בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

סטפנו בולאני מוציא מים מוסיקליים מכל סלע

הביצוע הג'זי של סטפנו בולאני לשירי פופ היה מלא הומור ודמיון. רק בקשה אחת לקראת ההופעה הבאה: אם אפשר, בלי נגן כלי נשיפה

תגובות

זאת היתה ההופעה החמישית של סטפנו בולאני בישראל בתוך חמש שנים - שיא ביקורים בזירת הופעות הג'ז המקומית - ולנוכח הנגינה הנהדרת שלו אפשר לאוורר את הקלישאה שאומרת "אין דבר כזה יותר מדי מדבר טוב". לא רק שבולאני מוזמן לחזור לכאן מתי שרק ירצה, הוא גם רשאי לעשות בהופעותיו הבאות ככל העולה על רוחו. גרסאות לשירים של ג'סטין ביבר? הולך. עיטור מוסיקלי להקראת עמודים נבחרים מתוך ספר הטלפונים של מילאנו? אין בעיה. בולאני יכול להוציא מים מוסיקליים מכל סלע. פרטים בהמשך.

תצלום: קביליו

המחצית הראשונה של המופע הזה, שבו בולאני ניגן גרסאות לשירי פופ ורוק, היתה תענוג צרוף. היא התחילה טיפה מהוסס עם קאוור סטנדרטי לשני שירים מחוברים של הביטלס, אבל ארבעת השירים הבאים - עוד שיר של הביטלס, "בילי ג'ין" של מייקל ג'קסון, "החיים הסודיים של הצמחים" של סטיבי וונדר ושיר של "קינג קרימזון" - היו פנטסטיים. לא היה זכר לתחושה המלאכותית שמשתררת לעתים בעת ביצוע ג'זי לשירי פופ, ולעומת זאת היה שפע של דמיון מוסיקלי, של הומור ושל מה שאפשר לכנות "היפראקטיביות נינוחה".

בולאני קפץ כהרגלו מרעיון לרעיון - תכונה שפגמה מעט בהנאה בהופעות קודמות שלו - ועם זאת המגע שלו בפסנתר היה כל כך מדויק, וכל רעיון כשלעצמו היה כל כך משכנע, ושיתוף הפעולה עם המתופף והבסיסט הנהדרים היה כל כך קשוב, שהגודש לא יצר שום הסתייגות.

חרף האישיות הצבעונית שלו, היתה מידה של צניעות בגישה של בולאני. הוא לא התיימר לנסח פרשנות חדשה ומקורית לשירי הפופ שהוא ביצע. הוא העדיף לעשות דבר יותר פשוט ומהנה: להשתעשע עם השירים, לתת לדמיון שלו (ולאצבעות הנפלאות שמופעלות על ידו) לממש כמה מהאפשרויות הנסתרות שגלומות בהם. והכל עם הומור בריא ועם גישה שמצאה את שביל הזהב בין האמנותי לבידורי ובין הכבוד למקור לבין המבט האירוני עליו. כששלושת המוסיקאים ניגנו את "בילי ג'ין", מתוך הקפדה אובססיבית במתכוון על הקצב המתנשף וההיסטרי של מייקל ג'קסון, נדמה לי שראיתי את הרצפה שמתחת לרגליו של בולאני מאירה כמו המרצפות בקליפ ההוא. תענוג.

ואז שלושת המוסיקאים ירדו להפסקה, וכשהם חזרו עם הקלרניתן ניקו גורי נכונה לי אכזבה. אפשר לומר אפילו "מפח נפש". בולאני ושות' התחילו לנגן את "Don't Talk" של ה"ביץ' בויז" - אחד משירי האהבה הכי נוגים, אבודים ויפים בתולדות הפופ - והגרסה שלהם לא כללה אפילו רמז לשבריריות קורעת הלב של המקור. מי שלא קשור לשיר הזה של ה"ביץ' בויז" בוודאי נהנה מהביצוע: הוא היה רהוט וזורם. אבל בשביל מי שמאוהב במקור ייתכן שזאת היתה חוויה מנוכרת, ונדמה לי שהפניית הזרקור אל הקלרנית, והמעבר של בולאני אל המשבצת של נגן ליווי דומיננטי, היתה הסיבה העיקרית לקריאה הלא רגישה, שהחסירה פעימה בלב אבל מהסיבה הלא נכונה.

התאוששות משמחת נרשמה כשבולאני נשאר לבד על הבמה וניגן את "I Feel Good" של ג'יימס בראון כמו שריי צ'ארלס היה עשוי לנגן אותו, וכשההרכב המלא חזר לבמה בשיר של סטינג הקלרניתן השתלב היטב. הקסם של המחצית הראשונה כבר לא היה שם, וגם הביצוע היפה למדי ל"שמלה הסגולה" לא הצליח להחזיר אותו לבמה. אבל גם שלושת-רבעי שעה של קסם היא עניין לא שכיח, ובזכותה ההופעה הזאת תיזכר לטובה.

סטפנו בולאני. המשכן לאמנויות הבמה בתל אביב, 14.1



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו