בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

4 אלבומים ישראלים שכדאי לכם להכיר, ואחד שלא

"שירי שעון ושעה" מוכיח שאין דבר יפה יותר ממקהלת נערות שרות, האלבום של "קרפיון" ישמח גם את מי שאינו חובב יידיש, אלבום ההופעה של מירי מסיקה מעורר כמה תמיהות והאוסף של לאה שבת מראה כיצד השתבח קולה במשך השנים

תגובות

האלבום "שירי שעון ושעה", שנוחת בשדה המוסיקלי העכשווי כמו עב"ם יפהפה, מראה שהדבר הכי מיושן לכאורה יכול להישמע כמו הדבר הכי טרי ורענן. המשורר מירון ח. איזקסון כתב מחזור שירים שמדבר בצורה מאוד קונקרטית על נושא מאוד מופשט - הזמן; המלחין עודד זהבי הלחין את השירים באופן שמשלב שתי דיסציפלינות - זמר עברי ומוסיקה קלאסית ווקאלית; ובנות מקהלת אנקור (בניצוחה של דפנה בן יוחנן) שרות את הלחנים הנהדרים של זהבי בצורה שגורמת לחובב הפופ הממוצע, שכמעט לא נחשף לשירת מקהלה, לתפוס את ראשו ולשאול: "מדוע לא סיפרו לי שאין דבר יפה יותר מנערות שרות?"

שיריו של איזקסון מספרים על ניסיון הפיכה של היצורים הזעירים שמניעים את מחוגי הזמן, ויש בהם נימה משעשעת אבל גם רובד רציני ומעמיק. הלחנים מיטלטלים אף הם בין חומרה לבין נונסנס ובין צייתנות לבין מרידה, והם מצליחים לפעול בכמה רמות: גם להצדיע לעולם המלודי של הזמר העברי (סשה ארגוב בבירור, ואולי גם שיריו של מוני אמריליו שבוצעו על ידי זמרות בעלות קולות דקיקים), גם להצביע על הזיקה העמוקה של הזמר העברי להלחנה הקלאסית, וגם לגבש זהות עצמאית מתוך המיזוג של שני העולמות המסורתיים האלה.

התוצאה היא אלבום מורכב אך נגיש מאוד, שאת המנגינות שמככבות בו קשה לזמזם גם אחרי האזנה חמישית, אבל הצליל שלו, צליל הנערות השרות, שובה את האוזן עוד לפני שנגמר השיר השני. למדף המצומצם של הדיסקים העבריים שמגרים הן את עולם הדמיון המשוכלל של ילדים והן את זה הפחות מפותח של מבוגרים היתוסף עוד אלבום מצוין אחד.

מירון ח. איזקסון ועודד זהבי - "שירי שעון ושעה". התו השמיני

בין עפיפון לבלון

והנה עוד אלבום שמחולל נס קטן וגורם לישן להישמע חדש ומלהיב. בשנים האחרונות נעשו כמה ניסיונות להחיות את הגרוב של היידיש, והשפיל של טריו "קרפיון", שהוציא לאחרונה את האלבום "ביים שווארצן ים" ("בים השחור"), הוא אחד המוצלחים שבהם. שוחרי התרבות היהודית המזרח-אירופית הם אולי הקהל הטבעי של השלישייה (שכוללת את אבישי פיש בשירה, אקורדיון ופסנתר, דניאל הופמן בכינור וגרשון וייסרפירר באופוניום, עוד וכלי הקשה), אבל האמת המפתיעה היא שאפשר ליהנות מאוד מהאלבום של "קרפיון" גם בלי להיות יידישיסט חובב, על בסיס מוסיקלי טהור.

או ליתר דיוק: בסיס מוסיקלי ותיאטרלי כאחד. פיש מגיש את השירים, העממיים ברובם, בשילוב נהדר של זמרה ומשחק: רגע אחד קולו הגבוה משייט באוויר כמו עפיפון ביום אביב, ופתאום, כשהנימה של השיר משתנה ומשתרבבת אליו תחושה של בהלה ורדיפה (בכל זאת, מוסיקה יהודית ממזרח אירופה), העפיפון נהפך לבלון שיצא ממנו האוויר והוא צולל בתנועה מהירה וכאוטית. נגינת הכינור של הופמן היא עמוד השדרה של המוסיקה, והיא חדה, מהירה ומענגת. וייסרפירר הוורסטילי והמצוין מזריק לכמה מהקטעים נופך ערבי ואפילו אפריקאי באמצעות העוד וכלי ההקשה המיוחדים שלו.

האלבום, שבו מתארח בשיר אחד קובי אוז, כולל סאגה משעשעת בת חמישה פרקים על קוגל שהקדיח. המוסיקה דווקא יצאה מהתנור טרייה וטעימה.

טריו "קרפיון" - "ביים שווארצן ים". מגדה

יחי הפדיחה

להקה שלא ניגנה יחד כמעט 20 שנה אינה אמורה להישמע כך. היא אמורה להיות מהוססת, נרפית, עם צמיגים באזור הבטן. אבל "אור כשדים", שהתאחדה בשנה שעברה (ללא ז'אן ז'אק גולדברג המנוח, כמובן), חזרה אל הבמה רעבה ומהודקת, כפי שמבהיר האלבום "כדור ברזל" שמתעד את הופעת הקאמבק בדיסק ובדי-וי-די.

הכושר המפתיע של "אור כשדים" (הזמר רונן בן טל, הגיטריסט דודי לוי, הבסיסט עובד אפרת והמתופף ניר מנצור) הוא אחת הסיבות לכך שזה אלבום מהנה מאוד. סיבה שנייה היא איכות השירים. לא כולם. חלק מהשירים לא צלחו את מבחן הזמן, ואם היה להם תוקף הוא אבד עם היציאה מהאפלולית של מועדוני תל אביב בסוף האייטיז-תחילת הניינטיז. בעיקר אמורים הדברים בשירים שבהם "אור כשדים" כורכים יחד שתי אסתטיקות מתנגשות: ניו וייב כחוש והארד-רוק שרירני. זה בדרך כלל לא עובד, וההגשה הדרמטית של בן טל רק מחמירה את המצב.

אבל לצד השירים הספורים שפג תוקפם יש לבן טל ו"אור כשדים" גם כמה שירים מעולים, מהקצפת שעל עוגת הניו וייב הישראלי, והם לא איבדו אפילו גרם מהכוח שלהם. להיפך, על רקע אוזלת היד של הרוקרים העכשוויים הם נשמעים זוהרים מתמיד. אתם מכירים את הלהיטים ("לך מכאן", "מת הבית", "בתוככי נפשי" המופלא), אבל לא בטוח שאתם זוכרים פנינה פחות ידועה כמו "ארמסטרונג", שרוכב על ליין גיטרה עדין ויפהפה, שנדמה כי אפילו "הקיור" היו שמחים לאמץ. בן טל מתבלבל בפתיחה של השיר ומסנן "איזה פדיחה", אבל הבלבול שלו גורם לכך שלוי מנגן את הליין המעולה שוב ושוב, וזה מצוין. הנה סימן להופעה מוצלחת: גם הפדיחות נשמעות טוב.

"אור כשדים" - "כדור ברזל". די-בי

הריאות מצוינות והלב במקום

בחוברת שמצורפת לאוסף החדש של לאה שבת מופיעות שתי תמונות ישנות צמודות. שתיהן צולמו, כך זה נראה, בתחילת שנות ה-80, לפני ששבת התפרסמה. באחת מהן היא נראית שרה עם גיטרה קלאסית באירוע של התנועה הפמיניסטית; בתמונה השנייה היא מנגנת בגיטרה חשמלית במועדון כשמאחוריה תלוי תצלום של האנטיתזה שלה, עפרה חזה.

הלוואי שאפשר היה לשמוע את ההקלטות של ההופעות הישנות האלה (מעניין אם כבר אז שבת ידעה לקרוע את הלב ולחדור לנשמה עם קול וגיטרה בלבד), אבל האוסף "כל השירים" אינו כולל הקלטות נדירות. זה אוסף סטנדרטי, שמאגד 18 משיריה היפים של שבת ומוסיף עוד שיר חדש (לא מאוד מוצלח, בדומה לתצלום העטיפה הסטרילי והמלאכותי, שמציג את שבת בשלושה פרצופים שונים ונראה כמו עיצוב גרפי של כתבה בעיתון "לאשה").

איך אומרים בעברית "אנדרייטד"? איש לא יחלוק על כך ששבת היא זמרת משכמה ומעלה, אבל נדמה שלא מספיק אנשים מבינים שמדובר בזמרת אדירה שהיא גם כותבת שירים מצוינת. האוסף החדש יזכיר להם את האמת הזאת, אם רק יטו אוזן ויקשיבו ומכאן חשיבותו, על אף שאין בו בונוסים מלבבים.

סגולה נוספת של האוסף היא שבעזרתו אפשר לעקוב אחרי השינויים בקולה של שבת, שרק השתבח במשך השנים. בחוברת הדיסק היא מספרת שאת שמו של אחד מאלבומיה, "צל הלב תקין", צדה בקופת חולים כשעשתה צילום ריאות. זה היה ב-1997. 14 שנה אחרי, אם לשפוט על פי הופעה של שבת מהזמן האחרון, הריאות במצב מצוין והלב מונח בדיוק במקום הנכון, המקום של הצעקה הרכה.

לאה שבת - "כל השירים". הד ארצי

האחרון לא חביב

אלבום ההופעה החדש של מירי מסיקה (דיסק ודי-וי-די) מיועד בעיקר למעריצים של הזמרת, ואם אני, שאיני אוהב אותה, נהניתי מהביצוע ל"ממי", הם יתענגו מן הסתם על כל שנייה.

ובכל זאת, יש טעם להעלות שתי תהיות: ראשית, מדוע זמרת מז'אנר הדיווה, בעלת מיתרי נפץ ומחוות גדולות מהחיים, בוחרת לשחרר אלבום שהוקלט דווקא במסגרת אינטימית-אקוסטית של מועדון קטן? מדוע לא לתעד את מסיקה בהופעה באולם גדול, מול קהל של אלפים, עם תזמורת גדולה ועיבודים עשירים? מה יש, רק לזמרי הפופ המזרחי מותר? הטאץ' הגרנדיוזי הרי תפור על מסיקה, והוא עשוי להיות הרבה יותר מפתה וסוחף מהתוכנית המבויתת שמוגשת בדיסק הזה, עם העיבודים המהוקצעים והצפויים של אורי זך.

התהייה השנייה נוגעת להעדרם המוחלט של שירי אלבום האולפן האחרון של מסיקה מדיסק ההופעה החדש (לפי אחת ההערות של מסיקה בין השירים, נראה שההופעה המתועדת התקיימה לפני ההקלטות של האלבום האחרון). נכון שהאלבום הזה, "חדשות טובות", היה הפחות מוצלח וגם הפחות נמכר בדיסקוגרפיה של מסיקה, ובכל זאת יש טעם לפגם בכך שאלבום הופעה שיוצא עכשיו מתעלם ממנו לחלוטין. לא רק שהצעד הזה נתפש כהצהרת אי אמון של מסיקה בפרויקט האחרון שלה, אלא שהוא מקנה לדיסק ההופעה נופך לא עדכני ואפילו לא בוגר. דיסק ההופעה נפתח ב"ילדה שלנו, כמה התגעגענו" (מתוך "באה אליכם") ומסתיים ב"בחרת בי מכולם, מכל הבנות בעולם" (מתוך "לשם"). זאת מירי-מסיקה-2005-רילודד, וזה לא מאוד מסעיר.

מירי מסיקה - "הופעה אקוסטית בזאפה". עננה

בלי נפילות מתח

אחת השאלות הכי מעניינות בזירת המוסיקה הישראלית היא איזו להקה תצליח לעשות קרוס-אובר משוחות האינדי אל המיינסטרים, מקהל של עשרות לקהל של אלפים, בהנחה שמעבר כזה בכלל אפשרי בתנאי השוק הנוכחיים.

יש מעט מאוד הרכבי אינדי שעשויים מחומרים שמאפשרים פריצה כזאת, והצמד "פוטוטקסיס" (הזמרת יעל פלדינגר והקלידן והמפיק איתי צוק) הוא אחד מהם. "Pretty Ugly", אלבום הבכורה שלו, יכול להיות אי של איכות בתוך כל פלייליסט, ואפשר לדמיין בקלות את השירים שלו מבוצעים במועדון גדול מול מאות אנשים. בינתיים זה עדיין לא קורה, אבל סבלנות, זה תרחיש סביר ביותר.

בהאזנה ראשונה יש משהו קצת אנכרוניסטי במוסיקה של "פוטוטקסיס". יש בה זיקה חזקה, אולי חזקה מדי, לטריפ-הופ של שנות ה-90, עם שכבות צליל מעורפלות וקול נשי מעושן. אבל כשמקלפים את העטיפה ומתרשמים מהתוכן המוסיקלי, כל הטריפ-הופיזם הזה מפסיק להפריע. מה שחשוב באמת זה שהשירים עשויים היטב, שיש תמהיל מוצלח בין קטעים עם פוטנציאל להיטי לבין שירים יותר מופנמים, שהשירה של פלדינגר מצליחה להיות קרובה ונוגעת על אף שהיא ממוסכת באפקטים, ושהאלבום כולו מספק שלושת-רבעי שעה של הנאה, כמעט בלי נפילות מתח. זו אינה מוסיקה פורצת דרך, אבל זו לא הכוונה. הלוואי שהיא תגיע לקהל הגדול שהיא ראויה לו.

"פוטוטקסיס" - "Pretty Ugly". הוצאה עצמית



מירי מסיקה. זמרת בעלת מיתרי נפץ שמתאים להקליטה באולם גדול יותר


''קרפיון''. כולל סאגה על קוגל שהקדיח



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו