בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

טרנד חדש: נשים אמריקאיות שעזבו את העבודה כדי להישאר בבית עם הילדים מתחרטות

נשים שחזרו בהן מהרצון להיות אמהות במשרה מלאה יכולות להיתלות במאמר של אריקה ג'ונג, רק שבתה התבטאה נגדו * מי תקים בית ספר פמיניסטי * ובשורה מנפאל

תגובות

הוויכוח הגדול הזה התחיל כבר לפני יותר מעשור ומאז בעצם לא נפסק, אבל עכשיו יש בו ציון דרך מעניין במיוחד. מדובר במה שמכונה "מלחמות האמהות": המחלוקת בין נשים שממשיכות לעבוד אחרי לידת ילדיהן לבין אלה שזונחות את הקריירה או העבודה ונשארות בבית עם הצאצאים.

עכשיו באות נשים לא מעטות, שלפני עשור ויותר החליטו לא לעבוד מחוץ לבית כדי להיות זמן רב ככל האפשר עם ילדיהן - ומביעות פקפוקים ואף חרטה על ההחלטה ההיא. זה קורה באין-ספור בלוגים וכלי תקשורת אחרים בארצות הברית, מין טרנד שכזה.

למי שלא זוכרות, או שהיו בעצמם ילדים כשכל זה התחיל, תמצית הסיפור היא זו: עם התגברות מגמות כמו דרישות בלתי אפשריות מנשים לסופרוומניות, שימת הילד במרכז, הנקה למרחקים ארוכים ולבלוב הטרנד הירוק-האקולוגי, קמו נשים מערביות, בהן בעלות קריירה מצליחה, והחליטו לצאת מהמשחק התובעני, לחזור הביתה ולגדל בנחת את ילדיהן, ואולי גם לאפות לחם מלא תוצרת בית וכו'. מדובר כמובן באפשרות השמורה לנשים בעלות פריבילגיות בלבד: מבוססות כלכלית, עם בן-זוג שמשתכר היטב.

או אז התפתח לו ויכוח ציבורי: בעוד שהנשים-בבית היו משוכנעות שזה מה שילדים צריכים - מה שהבליע ביקורת על נשים עובדות - הנשים-בעבודה-ובבית התנשאו מצדן על אופות-הלחם. כאן יש להעיר, שכל צורת ההצגה הזאת קצת מדיפה ריח של קרבות בוץ בין נשים. בכלל יש קולות שטוענים שמדובר בהמצאה של התקשורת. אבל איכשהו, האמהות שבינינו, עובדות או ביתיות, יודעות שיש דברים בגו. ואולי בכלל מדובר בדרך מתוחכמת לגרום לכך שכל הנשים ובעיקר האמהות שבהן - יעשו אשר יעשו ויבחרו אשר יבחרו - יתהלכו עם שק של רגשי אשמה על גבן. אקססורי נשי, ובוודאי אמהי, כה שגור ומוכר.

ומה עם הפמיניזם? אם בשנות ה-60 וה-70 יצאו יותר ויותר נשים לעבודה (שוב, מדובר במעמד הבינוני ומעלה: נשים עניות תמיד עבדו), ונוצרה המשרה הכפולה של נשים, שכן נטל הבית נשאר לרוב על כתפיהן - הרי בשנות ה-90 הגיע הפוסט-פמיניזם: נשים הכריזו שהפמיניזם האמיתי הוא שאשה תבחר את המסלול שלה - מה שנכון - ושהן בוחרות להיות אמהות במשרה מלאה.

השאלה היא, כמובן, מה השפיע על הבחירה הזאת, ולמה דווקא אז הכתיבה רוח הזמן את הצבת הילדים במרכז ואת חשיבות המטבח הביתי, האורגני וכו'. ושאלה פרקטית יותר היא, מה קורה לנשים האלה כעבור כמה שנים, כשהילדים כבר גדלים.

התפנית שמתרחשת עכשיו בעניין זה בארצות הברית נובעת במידה רבה מהמשבר הכלכלי. מספר האמהות יושבות הבית שם ירד מ-5.3 מיליון ל-5 מיליון בין 2008 ל-2010 (מספר האבות שאינם עובדים נותר יציב: 150 אלף). נשים רבות שלא עבדו מחוץ לבית במשך שנים מבקשות לחזור למעגל התעסוקה, כי בני זוגן איבדו את משרתם או ששכרם קוצץ, ולחלופין בעקבות גירושין - ומגלות כי קשה מאוד, אולי בלתי אפשרי, להצליח לעשות זאת, בוודאי בגילן כיום. על פי נתונים אמריקאיים, יותר מ-90% מהנשים שניסו לחזור לשוק העבודה לאחר שעזבו אותו לא הצליחו בכך. או אז הן תוהות, אם נהגו נכון בזמנו, כשהפסיקו לעבוד בחוץ. יש גם החוששות בדבר המודל שהן מציבות לבנותיהן.

בישראל, כרבע (26%) מהנשים בנות 20-45 שהיו מועסקות ונולדו להן ילדים יצאו ממעגל העבודה, לעומת פחות מ-1% מהגברים. בנוסף לכך, 16% מהנשים שילדו צימצמו את המשרה שלהן, בהשוואה ל-3% מהגברים. אמהות, אגב, משתכרות פחות מנשים ללא ילדים באותה עבודה עצמה (4%-15% פחות, בארצות הברית). אבות, לעומת זאת, משתכרים יותר מגברים בלי ילדים.

כל זה מבהיר ומזכיר, שמבחינת החברה, המשפחה והמדינה - ילדים הם עניינה של האשה. למרות ההתקדמות המסוימת שהושגה בזכות התנועה הפמיניסטית, האחריות על הילדים - שאשה וגבר מביאים לעולם יחד בדרך כלל - עודנה של האשה. שלא לומר, זבש"ה. שהרי למה בכלל מדובר ב"מלחמות אמהות" ולא ב"מלחמות הורים", למשל? למה גברים לא נשאלים איך הם מצליחים לשלב בין דרישות העבודה והמשפחה? (כמובן אפשר גם להמשיך ולשאול למה בכלל "מלחמות", מושג מיליטריסטי שכזה; וגם להזכיר את הלחץ החברתי להביא ילדים לעולם ואת התמיהה ואף החשד שמעוררות המעטות שבוחרות לא לעשות זאת).

מעבר לכך, עצם הדעה הרווחת ש"יותר טוב לילדים כשאמא אתם בבית" - מוטלת בספק גם היא. מחקר בריטי הראה שנשים עובדות בריאות יותר לאורך זמן, לעומת עקרות בית עם או בלי ילדים. המחקר, שממצאיו פורסמו לפני שנתיים ב"Scientific American", החל עוד ב-1946 ועקב במשך שנים אחר 1,400 נשים. מחקר אחר, גם הוא בריטי, העלה כי הורים עקרי בית לחוצים יותר מאלו שיוצאים לעבודה. בעלי המקצועות שאליהם הושוו היו נהגי מוניות, מורים, אחים בבתי חולים וסוחרים.

הסוציולוגית האמריקאית החשובה ג'סי ברנרד גרסה כי "הסידור הגרוע ביותר לגידול ילדים - בכל תרבות שהיא - הוא כאשר האמא לבדה בבית עם הילדים". בין השאר היא התייחסה לבידוד של האשה מחברת מבוגרים למשך שעות ארוכות כל יום. אשת אקדמיה אמריקאית אחרת, פרופ' לינדה הירשמן, פירסמה לפני כמה שנים ספר מכה הדים, "Get To Work: A Manifesto for Women of the World". על פיה, הבחירה של נשים להישאר בבית גורמת להן להיות תלויות בבעלים וכובלת אותן במקום לשחרר אותן. זוהי אשליה, הנשענת על השיח החברתי שמפמפם את המסר שנשות קריירה הן אמהות כושלות. בנוסף לכך, זה מנציח את השליטה הגברית במוקדי קבלת ההחלטות, מה שמבטיח שנשים לא יתקדמו גם להבא.

מנגד יש הסבורות, כי זה אנטי-פמיניסטי להחליט בעבור נשים שחזרה לעבודה היא האפשרות הנכונה והיחידה. יותר מכך, יש המפקפקות באימוץ החשיבה המקובלת, הגברית, שלהיות מהנדסת, נאמר, זה חשוב או מאתגר יותר מאשר לגדל ילדים - בהחלט משימה מתאגרת וחשובה בפני עצמה. ולא פחות קשה. יש בזה משהו, אלא שהבעיה היא שמהנדסת זוכה לתגמול כספי המאפשר לה עצמאות כלכלית, ואילו אם לילדים, תהיה מעולה כאשר תהיה - לא. הבעיה האמיתית היא איפוא סדרי העדיפויות החברתיים; מבנה שוק העבודה המחייב שעות עבודה ארוכות וכרוך בפערי שכר; וכן הקצאת המשאבים של המדינה, שאינה דואגת למשל למעונות יום לכל.

לפני כמה חודשים עורר סערה מאמר שפירסמה אריקה ג'ונג, מאמהות הגל השני של הפמיניזם, ב"וול סטריט ג'ורנל", ובו היא יוצאת נגד ההורות העכשווית: את שני העשורים האחרונים היא מכנה "אורגיה של Motherphilia" ומלגלגת על סלבריטיז כמו אנג'לינה ג'ולי ומדונה שמתהדרים בתינוקות, ביולוגיים ומאומצים, כאילו היו אקססוריז, ועל טרנדים כמו עקרון הרצף ומזון-תינוקות-אורגני-תוצרת-בית. כל זה, היא קובעת, הוא מגמה לא בריאה שפוגעת בהורים וילדים. "תיאוריות ההורות האלה", מוסיפה ג'ונג, "נדמות כניסיון להשיג שליטה בעולם שיותר ויותר יוצא משליטה. אנחנו לא יכולים להיפטר מהמזהמים באוויר, אבל אנחנו יכולים לוודא שילדינו יגיעו לבית הספר כל יום עם קופסה מתכלה ובה מוצרים אורגניים משוק האיכרים".

אבל בכך לא נגמר הסיפור: כי בתה של ג'ונג, מולי ג'ונג-פאסט, השיבה על דברי אמה במאמר משלה. ג'ונג הבת, מתברר, היא אמא לשלושה ילדים שאינה עובדת מחוץ לבית. כן כן.

אמה, היא מספרת ברשימתה, אהבה אותה, אך לא היתה בסביבה הרבה: "בשנות ה-80 אמי עזבה את אבי. היא לבשה חליפות עם כריות כתפיים והסתובבה בעולם. גרתי בדירה בניו יורק עם מרגרט, הנני, וסוגו, מנהל משק הבית שהשומה שלו צימחה שערות. אמא עשתה כסף, קנתה לי תיקים יקרים והשתדלה ככל יכולתה לתת לי תשומת לב, אבל היא היתה מפורסמת, תמיד נוסעת, תמיד עובדת, תמיד מנסה להיכנס לרשימת רבי המכר של 'ניו יורק טיימס'".

ואם לא די בכך, מרמזת ג'ונג-פאסט שאולי אמה היא-היא שתרמה ליצירת האופנה של ההורות הטוטאלית: "באופן אירוני, היא עבדה קשה כדי שלנשים מהדור שלי תהיה הברירה לעבוד או להישאר בבית. היא ישנה במלונות בסן דייגו כדי שאני אוכל להתכרבל עם ילדי במיטה בביתי. אנחנו יכולות לבחור אם להקדיש את עצמנו לעבודה או להיות אמהות נוסח שנות ה-50 בזכות אמא שלי וחברותיה הפמיניסטיות". אז ג'ונג-פאסט אינה כפוית טובה, וגם אם היא לא הולכת בדרכה של אמה, ניכר שירשה ממנה את כישרון הכתיבה.

בכל מקרה, הברירה היא בוודאי לא או להשאיר את הילדים למשך שבועות עם מרגרט וסוגו או להיות אתם 24 שעות ביממה שבעה ימים בשבוע. ולא אכנס כאן לוויכוח, אם זה בכלל טוב לילדים עצמם.

דבר אחד צריך לזכור: אם יש דבר חיוני לשליטה על החיים שלך עצמך, הרי זו עצמאות כלכלית. למעשה, גם בלי להכיר את המלה פמיניזם, נשים חכמות תמיד אמרו זאת לבנותיהן. ודאי שכיום, כשהאפשרויות פתוחות יותר מבעבר, צריך להדגיש זאת, לפחות כמשקל נגד לרוחות הזמן שלא פעם פועלות כדי להחזיר את הגלגל לאחור.

ילדות שמחות ירושלים

הן לומדות מגדר, זוכות לליווי קשוב בתהליך ההתבגרות הכאוב, בוחנות את דימוי הגוף הנשי, עוברות סדנאות הגנה עצמית, לומדות יצירות ספרות גם דרך ניתוח פמיניסטי, ועוד ועוד. כל הדברים הנפלאים האלה קורים דווקא בבית ספר תיכון דתי אורתודוקסי בירושלים, מדרשיית הרטמן, כפי שכתבה תמר רותם ("קול באשה ברכה", "גלריה", 16.1).

למקרא הכתבה המרתקת, לא נותר אלא לפעור פה ולקנא: למה במגזר החילוני אין בית ספר כזה?

התיכון הדתי הירושלמי הוא אמנם לבנות בלבד. אבל ראשית, אפשר בהחלט להקים תיכון פמיניסטי לבנות ולבנים גם יחד. ושנית, גם לימודים לנערות בנפרד אינם פסולים: כבר הוכח, בכיתות שהופרדו למשל בשיעורי מתמטיקה ומדעים, שהישגי הבנות נוסקים באווירה כזאת.

יש אמנם בתי ספר שלומדים בהם שיעורי מגדר ואפילו פמיניזם, אבל מעטים, מעטים מדי, ובוודאי אין בית ספר שזהו דגלו. היכן המשקיעה, או המשקיעות והמשקיעים, שירימו את הכפפה ויפעלו להקמת בית ספר כזה? (טוב מכך הוא, כמובן, שבכל בית ספר ובכל כיתה בכל רחבי המדינה יזכו תלמידות ותלמידים לחינוך מגדרי, אבל גם הרעיון של בית ספר פמיניסטי קורץ בהחלט).

בנפאל הרחוקה

בשורה של ממש מנפאל: במיפקד שיתקיים בחודש מאי השנה תהיה קטגוריה שלישית של מגדר - טרנסג'נדר. כך מסרה בשבוע שעבר סוכנות הידיעות הצרפתית. הכרה משמחת זו של הממשלה בזכויות הטרנסג'נדרים (והאינטרסקס וכל מי שלא מתאימותים להגדרה הבינארית של אשה או גבר) באה בעקבות חקיקה מתקדמת שנחקקה באחרונה במדינה וביטלה חוקים מפלים נגד להט"בים (לסביות, הומואים, בי וטרנס). ככל הנראה, אחד המניעים הם למשוך תיירות להט"בית לנפאל, כך מעריכים פעילים קווירים במערב. בכל מקרה, נפאליות יקרות, אנחנו מסירות לפניכן את הכובע.

צדק צריך להיראות

מהכרעת הדין המלאה במשפט של משה קצב, שפורסמה שלשום, עולה כי השופטים עשויים להקל בעונשו של נשיא המדינה לשעבר - שהורשע בשני מעשי אונס, מעשים מגונים, הטרדות מיניות ועבירות נוספות - בגלל הסיקור התקשורתי המסיבי של הפרשה.

אומר על כך רק דבר אחד: לולא מאמציהם של פעילות ופעילים חברתיים, שבעקבותיהם בא הסיקור התקשורתי המסיבי - ספק אם הדברים היו מגיעים לידי תלונות במשטרה, עוד ועוד עדויות וכתב אישום. משפטנים דגולים ממני כבר יעירו בוודאי על הצדק שצריך להיראות ולא רק להיעשות, על השוויון בפני החוק וכיוצא באלה.



אריקה ג'ונג ובתה מולי ג'ונג-פאסט. אמא נלחמה, הבת מתכרבלת


מצעד הגאווה בנפאל. הכרה ממסדית בזכויות הטרנסג'נדרים



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו