המובילה לתפקיד המשתנה של האמנות החדשה במוזיאונים. בעבר המוזיאונים הפגינו חשד עמום או גלוי בחדש, ולא מיהרו להכניס אותו פנימה; ואילו היום הם אינם יודעים שובע ממנו, או לפחות מחלקים ממנו.

בשנים האחרונות המוזיאון פעל לחנך מחדש את קהלו. הקהל למד שהוא יכול להסתדר ללא חפצי אמנות ממשיים כל עוד יש פיצוי לכך, רצוי תמונות וידיאו נעות או אמני במה עירומים חלקית בהופעה חיה. למרות הרעש והצלצולים בנוגע לרב-תחומיות של המוזיאון החדש, אי אפשר להתכחש להתעלמות הכמעט מוחלטת שלו מציור עכשווי. בימים אלה הוגלו יצירות אלה למבואה או למסדרונות המוזיאון.

הפיכתו של אולם הכניסה מאזור מת למרכז העצבים היא חלק מרתק בתולדות המומה, שמן הסתם יזכה ביום מן הימים לתערוכה משלו. נקודות השיא יכללו את המיצב "רפסודיה" מ-2006, יצירה אנציקלופדית שובבה של ג'ניפר ברטלט מ-1975-1976, הסוקרת את יסודות הציור התיאורי והמופשט, שנפרשה על פני כ-1,000 לוחות רבועים מפלדה מצופה אמייל, בגודל כ-30 ס"מ כל אחד. הלוחות כיסו את כל שלושת קירות האולם, והיו מעין אות לפוטנציאל הטמון בחלל הזה לספקטקלים. במאי 2007 צפו המבקרים באמן הרומני דן פרג'ובסקי מצייר על הקיר במשך שבועיים קריקטורות פוליטיות שכיסו את האולם. מבחינה מסוימת זה היה המיצג הראשון בחלל הזה.

עד מהרה גויס אולם הכניסה ליצירות גדולות יותר, לחלקי תפאורה ולמיצבים הקשורים למחקרים המונוגרפיים ולרטרוספקטיבות המוצגות בחללי התצוגה הזמניים שבקומות העליונות. מרטין פרייר היה הראשון. בסתיו 2007 כמה מיצירותיו הוצגו באולם הכניסה, לרבות סולם גבוה. אולפור אליאסון שילשל מלמעלה מאוורר חשמלי שנהפך למדחף של עצמו, והיטלטל אנה ואנה, וגבריאל אורוזקו תלה בו שלד של לווייתן. היצירה "הפי אנד ל'אמריקה' של פרנץ קפקא" מאת מרטי קיפנברגר - מרחב של רהיטים מעוקמים, המדמה משרד תאגידי דמוני - הוצגה בתחילת 2009.

בילוי בצוותא

אבל אולם הכניסה נמשח למלך הרדיקליות החדשה והאמיצה בסוף 2008. פיפילוטי ריסט, אחת הנשים המעטות שהתמודדה עם האולם, כיסתה אז את קירותיו בתמונות וידיאו ענקיות ביצירה "Pour Your Body Out", תצלומי תקריב של צבעונים אדומים, שחיינית זבת דם וסת וחזיר נובר. היצירה כללה גם אי עצום של ספות מרופדות בכרים גדולים ששימשו את ההמונים לשבת, להתבונן, להצטלם ולנמנם. המונח שטבע ג'וזף בויס "פיסול חברתי" קיבל משמעות חדשה: בילוי בצוותא.

כמו באולם הטורבינות הענק במוזיאון טייט מודרן שבלונדון, אולם הכניסה של המומה הוא מקום שבו אפשר לצפות להיות מופתע מהדבר החדש הבא. אתם רוצים להגיד שלשבת ליד שולחן ולנעוץ מבט בעיניה של אשה (מרינה אברמוביץ') זו אמנות? נהדר. צווחות שנצרחות במלוא גרון לתוך מיקרופון, גם הן אמנות? כן, וזה אפילו לא חדש. זו היתה "יצירת קול לסופראן", יצירה מ-1961 מאת יוקו אונו, שהוצגה לראשונה במסגרת חבורת "פלוקסוס". הצווחות והיללות, זמזומי "אום" מזדמנים וקולות מלווים בהרמוניה שהיצירה הזאת עוררה בקהל המבקרים נמשכו מיוני עד נובמבר, הוסיפו טלטלה לרעש הרב ממילא במוזיאון והזהירו שלא כל רעיון ילדותי, אוונגרדי ושטחי משתפר עם הזמן.

למרבה השמחה, היצירה של אונו הוחלפה בחודש שעבר במיצג מ-2008 מאת צמד האמנים אלורה וקלזאדילה. היצירה הזאת שיקמה את האמון שלי ברעיון של מיצגים כפריט איסוף אמנותי. היצירה כוללת פסנתר כנף קטן (בייבי-גרנד) וחור פעור במרכזו, שבו יושב אמן שמנגן את הפרק האחרון בסימפוניה התשיעית של בטהובן. זו חוויה אסתטית מורכבת, שמטשטשת את הגבולות בין אמצעים אמנותיים מסורתיים ומדגימה איך אמנות חדשה יכולה לנבוע מהישנה. בקיצור, יש בה כל מה שחסר ביצירה של אונו.

אמנות המיצג אינה מוגבלת כמובן לאולם הכניסה. המוזיאון החל באחרונה להציג בגלריות שלו תערוכות המתעדות את עבודתם של אמני מיצג, ובהם טהצ'ינג סייה וג'ון ג'ונאס, וכמה מהיצירות נפלאות. אולם הכניסה גם אינו המקום היחיד שבו אפשר למצוא סנסציות שטחיות. קחו למשל את התערוכה הנוכחית, הקלה לצפייה, על קולנוע, ואת מבחני הבד הצלולים מאת אנדי וורהול, שעברו דיגיטציה זוהרת ונערכו באופן מינימלי בידי אוצר המוזיאון, קלאוס ביזנבך. זו התערוכה שזכתה להתערבות הפחותה ביותר מאז שהמוזיאון פתח את דלתותיו מחדש, אבל היא גם התערוכה הזניחה ביותר: מהירה וקלילה, כיפית, נוטפת זוהר, אבל כמעט שאינה עונה להגדרה תערוכה. *



עבודות באולם הכניסה של המומה בניו יורק. משמאל: פיפילוטי ריסט, Pour Your Body Out, ב-2008; למטה: מיצג של מרינה אברמוביץ'



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו