בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

קן קיולי - משומר לילה במוזיאון המטרופוליטן לאמן מוערך

קיולי, שתערוכה שלו מוצגת כעת בתל אביב, רכש חלק נכבד מכישורי הציור שלו מהתבוננות ביצירות המופת שעליהן הופקד כשומר לילה

תגובות

איסטון, פנסילבניה

ימים אחדים לפני פתיחת תערוכתו של קן קיולי, שתוצג עד סוף החודש בגלריה רוטשילד אמנות בתל אביב, הוא עדיין מוסיף ציורים לארגזים שנערמים בפתח הבית, המיועדים לשליחה לישראל. "אם היה לי עוד שבוע, הייתי מוסיף עוד עשרות", הוא אומר. ביקור בביתו, שנמצא בעיר הקטנה והיפה איסטון שבפנסילבניה, מלמד עד כמה הבחירה אכן קשה בין אינספור העבודות שיצר וממלאות כל פינה בבית הקטן והצבעוני. ההיכרות עמו מגלה אדם שחי את האמנות שלו בצורה טוטאלית למדי.

בתערוכה הוא מציג מבחר יצירות מחתכי עבודתו השונים - קולאז'ים, ציורים מופשטים גיאומטריים, ציורי נופים מומצאים, ציורים פיגורטיביים של נשים שלהם הוא קורא "חדרי הלבשה". סדרה אחת, של ציורים בגודל גלויה מתוך רפרודוקציות של ציורים ידועים, לא מיוצגת בתערוכה, וזאת משום שקלרה, בתו בת 9 של קיולי, לא הסכימה שיוסרו מקיר חדרה.

קיולי, בן 57, הוא צייר ותיק ומוערך, שהציג בתערוכות רבות בגלריות ומוזיאונים, ובכל זאת נשאר במידה מסוימת "צייר של ציירים". על כך כתב ב-2005 אריק גלבר באתר "ארט טקטיקל", בקשר לתערוכה של קיולי שהוצגה אז בגלריה לורי בוקשטיין בניו יורק: "לפי הרזומה שלו, קיולי מציג את עבודתו מאז 1991, אבל מלבד ביקורות קצרות לא נכתב על עבודתו. אם לוקחים בחשבון כמה קלי תנועה ומלאי ניואנסים 22 הקולאז'ים בתערוכה הפנטסטית הזאת, אפשר להגיד בביטחון שעולם האמנות ממשיך להישאר בור בזדון בנוגע ליצירה מעוררת ההשראה של אמנים חיים רבים".

הסיור בביתו של קיולי מעיד עליו ועל אמנותו יותר ממה שנכתב או נאמר עליה. בקומת הכניסה יש סלון קטן שאי אפשר לשבת על ספותיו כי הן עמוסות ספרים, והקירות מכוסים בציורים של ציירים עמיתים ושל קלרה. הסלון מוביל למטבח שארונותיו צבועים אדום, ובו האסתטיקה והיחסים הצבעוניים אינם מותירים מקום לספק אשר לקורלציה העמוקה בין דרך חייו של האמן לבין אופי יצירתו. במלים אחרות, כשהוא מגיש מרק כתום בתוך קערה צהובה, ושמן זית ירקרק בקערית שקופה, ואלה מונחים על גבי פלייסמטס משובצים צבעוניים, אני מרגישה בתוך ציור שלו.

כדורי השוקולד המריר לקינוח רק משלימים את התמונה ומזכירים בטעמם את ציורי הקינוחים שלו, שהוצגו לראשונה ב-1995 בגלריה האקט פרידמן בניו יורק. "הציורים התחילו כמה שנים קודם לכן עם החיפוש שלי אחר מאפינס האוכמניות המושלם, שאכלתי אותו ובשלב מסוים החלטתי לצייר אותו", הוא מספר. את חלק מהקינוחים הוא אפה בעצמו, ואת חלקם קנה, אך תמיד התשוקה אליהם היא זו שהניעה את הציורים: "בדרך כלל הייתי לוקח ביס אחד מהעוגה לפני שהתחלתי, זה היה הפינוק שלי, ואז הייתי חותך עוד חתיכה אבל משאיר אותה על המזלג ואת זה מצייר. אני לא מצייר כרוביות כי אני לא יכול לחשוק בהן כמו שאני חושק בשוקולד".

זה היה בתקופה שבה התגורר במנהטן, תקופה משמעותית שבה התגבשו רבים מהנושאים שמעסיקים אותו עד היום. בדף קורות החיים שלו, תחת העמודה "חינוך", מופיע לצד התואר הראשון מאוניברסיטת קליפורניה והשתלמות ברישום אצל הצייר סטנלי לואיס: "1981-1991 - שומר לילה במוזיאון המטרופוליטן". על כך הוא מספר: "אחי ואני מצאנו את עצמנו גרים במלון מרופט בטיימס סקוור שבו רוב האנשים שילמו לפי שעה. ביליתי אז הרבה ימים במטרופוליטן. כל כך הרבה שהחלטתי לנסות להתקבל כשומר ובמהרה עבדתי כשומר לילה שם. בעשר השנים הבאות ביליתי את לילותי בלמידה ורישום מהאמנות. לעתים קרובות הייתי משאיר את כן הציור הנייד שלי בביתן השומרים ובבוקר הולך הישר לסנטרל פארק לצייר".

המפגש הבלתי אמצעי עם יצירות המופת בלילות הארוכים האלה חרות בלבו ובידיו היטב. "בזמן הצבת תערוכות יכולתי לראות את הציורים החשובים ביותר בלי מסגרת וזכוכית, בלי התאורה, ממש כאילו הם היו בסטודיו שלי. פעם אחת, כשתלו ציור של ליאונרדו דה וינצ'י, ידעתי שזו תהיה ההזדמנות היחידה בחיי לאחוז בציור שלו. לבשתי את הכפפות הלבנות וכשאף אחד לא הסתכל הרמתי אותו והתבוננתי בו מקרוב".

בקומת הביניים נמצא חדר השינה של קיולי, שבמיטתו אי אפשר לישון כעת, כי היא מכוסה ארגזים פתוחים עם ציורים, וכמובן שגם הקירות עמוסים. נדמה שחדרה של קלרה הוא היחיד שמיועד למגורים, וגם קירותיו, כאמור, משופעים בציוריו של אביה, לצד ציור אחד של סבתה, ציור אחד שמצאו היא ואביה ברחוב, וציור אחד שלה.

זיכרונות הילדות של קיולי כרוכים אף הם בציור: "הזיכרון הראשון שלי הוא מגיל 3 בערך. ההורים שלי בנו את הבית שלנו והלכנו להסתכל עליו, היה חור גדול באדמה, היכן שהמרתף היה עתיד להיבנות. אני זוכר שהייתי נרגש לראות דשא ירוק רענן גדל מתחת לחור הזה. היו אלה הצבע והצורה המלבנית שאחזו בי יותר מהכל. בגן הילדים, כשאני עומד ליד הכן המתקפל הקטן שלי, אני זוכר את עצמי מסתכל מסביב על הילדים האחרים עם הכנים שלהם וחושב: 'אני היחיד הרציני פה'".

אנו ממשיכים לחלק המרכזי של הסיור: חללי העבודה של קיולי נמצאים בקומת הגג. האחד מוקדש לקולאז', השני לציור. בחלל הקולאז' ישנן עשרות מגירות מאולתרות, שכל אחת מלאה בגזירי נייר קטנטנים בגוון אחר - "פלאטה ענקית", הוא קורא לזה. כל קבוצת ציורים מזכירה תקופת חיים קרובה או רחוקה: יש כאן ציורים מהשבוע שעבר שעשה בשיעורי רישום המודל הפתוחים באוניברסיטה בעירו, ציורים שצייר בבית הוריו בקליפורניה, ציורים נאיביים במקצת מחדר המלון בטיימס סקוור. אנחנו מדפדפים באלבומים עמוסים בגלויות שעל צדן האחורי צייר ציורים קטנים ומכמירי לב, "כי אף פעם לא ידעתי מה להגיד לאף אחד, וזה היה קל יותר לצייר ציור קטן שאומר: 'הייתי פה, זה מה שראיתי'".

אלבום נוסף מציג כרטיסי חג המולד שצייר בעצמו או הדביק בעצמו. יש גם עוד אלבומים שמנים של קולאז'ים מתוך רפרודוקציות של ציורים מפורסמים, מורכבים מהמוני חתיכות קטנטנות של נייר שיוצרות פלסטיות חסרת פשרות. בחדר הציור מונחים על הרצפה כ-20 ציורים קטנים מופשטים, בפורמט אחיד, שאליהם הוא חוזר שוב ושוב. ארגז ישן, שהוא וחבריו מכנים "הקופסה", מזכיר את תקופת לימודיו בקולג' - תקופה שהשפיעה מאוד על גיבושו כצייר - ומכיל חלק מהמוני הציורים שיצר אז.

"בשביל תערוכת הסיום לקחתי סמסטר חופש כדי לצייר", הוא מספר. "שכרתי סטודיו עם חבר ויצרתי ציור אחרי ציור, שנייים בבוקר ושניים אחרי הצהריים ובאמצע הליכה במורד הרחוב כדי לקנות סנדוויץ' לארוחת צהריים. הם היו מופשטים, לא של דברים, אבל הם העבירו תחושה מציאותית. בסופו של דבר הם כיסו כל חתיכה של הקירות ואף של הרצפה. החבר עזב. ליצור את הציורים האלה, להיכנס לתוך חדר ריק ולמלא אותו בצבע וצורות - ידעתי שאני יכול לעשות את זה כל חיי. בערבים הלכתי לבית הספר וציירתי מהמודל. זו היתה התערובת של הפשטה ופיגורציה שנשארה אתי כל השנים האלה".

אחרי הקולג' הוא החליט שלא להמשיך לתואר שני, בין השאר משום שלא רצה ללמד. "החלטתי שאם אני הולך ללמד, זה יהיה רק כשאהיה זקן ואפור ויהיה לי משהו ללמד. היו לי יותר מדי מורים צעירים", הוא אומר. לפני כמה שנים, כשפנו אליו מהג'רוזלם סטודיו סקול, בית הספר לציור של ישראל הרשברג, בבקשה שיבוא להעביר סדנה במקום, הוא החליט שהוא מספיק "זקן ואפור" ונענה להצעה. ההוראה שם פתחה לו דלת לתחילת קריירת הוראה, שמסבה לו הרבה הנאה וסיפוק: "בתור דיסלקט לא הוצאתי מלה כל הלימודים ותמיד היה מישהו שדיבר בשמי, וזו היתה עוד סיבה לא ללמד. אך במקום להיות ביישן בצורה מכאיבה התחלתי ליהנות מזה. ההוראה משפיעה גם על הציור שלי. היא עוזרת לי להבהיר דברים קצת ונותנת לי יותר ביטחון, עניין חשוב מאוד כשאתה מצייר".

החיפוש הזה המתמיד אחר ביטחון, שמפתיע מעט ביחס לוותק ולניסיון של קיולי, הוא מעין של המצאות, חידושים ורגישות המפעפע ביצירתו. הרשברג כתב עליו: "קיולי הינו צייר המציג חיבור רציני ובעל הבנה מקיפה אל האמנות ואל הפעולה של עשיית ציורים. עבודתו אחוזת איכות מדהימה: שמחה ראשונית, אולי התאהבות מתמשכת, מעצם עובדת היותו צייר, מעצם ההתבוננות באמנות ועשיית הציורים".



עבודות של קיולי מ-2010: ''תרנגול עם כיור''


2010 ,''Still Life with Palette - after Braque''



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו