בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

גסטון צבי איצקוביץ, בגבו למצלמה

תצלומיו של גסטון צבי איצקוביץ, המוצגים בחלל החדש של גלריה שלוש בתל אביב, מתאפיינים בחיפוש אחר קדושה מודחקת בתוך החילוניות ובנוף העירום

תגובות

לביקור בתערוכה של גסטון צבי איצקוביץ מתלווה הסקרנות לראות את החלל החדש של גלריה שלוש התל-אביבית, בתערוכה הראשונה שאינה בגדר תצוגת אמנות מקרית למדי, כפי שהיתה תערוכת הפתיחה של המקום.

אם היה צורך בהוכחה כי ב-15-20 השנה האחרונות התגבש סגנון צילום ישראלי במובהק, אזי הצילום של איצקוביץ, שזכה בפרס אמן צעיר מטעם משרד התרבות ל-2010, מאשר זאת. זהו סגנון שמשתקף בעבודות של אמנים כמו שרון יערי, יגאל שם טוב, גלעד אפרת, אורית סימן-טוב, יעקב ישראל, אפרת שווילי ורבים נוספים. הכוונה אינה לאופן העשייה, שכן האמנים מטפלים בתצלומים באמצעי עיבוד שונים (הסדרה הנוכחית של איצקוביץ היא צילום ישיר שלא טופל באמצעים דיגיטליים, לדברי הגלריה). הכוונה היא לנרטיב-העל שכונה פעמים רבות "טבע מול תרבות", אך ככל שנוקפות השנים, נדמה שהשם הכללי מערפל את העובדה שמדובר בהתבוננות מקרוב במקומי מאוד, בחלום הציוני וגלגוליו - כמעט סיפור ציוני, או פוסט-ציוני, בתמונות.

מספר האתרים הארכיאולוגיים המצולמים נראה כהמשך ישיר להתלהבות מארכיאולוגיה כמעין ספורט לאומי בעשורים הראשונים לקיום המדינה ולא למצב העכשווי, שבו הארכיאולוגיה בוודאי שאינה מדורגת במקום גבוה מבחינת העניין הציבורי. לא פעם יש בסגנון הזה התבשמות ממה שנהפך לנוסחאות של "טעם טוב" ו"רגישות", כפי שנעשה באינספור עבודות המראות אתר טבע ואת ההפרעה בתוכו - בדרך כלל בממד קטן וצדדי, כמו היה זה כתב חידה לצופה. למרות זאת, יש בסגנון הישראלי מאוד הזה, הכולל לעתים התמרה של מושגים שכבר נהפכו לפארודיים כמו ה"כאילו" בשפת הדיבור, יופי רב, כשהוא מעין קרשנדו ויזואלי של אנטי-רומנטיקה.

עבודותיו של איצקוביץ - שנולד ב-1974 בבואנוס איירס והיגר לישראל כשהיה בן שש - הן ברוח זו: מלאות רמזים היסטוריים וזיכרון של תצלומי נוף של צלמים ציונים מוקדמים כמו יוסף שוויג, וזאת בצד אסתטיקה שכמו נועדה להנמיך את קונוטציות הגדולה של אתרי הצילום "בית שערים", "שפלת יהודה" ו"תל דור" - מקומות ששורטטו בתודעה הישראלית המתחדשת כמפת הקשר בין עבר להווה.

התצלומים תלויים היטב בגלריה, חלל בהיר וגדול שעולים אליו והוא מוצף אור - רחוק מרחק רב מאותו דימוי ז'אנרי, אך נכון בעבר, של גלריה ישראלית כחלל שיורדים אליו או שהוא דחוק ונמוך (גלריות תל-אביביות כמו זומר, עינגע, טבי או קונטמפוררי - גם הן נמנות עם אלו שחוללו את השינוי). הבניין לשימור שבו שוכנת כעת גלריה שלוש מסמן כבוד חדש יחסית שרוחשת הישראליות לעבר שלה. עם זאת, כשמביטים בקומפלקס הענקי הבנוי מאחוריו נהפך דווקא הבניין לשימור למשהו המתפקד כמו רמיזות ה"תרבות" בתצלומיו של איצקוביץ, בדומה לאותו תצלום בור במדבר יהודה, כביכול שיא הפראות, שכבל חשמל נמשך לתוכו ומספר סיפור שונה מזה של הנוף.

בביקור בתערוכה של איצקוביץ ביום שמשי בולטת שוב ושוב מידת החושפנות הרבה של האור. יחד עם הצילום המדויק שלו, התחושה היא של ניתוח של כל קפל קרקע, אף שמידות העבודות אינן גדולות יחסית.

יש מידה של דיוק ואומץ בהחלטה להציג רק מעט עבודות - עשר בלבד - בחלל רחב הידיים. על שם התערוכה, "אמה, רגל, זרת", כותב האוצר אבי לובין בטקסט הנלווה: "שם התערוכה (...) עומד על המתח בין בחירת מושאים והליך עבודה שהוא מחקרי, שיטתי ואובייקטיבי (השימוש בסטנדרט של יחידות מדידה, והפנייה לעבר - לשיטת מדידה שהיתה נהוגה בעולם העתיק ומוכרת כשיטת מדידה מקראית) לבין העובדה שיחידות המדידה נגזרות מאיברי גוף האדם, והשימוש בהן בעבר היה לא אחיד והשתנה ממקום למקום, מחברה לחברה ולעתים גם מאדם לאדם". למעשה, איני בטוחה שיש כאן מתח, שכן מהצילום של איצקוביץ, כמו מהצילום של רבים מעמיתיו, עולה בעיקר תחושה של השלמה עם האבסורדים של מציאות מקומית וחשיפת יופי.

התצלום "בית שערים, יציאה" נעשה בשנה שעברה. נראה מתוכו נוף החוץ כשמביטים מבעד לפתח של אזור מערות קבורה והפתח נראה כמוגדר על ידי שני צוקי ענק, מעין מיצר גיברלטר. אלא שלא מדובר בכניסה של האוקיינוס האטלנטי לים התיכון אלא במעבר דרמטי מן החיכוך המפחיד-מביך עם המוות, כפי שמרמז ארון קבורה בפינת השמאלית של התצלום, אל איזו הבטחה של חוץ בהיר עם עצים רחוקים.

אם יש אפיון שעולה מקובץ העבודות של איצקוביץ, בתוך אותו סגנון ישראלי ובזכות האוצרות המאופקת, הרי זה אפיון הציפייה או ההבטחה, שנדמית לעתים כנושקת להבטחה דתית, לחיפוש אחר איזו קדושה מודחקת בתוך החילוניות ובנוף העירום החולי, שאיצקוביץ מצלם בעבודות כמו "חניון גבעתי", "שפלת יהודה, מערה" או "סדום (כניסה)".

התצלום "כביש 443 (מחסום)" הוא היחיד שמופיעה בו דמות אדם מרכזית. איצקוביץ מפגיש מציאות עגומה עם דימוי כמעט תנ"כי של צפייה-ציפייה לארץ מובטחת, כזו שכמעט קרובה אך בכל זאת מחוץ להישג יד. בתצלום נראה גבר, כנראה צעיר, גבו למצלמה, ספק יושב ספק נתמך בסלע כך שהוא הופך את הצופים לשותפים למבטו אל האופק, ברוח הרומנטיקה של קספר דוד פרידריך. אלא שכאן המבט אינו לעבר האין אלא להמשך כביש, פנסי תאורה, שילוט ודמות רחוקה הולכת. בעבודה "ג'ת" נראה מרחוק כפר שהשם מונע ממנו להיות תבנית אסתטית של "כפר ערבי" (מין שם ז'אנרי, כפי שהיה לא פעם באמנות ישראלית מוקדמת).

שתי העבודות הללו נושאות מסרים פוליטיים מובהקים אבל איצקוביץ אינו מלעיט את הצופה שלו וגם אינו מספק קתרזיס. איצקוביץ מציע את מה שאפשר לכנות פנטסיה, חיפוש אחר אור גנוז שאולי יבקע ממעגלי מדורה שכובתה, מבור או מגומחה. *

"אמה, רגל, זרת" - גסטון צבי איצקוביץ. אוצר: אבי לובין. גלריה שלוש בתל אביב (מזא"ה 7). שעות פתיחה: יום שני-חמישי, 19:00-11:00; יום שישי, 14:00-10:00; שבת, 14:00-11:00. עד 28 בינואר



כביש 443, 2009



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו