בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אצל המלחינה סיון כהן-אליאס, כל הפרעה תתקבל בברכה

צליליו של מסוע בשדה התעופה בלונדון הם רק אחת ההשראות ליצירתה של סיון כהן-אליאס. המלחינה הצעירה, המבקשת לחרוג מדרכים מקובלות ולהפתיע, המציאה לאחת מיצירותיה כלי נגינה העשוי ממאוורר ופסולת תעשייתית

תגובות

"אנחנו מודים לכל המלחינים שהשתתפו בתחרות הקומפוזיציה של 'אימפולס' 2009; ואחרי דיונים אינטנסיביים של חבר השופטים מודיעים בזאת על חמשת המלחינים הזוכים, שנבחרו מתוך 120 שהגישו מועמדותם, מארבע יבשות" - וכאן ממשיכה לשון ההודעה מטעם האקדמיה הווינאית למוסיקה "אימפולס" והתחרות היוקרתית מטעמה שמתקיימת פעם בשנתיים; ובין הזוכים - טריסטאן ברוקס מבריטניה, איינר איינרסון מאיסלנד, ולדימיר גורלינסקי מרוסיה וסטפן פרינס מבלגיה - היא מונה את סיון כהן-אליאס מישראל.

"הזכייה בפרס הוכיחה לי שמה שאני מלחינה הוא לא רק פנטסיה שלי, משהו שקורה ביני לבין עצמי; שזה קורה באמת", אומרת עכשיו כהן-אליאס, שעומדת לפני ביצוע בכורה של היצירה שהוזמנה ממנה על ידי התחרות לביצוע אחד משלושת האנסמבלים המהוללים בעולם למוסיקה עכשווית, האנסמבל הווינאי "קלנגפורום וין".

הרבה קרה בשנתיים מאז זכתה כהן-אליאס בפרס ועד העלאת יצירתה בחודש הבא, "סדק" שמה, לאנסמבל ולכלי שהיא עצמה המציאה ופיתחה. עכשיו רוב הזמן היא צופה סביבה בלבנים האדומות והבניינים המפוארים של אוניברסיטת הרווארד בקיימברידג', מסצ'וסטס, שם היא נמצאת בעיצומם של לימודיה לקראת תואר דוקטור, במלגה מלאה. "אני גרה קרוב לאוניברסיטה, כי אני אוהבת לקפוץ לשם כשצריך - ובהרווארד האוניברסיטה פותחת את חדרי האימון שלה, אולפני ההקלטה והספרייה 24 שעות ביממה. את רוב העבודה שלי שם עשיתי בלילה", אומרת כהן-אליאס בשיחה בתל אביב, בחופשת חג המולד מהלימודים. "אלה תנאים שלא הכרתי: הכל מיועד לנו הסטודנטים, אנחנו רצויים ואהובים ויש המון כבוד והערכה לסטודנטים על מה שהם מצדם תורמים לאוניברסיטה, למשל בזכיות בפרסים או בקונצרטי בכורה".

אחרי שנתיים של לימודים צריכים הדוקטורנטים בהרווארד ללמד בעצמם, את תלמידי התואר הראשון - עדיין במסגרת המלגה; ובשנה האחרונה של המלגה הם יכולים לעשות ככל העולה על רוחם: לעבוד, ללמוד בכל מקום שיבחרו, או לשבת ולהלחין. "מה שטוב בסידור הזה הוא הזמן שניתן לי להלחין בכל הטירוף הזה של לימודים והוראה. בגלל זה קיבלתי את ההצעה, כי תואר וקריירה אקדמית הם לא בראש סדר העדיפויות שלי. בראשו - הכתיבה".

כהן-אליאס הוזמנה להרווארד מווינה, אחרי שנתיים לימודי קומפוזיציה באוניברסיטה הווינאית למוסיקה ואמנויות הביצוע, אצל המלחינה הישראלית במקור חיה צ'רנובין. "אל המוסיקה של חיה התוודעתי בלימודי האם-אי באקדמיה למוסיקה בתל אביב, בית הספר בוכמן מהטה, אצל ראובן סרוסי", היא מספרת. "הוא הכיר לי עולם שלם של מוסיקה עכשווית שלא ידעתי על קיומו. בזכות הלימודים ועבודת המאסטר בהנחיית סרוסי למדתי מה קורה היום בעולם, וזה שיחרר אותי ממועקה. נוכחתי שאפשר לבטא את הדמיון לא רק בדרכים המוסיקליות המקובלות, עם צלילים מוגדרים, ותרבות סגנונית מסוימת, וזיקה למה שכתבו בעבר. ביצירה של חיה מצאתי ביטוי לעולם המיוחד הזה ורציתי ללמוד רק אצלה".

צ'רנובין, שהוזמנה להיות פרופסור בווינה אחרי שנים בארצות הברית באוניברסיטת סן דייגו הידועה בתעוזה שלה, הציעה לכהן-אליאס ללמוד אצלה במסגרת האוניברסיטה, ולא באופן פרטי כפי שחשבה תחילה. לפני ארבע שנים התקבלה איפוא כהן-אליאס כתלמידת הלחנה שלה באוניברסיטה למוסיקה ואמנויות הביצוע בווינה, אחרי שהשלימה תואר שני בהצטיינות יתרה בתל אביב.

"החוויה המוסיקלית שבה נתקלתי בווינה היתה כולה של אומץ ותעוזה, וזה עודד אותי לנסות לקעקע את המחסומים שלי, להשתחרר מאידיאות שהתקבעו ולנסות דברים חדשים", היא אומרת. "ואז קיבלה חיה את המינוי בהרווארד והציעה לי להצטרף לכיתה שלה שם: כיתה של חמישה סטודנטים בלבד, כולם כבר באמצע שנות השלושים לחייהם. לא חשבתי לעשות דוקטורט, לא זה מה שדירבן אותי בחיים, ולא קסם לי המעבר לתרבות רחוקה כל כך מבחינה מוסיקלית וגיאוגרפית כמו אמריקה. אבל הלכתי אחרי חיה ומצאתי כיתה נהדרת, שיש בה יחסים פוריים בין הסטודנטים שהם כבר מלחינים מגובשים על סף קריירה מקצועית - ולכן קיימת הרמוניה בינינו, ותמיכה הדדית. כולנו קורצנו מאותו החומר".

הפרעות מפרות

לא במקרה מצאה כהן-אליאס בצ'רנובין את מורתה האידיאלית. צ'רנובין, ילידת קריית חיים (1957), היא האשה הראשונה שמונתה למרצה בכירה לקומפוזיציה באוניברסיטת וינה, והאשה הראשונה שקיבלה משרה יוקרתית אף יותר: מרצה בכירה לקומפוזיציה באוניברסיטת הרווארד. היא מלחינה שיצירותיה רדיקליות, נעדרות הרמוניה או מלודיה על פי התפישה המסורתית, לא מבקשות להיות יפות או נעימות לאוזן - אלא מחפשות את הפראיות, את הכיעור לעתים, את הראשוניות של הצליל.

יצירותיה של כהן-אליאס מבקשות אחר אותם האידיאלים: "אני מאזינה אובססיבית כמעט לצלילי הסביבה ולרעשים סביבי", היא אומרת. "מצד אחד הרעשים מפריעים לי לחיי היום-יום, למשל נקישות העקבים של השכנים, או הצפצוף של מערכת גלאי העשן שהתקלקלה בדירה לידי בהרווארד ושיגעה אותי במשך שבועיים. אבל לבסוף הרעשים האלה נכנסים לתוך היצירה ומקבלים את הטון הנכון, כהרמוניה של רעשים. ניתן לבטא רעש באקורד, אמנם מאוד דחוס אבל כזה שאפשר לבטא אותו בכלי נגינה. למשל על ידי חריקה של קשת הכינור במיקום מאוד מדויק על המיתר, ולחץ מסוים שאותו אני מבקשת, ואלכסון בזווית מסוימת שמפיקה בדיוק את הצליל. היצירות נולדות מההתלבטויות שלי, מכל מה שמפריע לי לכתוב, ומכאן שההפרעות דווקא מפרות - וזה קצת פרדוקסלי כי אני לא יכולה להרשות לעצמי לסלק אותן".

ליצירה שהוזמנה ממנה על ידי "אימפולס" וה"קלנגפורום" המציאה סיון כהן-אליאס בעצמה כלי מוסיקלי, ובנתה אותו יחד עם אחיה, יניב כהן גל-רום: "רציתי כלי שמדמה כל מיני חיכוכים ושפשופים מסוגים שונים. לקחתי מאוורר 'ונטה' והצבתי אותו על ציר ומצילה בבסיסו, כשכל שאר המרכיבים הם פסולת תעשייתית, והמטרה היתה ליצור יחס אנרגיה הפוך: כשתנועת המאוורר לאט לאט דועכת, דווקא אז יעלה ממנה פרץ אנרגיה מחודש. וכך עשינו: ידית קטנה חבויה בתוך הכלי כל עוד הוונטה מסתובב במהירות, וכשהוא נחלש וכמעט נעצר היא משתחררת ומסיטה לוח שעליו קפיץ, וזה מוטח לרצפה ומתנודד ומיטלטל ויוצר צליל משל עצמו. האנרגיה במוסיקה מעניינת אותי, הגורמים המניעים אותה ומפסיקים אותה, ובהתאם המיקום שלה בחלל, וחשוב לי גם להפר ציפיות של המאזינים והנגנים - כי אני אוהבת להפתיע". ביצירה נגן כלי ההקשה מנגן בכלי, שקיבל את השם "ונטהפון".

אחד הגורמים שהשפיעו על היצירה היה מכונה מיוחדת במינה: "יש מסוע אחד בשדה התעופה בלונדון, היכן שתמיד אני מחליפה מטוסים בדרכים", מספרת כהן-אליאס, "ואני מקליטה אותו שוב ושוב. יש לו צלילים שמופיעים בתדירות קבועה ולא קבועה, כמו שאני אוהבת. גם גבוהים, וכאלה שאי אפשר לצפות אותם מראש, והם דומים יותר למין מנגינה, כמו ציוץ ציפורים - אבל מכני. אני מנסה קודם כל להכיר כל צליל שלו. למשל איך הוא נראה? איזה ריח יש לו? איזה טעם? מה מרגישים כשנוגעים בו? הוא נחמד? הוא מסוכן? מה קורה אם דורכים עליו? האם הוא נוקשה או גמיש? כמו אדם שרוצים להכירו עד הסוף, עד העומק הכי גדול. אני יכולה לשאול עצמי בלי סוף מי הצליל הזה ומה הוא רוצה; והמכונה עצמה - מה שמרתק בה שהיא כל הזמן מסיעה אנשים שעומדים והולכים על גבה, מקדמת אותם קדימה, אבל בעצמה תקועה ולא מובילה לשום מקום - מה היה קורה אילו היתה קמה פתאום ובאמת הולכת ומתקדמת באולם הנוסעים. את התשובות לכל אלה אני מוצאת תוך כדי הלחנה".

על הצורה של יצירתה אומרת כהן-אליאס, כי בניגוד ליצירות מסורתיות היא איננה חד-כיוונית, שמתחילה במקום מסוים ומתקדמת אל עבר הסוף, אלא נדמית לגוף בשלושה ממדים: "אפשר לצפות בו מרחוק ולשמוע את כולו, ואז להתקרב אליו, כמו בעזרת זכוכית מגדלת, ולחוות אותו ברזולוציה גבוהה - כך שקו מסוים, קו מלודי, ייהפך לנקודות. אנחנו סובבים סביב היצירה, נכנסים אליה ויוצאים ממנה, בצורה מעגלית".

האם בהאזנה ניתן להבחין בזה, או שהצורה הזאת נועדה לאזנייך בלבד, כמתווה לעבודה?

"מי שהוא כבר בעל ניסיון בסוג הזה של מוסיקה אולי יבחין בכך".

נישואים בסקייפ

סיון כהן-אליאס נולדה ב-1976 בירושלים ושם גדלה. "אמי סיפרה לי שהשירים ששרה לי בעריסה היו האמצעי היחיד להרגיע אותי. מיום שאני זוכרת את עצמי ידעתי מה אני רוצה להיות - מלחינה", היא מספרת.

היא למדה לתואר ראשון בקומפוזיציה באקדמיה בירושלים, בהדרכת עמי מעייני, וגרה בעיר עד גיל 25, עת פגשה את הגיטריסט ירון דויטש, שלו נישאה. במשך לימודיה ואחריהם היא זכתה בתחרויות ובמלגות, ובהזמנות מצד אנסמבלים וביניהם "מיתר", "מוזאיק" ו"ניקל", שיסד דויטש. הוא נסע בעקבותיה לווינה כשכהן-אליאס התקבלה שם ללימודים, אבל בהדרגה החל לנגן ולעבוד שם גם כן, והיום "הוא סגור בקונצרטים באירופה עד 2012", היא אומרת. "לכן אנחנו מתראים מעט מאוד: בחופשות סמסטר, לפעמים הוא מצליח לבוא בזמן הלימודים שלי להרווארד, ובכל מקרה כל יום אנחנו שלוש-ארבע פעמים בסקייפ.

"לא האמנתי שאפשר בכלל לעזוב את ירושלים - ובוודאי לא את הארץ. הגבולות היו ברורים לי מאוד", היא אומרת, "היום הבנתי שיש המון דלתות, ואני לא סוגרת אף אחת שנקרית בדרכי. ובקדנציה שלי כיו"ר פורום המלחינות בישראל התחלתי להבין שנשים מוותרות: למען משפחה, למען ילדים, למען בעל שהעבודה שלו אולי יותר חשובה ויותר מכניסה; והבנתי שאדם מסוגל לפתח את עצמו עד קצה גבול היכולת ומעבר לו, אם ירצה. נשים חונכו לא לעבור את הגבול הזה, לא להאמין בעוצמה הפנימית - ולוותר. הלכתי ללמוד אצל אשה שמבטאת בדיוק את החוסן הזה והעומק וחוסר הפשרה בביטוי העצמי שלה. זה עודד אותי - ולא אוותר גם על משפחה וילדים. זה בהחלט יקרה". *



כהן-אליאס. לא סוגרת שום דלת



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו