בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

געגוע ועצב בתערוכה של רונית דברת

אחרי 25 שנה שלא הציגה בארץ, רונית דברת, ממקימי גלריה "אחד העם 90", מציגה בתל אביב ציורים על גובלנים המבטאים חיבור מורכב במיוחד לעבר

תגובות

געגוע גדול יש בתערוכה של רונית דברת וגם מידה של עצב. אם במתכוון ואם לאו, התערוכה מוצגת במקביל ליציאת ספר מחקר על הגלריה התל-אביבית "אחד העם 90" שנסגרה בינואר 1986 ("אחד העם 90, שנות ה-80" בעריכת רז סמירה), כלומר לפני 25 שנים, מה שנראה לפני שנות אור. הגלריה פעלה כמעט ארבע שנים. דברת, אז אמנית בוגרת המדרשה, יזמה את הקמתה עם שני ידידים - שרה חינסקי ואריה ברקוביץ. חינסקי, חוקרת פורצת דרך של האמנות הישראלית, מתה ב-2008. ברקוביץ עומד בראש בית האמנים בתל אביב המארח את דברת, שחיה מאז סוף שנות ה-80 באיטליה.

דברת, ילידת 1955, זוכה איפוא בימים אלו להכרה במקומה בהיסטוריה המקומית. ההחלטה להציג אחרי 25 שנים שלא פעלה בארץ אינה יכולה להתקבל אלא ככמיהה להכרה אמנותית.

העבודות שבחרה להציג, ציור על גבי גובלנים שמציגים סצינות מחיי אריסטוקרטיה אירופית, רחוקות מלהיות מובנות מאליהן. מבחינות רבות הן נטועות בנקודת הזמן שבה עזבה דברת את הארץ, כלומר יש כאן מעין מסע בזמן. השימוש בדימויים היסטוריים ז'אנריים, כפי שעושה כאן דברת, איפיין את הציור של אותן שנים. בארץ היו אלה העבודות של איתמר נוימן, כולל עבודת הענק שהציג בתערוכה "שלוש שנים לגלריה אחד העם 90" ב-1985 ובה שתל את דימוי הארוחה על הדשא של מאנה מ-1863. בקרב אמנים בינלאומיים בלטו בעיקר דייוויד סאלה וג'וליאן שנאבל. למגמה זו התקשרו גם העבודות של סינדי שירמן ואחרים.

במשך הזמן סוג זה של שילוב דימויים היסטוריים, או כאלה מחיי אצולה, נהפך כמעט לקלישאה. הדיון ההיסטורי בשימוש כזה בדימויים, אם ברדי-מייד ואם בציטוט כמו במקרה של דברת, העסיק אמנים גם בעבר (פיקסו, למשל), אך ההקשר היה של ציטוט והמשכיות של תולדות אמנות. בשנות ה-80 הוסטה נקודת המבט לכיוון של גבוה-נמוך (כפי שנוסח בתערוכה בשם זה במוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק ב-1991).

דברת מציגה ציור נמרץ, דשן, בתנועות קצובות, על גובלנים מוכנים לרקמה - עבודות שנחשבות בקרב בני המעמד הבינוני ומעלה לסמל של טעם רע; בהקשרים רבים הן גם נתפשות כריאקציוניות מבחינה רעיונית בשל ההעלאה על נס של סדר עולם מעמדי (כיום, לנוכח האוליגרכיה הקפיטליסטית, נותר רק להשתאות על הדרך שבה חזרנו לסדר דומה). בציורים נראות דמויות בסצינות שלקוחות מתיאורי שהייה בטבע, מנוחה, שיחה, משחק או ציד או נגינה. היא מוחקת חלקים נרחבים מהציורים, כמעט את כל עקבות הנוף (בציור אחד היא מציירת עץ גדול, כפי הנראה על עץ שצויר בגובלן המקורי) ושותלת את הדמויות בספרה חדשה של צבעים, תלושים ומרחפים, במה שנראה בעבודות מסוימות כאינפרנו של אדום אש או צהוב צורב.

בטקסט הנלווה לתערוכה נכתב כי העבודות הן תולדה של "תהליך תלוי זהות, שבו התחברה האמנית עם התרבות המקומית של האוכלוסייה האיטלקית. הניגוד בין העושר התרבותי ההיסטורי, היופי והיצירתיות האיטלקית הידועה בתחומי האמנות, העיצוב, ובין הטעם הפופולרי שניתן למצוא בבתיהם של איטלקים רבים מהמעמד הבינוני... הביא אותה לבדוק כיצד אפשר להשתמש בחפץ קיים שמסווג כ'מכוער' ולהופכו ליצירה אישית". בהמשך מוזכר כי "גם בישראל, בבתיהם של יוצאי אירופה, אפשר היה למצוא גובלנים דומים תלויים בגאווה בסלון".

ההצלבה הבין-תרבותית, ההתרפקות של מעמד חברתי כלכלי נמוך באיטליה ושל יהודים יוצאי אירופה, בדרך כלל מזרחה, על איזה תור זהב מומצא, על עבר שלאבותיהם לא היתה נחלה בו - שופך אור על עולם דימויים בינלאומי מהעבר. בשנות ה-80 גובלנים עדיין היו חלק מהעולם החזותי של חלקים מהאוכלוסייה בארץ. כיום הם נהפכו (כמעט) לנחלת העבר, אף כי בחלקים פחות אמידים וגם באזורים לא יהודיים הם עדיין נמכרים. באיטליה הטעם ואולי הכמיהות יציבים יותר.

אמנם בתערוכה בקנה מידה קטן אי אפשר ליצור תחושה של גוף יצירה שנעשה לאורך שנים (והכוונה לא היתה רטרוספקטיבית), אך מהטקסט הנלווה ומהחיפוש אחר חומרים נראה שדברת מתאפיינת דווקא בעיסוק בנושאים פוליטיים (היא פעילה בקבוצות איטלקיות לשלום במזרח התיכון ותומכת בעמותת "זוכרות" שמטרתה להעמיק את המודעות לנכבה). בספר על אודות גלריה "אחד העם 90" נכתב כי ב-1982, בתערוכת היחיד הראשונה שלה, הציגה דברת עמדה פוליטית בעקבות ראשית מלחמת לבנון הראשונה; צעד שהיה נועז לתקופה שבה האמנות שמרה על שתיקה כמעט מוחלטת, בניגוד לאמנות הפוליטית שנוצרה בשנות ה-70 ולניצול היתר הציני למדי של הפוליטיקה שנעשה בידי אמנים כיום.

העובדה היחידה שמוזכרת מהעבר היוצר של דברת בטקסט הנלווה היא שהוזמנה פעמים רבות על ידי חבל טוסקנה שבו היא חיה להציג גם את עבודותיה המתייחסות לקונפליקט ולכיבוש. עבודה חשובה הוצגה בחצר בניין הפרובינציה של Massa Carrara ב-2006. האמנית בנתה חומה מבטון באורך תשעה מטרים שנחצית על ידי נדנדה. אפשר לכן לראות בתערוכה רגע של ניסיון להתחבר לעבר, בלשון הטקסט פעולה תלוית זהות, שלא פחות מכפי שהיא קשורה לאיטליה, קשורה לתל אביב; ומדובר בתל אביב כשעוד היתה העיר המאובקת הקשה והמרה שתוארה ב"זכרון דברים" של יעקב שבתאי, שראה אור חמש שנים בלבד לפני פתיחת גלריה "אחד העם 90", ולא בעיר הטרנדית שנולדה משינוי שלדברת היה חלק בו.

רונית דברת. בית האמנים בתל אביב (אלחריזי 9). שעות פתיחה: יום שני עד חמישי, 10:00-13:00, 17:00-19:00; יום שישי, 10:00-13:00; שבת, 11:00-14:00



עבודות ללא כותרת, 2010-2008



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו