בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

תיבת תהודה | באולם ויגמור הלונדוני לא שמעו על המשבר

בעיצומם של קריסה כלכלית והספדים של המוסיקה הקלאסית, אולם ויגמור הלונדוני דווקא משגשג. ולא בעזרת קונצרטים מוסברים וקומדיות מוסיקליות, אלא בזכות תוכנית אמנותית רצינית ואטרקטיבית וקשר לקהילה

תגובות

חדשות רעות זרמו מארצות הברית בשנת 2010, שנת המשבר הכלכלי המתמשך שהביא תזמורות ואתרי קונצרטים לפשיטת רגל - או קרוב לכך; ותחנות רדיו קלאסיות להיסגר בזו אחר זו. אולי הסמל של החיים הקלאסיים המסורתיים באמריקה, קרנגי הול הניו-יורקי, הוא הדוגמה לכך: במשך השנה קיצץ האולם עד 15% ממספר הקונצרטים שלו, ובמקומם פתח דלתותיו לכל מי שביקש לשכור אותו. "זה מה שאיפשר לנו להמשיך לחיות", העיד לאחרונה המנהל של קרנגי, קלייב גילינסון, "אנחנו לא מתקרבים אפילו לרמת ההכנסה שידענו לפני המשבר".

אם תזמורות דגל כמו אלה של ניו יורק, פילדלפיה, אטלנטה ודטרויט נתונות בגירעון של מיליוני דולרים ובחלקן אף פורצות שביתות נגנים; ואם לינקולן סנטר, גם הוא סמל של מוסיקה קלאסית, מקצץ ב-50% את מספר הקונצרטים שלו בשנה, נדמה שהקטסטרופה הקלאסית כבר כאן, ואולי גם חובקת עולם.

לאו דווקא. לפני עשר שנים קרא בחור אירי בן 27 מהעיר לימריק ששמו ג'ון גילהולי מודעה המבשרת על משרה בכירה חדשה שנפתחה באולם ויגמור הלונדוני - משרת המנכ"ל. הוא החליט לגשת לראיון וזכה בה; ומאז, על אף המשבר הכלכלי, ויגמור רק הולך ומתפתח. "גיליתי את האולם הזה בילדותי וקיבלתי מאמי כסף לקנות כרטיסים ולשמוע את הרביעיות האחרונות של בטהובן ואת מחזורי השירים של שוברט ואמנים כמו הפסנתרן אנדרס שיף ורביעיית 'טאקאץ'", סיפר גילהולי לאחרונה. "אלה היו מסעות קסם של ממש". זמן לא רב חלף מאותם ימים של גילוי עד שנהפך למנהל האדמיניסטרטיבי של האולם - ואחרי כמה שנים, ב-2005, גם למנהל האמנותי.

השנה מציין אולם ויגמור 110 שנים להקמתו. הוא נחנך ב-1901, אחרי שנבנה על ידי יצרנית הפסנתרים הגרמנית המהוללת בכשטיין סמוך לאולם התצוגה שלה ברחוב ויגמור. האולם יועד מלכתחילה למוסיקה קאמרית, ומבט על ההיסטוריה שלו מעורר התפעלות: ארתור שנאבל ניגן שם רסיטל בכורה כשהיה בן 22 וארתור רובינשטיין את רסיטל הפרידה שלו כשהיה בן יותר מ-90; בין המלחינים שהופיעו בו: סן סאנס, פרוקופייב, פולנק ובריטן; ובין הסולנים הגדולים - אנריקו קארוזו, אליזבת שוורצקופף, ז'קלין דה-פרה ורביעיית "אמדיאוס". עד היום מופיעה בו צמרת המבצעים.

ג'ון גילהולי, בתפקידו כמנהל כללי, החליט לשדרג את ויגמור וחולל מהפך בתדמית האולם אחרי שהצליח לגייס מיליוני ליש"ט לשיפוצו. במאמץ משפטי וחשבונאי אף הפך אותו לעצמאי ופטור מדמי שכירות. כשמונה למנהל אמנותי הרחיב את המהפכה גם לתוכנית המוסיקלית: הוא הנהיג סדרת ג'ז בניהולו המוסיקלי של איש הג'ז בראד מלדאו ובמסגרתה התקיימו קונצרטים ליליים, הוא מינה לראשונה בתולדות המקום מלחין בית - לוק בדפורד - לקידום היצירות החדשות שיבוצעו באולם ואף יוזמנו על ידו; ייסד תחרות בינלאומית לזמרה, והקים חברת הקלטה פרטית של האולם, "ויגמור הול לייב" שמה, שהפיקה כבר יותר מ-40 דיסקים - חלקם זוכי פרסים - כולם בהקלטות חיות של הקונצרטים באולם.

"אחת הבעיות הכי קשות שעמדו לפני היתה תדמיתו של האולם", סיפר גילהולי, "טענו שהוא מחניק, ושהוא סנובי ושייך לאליטה. מה פתאום? הוא בכלל לא מחניק ויש בו אקוסטיקה נהדרת, הקהל שלנו בא מכל שדרות הציבור. ואז, במקום להתחיל בקונצרטים מוסברים ובקומדיות מוסיקליות כדי למלא את הקופות, התמקדנו דווקא במוסיקה הרצינית - והעלינו את מספר הכרטיסים מ-120 אלף ל-180 אלף בשנה. אני מקווה שהמסר הזה יעבור לכל מספידי המוסיקה הקלאסית: לא, היא לא מתה, והיא אפילו לא גוססת; ואשר למוסיקה חדישה וג'ז - אנחנו חייבים זאת הן לעצמנו, הן לקהל שלנו והן ללונדון".

ואיך מביאים קהל לאולם? "כמו בכל ניהול של מוסדות מוסיקליים, יש צורך בדמיון אמנותי, יכולת הפקה וגיוס כספים, הבנה בעסקים וגם בשיווק", אמר גילהולי, "ואני צריך להיות בו בזמן המנהיג של ויגמור והפרצוף שלו. אני צריך לנהל משא ומתן רגיש, לשמור מרחק נכון מהפוליטיקה המקומית והממשלתית, מהפוליטיקה של עסקי המוסיקה והפוליטיקה של הקהל, ומהפוליטיקה של הוועד המנהל; ולהיות בקשר הדוק עם אמנים וסוכנים ועובדים במגוון האינסופי שלהם. זה כמו להיות כומר של קהילה, מנהל הבנק הלאומי של אנגליה וחבר פרלמנט בו בזמן".

מבט על התוכנית האמנותית של ויגמור לשנה הקרובה מגלה המון אמנים אטרקטיביים: רביעיות "ארדיטי" ו"בורודין", הזמרות מגדלנה קוזנה וסנדרין פיו, אנסמבל "נאש" והרבה מוסיקה מקהלתית מהרנסאנס האנגלי, "האקדמיה למוסיקה עתיקה" וסולני התזמורת הפילהרמונית הלונדונית. ויש גם השקעה בקהילה: קונצרטים לגני ילדים וקונצרטים לאמהות צעירות (כרטיס ב-6 ליש"ט ותינוקות עד גיל שנה חינם) וקונצרטים לבתי ספר, בתי חולים וסטודנטים. "צריך להשקיע באמנות למען טובת הכלל", אמר גילהולי, "אנחנו יודעים שאמנות עולה הרבה כסף, ולכן הגיע הזמן שנבין את הערך האמיתי של מה שאנחנו עושים ונאמר זאת בקול גדול".

פרידה משלושה

המנצח והמוסיקולוג סר צ'רלס מאקרס (יליד 1925), הסופרן קולורטורה דיים ג'ואן סאתרלנד (1926) - שניהם אוסטרלים במקור - והמלחין הפולני הנריק גורצקי (1933) היו שלושה מעמודי תווך מוסיקליים, כל אחד בתחומו, שמתו ב-2010.

מאקראס, שהיה מודרניסט בנשמתו, ייזכר בתרבות הניצוח הנהדרת שלו ואולי יותר מכך בהחייאת האופרות של המלחין ליאוש יאנצ'ק מתחילת המאה ה-20. את "ינופה", "מבית המתים" ו"סארקה" ערך מאקראס בזכות השכלתו המוסיקולוגית והביא אותן לביצוע ולהקלטה בגרסאות המהימנות שלהן; וכן עשה זאת לאופרות נשכחות של הנדל - לראשונה.

ג'ואן סאתרלנד היתה אולי נצר אחרון לדיוות הגדולות באמת, דמות ה"פרימה דונה" שלפניה החזיקה בה מריה קאלאס. שירת ה"בל קנטו" שלה, הווירטואוזית כל כך, העניקה חיים אפילו למלחין האיטלקי הפחות בולט במחצית הראשונה של המאה ה-19, דוניצטי. וסצינת השיגעון בביצועה מהאופרה "לוצ'יה די למרמור" הוכיחה ש"אין יצירות קטנות" בהראותה איך זמרת - ומבצעת בכלל - יכולה להעלות כל יצירה למדרגה הגבוהה ביותר ולהפוך את הדיון באיכות האובייקטיבית כביכול של היצירה ללא רלוונטי.

הנריק גורצקי הלחין את הסימפוניה השלישית שלו, לקול ולתזמורת, בשנת 1976, וזו הצטרפה ליצירותיו האחרות שלא היו נודעות במערב. רביעיית "קרונוס", במפעלה העצום שבו גילתה לעולם המערבי מלחינים מהפריפריה המרוחקת - מאזרבייג'אן ועד אפריקה - הזמינה אצלו יצירה בשנות ה-80; אבל רק עשור אחר כך דרך כוכבו פתאום, בזכות אותה סימפוניה, שכבשה את כל מצעדי הפזמונים, היתה ללהיט ונמכרה במיליון עותקים. היו שמצאו בה עומק רב, וכאלה שדווקא ראו בה רק מראית עין של אמנות גבוהה ועמוקה, ספוגה במשמעות - ולמעשה פשטנית: היצירה - "סימפוניית שירי היגון" שמה - התבססה על אקורדים ספורים וחומר מלודי זעום החוזר ונשנה ומתעצם בכל אחד משלושת פרקיה עד לשיא; וברוח המינימליזם והניו-אייג' של שנות ה-70 קסמה למאזינים במערב.

הליכתם של מוסיקאים אלה מסמלת גם את קצו של עידן - אם זה האינטלקטואליזם המוסיקלי והכריזמה של זמרת הסופרן ומעמדה; ואם הנהייה אחר מה שמכונה "רוחניות" בתרבות הניו-אייג' שחיפשה תשובות ומשמעות מעבר לגבולות המערב.



מנכ''ל אולם ויגמור בלונדון, ג'ון גילהולי


מבט על האולם



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו