בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מה עשויה לעולל טכנולוגית ההגברה לפיתוח הקול?

טכניקת ההגברה של הקול האנושי הולכת ומשתכללת בתיאטרון, אבל היא עשויה לגבות מחיר כבד - פיתוח הקול של השחקנים יוזנח וכך גם דריכות הקשב של הצופים

תגובות

בראשית שנות ה-30 כתב ז'אן קוקטו מחזה לשחקנית, בתגובה לתלונה שאפשרויותיה אינן מנוצלות דיין על הבמה, ובו היא נמצאת על הבמה לבדה במשך כשעה וחצי, מדברת בטלפון עם אהוב שנטש אותה שאינו נראה או נשמע. שם המחזה, שכיום הוא כבר קלאסיקה, הוא "הקול האנושי"; זהו גם קולה של האשה (והשחקנית, ואלה שתי ישויות שונות), והקול האנושי שאינו נשמע, זה שלהמשך הקשר אתו מייחלת הדמות (והקהל צריך ליצור אותו בדמיונו). האירוניה היא שבמקום הקול האנושי נוכח על הבמה מכשיר, שפותח כדי לקשר בין קולות אנושיים, אבל הוא חפץ אלקטרוני-מכני, בלתי אנושי בעליל.

כעת, כ-135 שנים אחרי שאלכסנדר גרהם בל רשם פטנט על הטלפון, ומאז פותחו ופרחו הרדיו, הקולנוע והטלוויזיה, התיאטרון מצריך, בעיני רבים, הצדקה לקיומו. כי הרדיו, המחזה הרדיופוני, מאלץ את המאזינים להפעיל את דמיונם. ואילו הקולנוע והטלוויזיה מאפשרים ליוצרים לקרוא דרור לדמיונם: לברוא מציאות ולפרק אותה, ליצור אשליה ולהדהים באפקטים של מראה (תלת ממדי!) וצליל (סטריאופוני, קואדרופוני, דולבי היי פידליטי). וחשוב מכל: בקולנוע וגם בטלוויזיה אפשר לראות את השחקן כאילו הוא מדבר אליך אף אל אף ולשמוע את השחקנית כאילו היא נושמת את שורותיה היישר לאוזנך.

אז מה יש לתיאטרון להציע לצופה המפונק של ימינו כשהוא יושב מרוחק מן השחקנים ושומע את קולם כמו שהוא יוצא מגרונם? התשובה היא אנושיות ומיידיות. בניגוד לאמנויות המייצגות האחרות, המנצלות עד תום את חידושי הטכניקה והאלקטרוניקה, התיאטרון קורה לנגד עיני הצופים ולנוכח אוזניהם ברגע זה ממש; והמרקם העדין שלו עלול להיקרע בכל רגע והוא "חי" במשמעות המלאה של המלה. האנשים הם בשר ודם והקולות אנושיים.

בליטה על המצח

זאת התיאוריה, והיא יפה מאוד ורומנטית. הוותיקים בצופי התיאטרון עוד נושאים באוזנם את זכר קולו העמוק של אהרן מסקין. אפילו אני הצעיר יחסית יכול להתרפק על קולו הייחודי והמלטף של יוסי ידין. אבל די להיכנס לתיאטרון בן זמננו ולהתרכז מעט במה אנחנו שומעים ואיך אנחנו שומעים. נכון; אנחנו שומעים טוב יותר וכמעט לא יקרה שצופים יתערבו בזמן הצגה בצעקות "לא שומעים". אלא שהקולות אינם מגיעים ישירות מפי השחקנים והשחקניות; הם בוקעים אי שם מהחלל, מן המקומות שבהם מפוזרים באולם הרמקולים, שמוקמו בידי אנשי ה"סאונד" (שנשמע יותר מסתורי ומקצועי מ"צליל").

זה תהליך שעובר לא רק על התיאטרון הישראלי, ויש לשער שמקורותיו כפולים: האחד הוא פיתוח טכניקת ההגברה של הקול האנושי, באמצעות מזעור מיקרופונים ושכלול העברת הצליל באמצעים אלחוטיים מן המיקרופון והמשדר הזעירים שעל השחקנים דרך מגבר רב אפשרויות ולסוללת רמקולים; השני הוא התיאטרון הבידורי המוסיקלי, אותה תרומה אמריקאית ייחודית לתיאטרון המשלבת גם דרמה מדוברת וגם מושרת. השחקן עשוי להישמע ולהיות מובן כשהוא מדבר ללא הגברה על הבמה, אבל אם הוא אינו זמר בעל כישורים אופראיים, מוטב שקולו יוגבר כדי שיוכל להישמע היטב כשהוא מלווה בתזמורת.

פעם נשמרו הגבולות בקפדנות: זמרי אופרה למדו כחלק מאמנותם לדאוג לכך שקולם יישמע עד לשורה האחרונה באולם אפילו בפיאניסימו; כך גם שחקני תיאטרון למדו להקרין את קולם אל מרחבי האולם ולגרום לכך שיגיע לכל צופה באשר הוא, בין שהם צועקים במלוא ריאותיהם ובין שהם לוחשים ברכות מלטפת. כדי להישמע הם לא נזקקו לעוצמה, אלא למיומנות של דיבור בחלל גדול שכללה גם את היכולת להתאים את גודל צליל הקול לגודל חלל האולם, ולעולם לא להישמע חזק מדי.

מה שחוללה ההתפתחות האלקטרונית של הגברת הקול האנושי מזכיר את התשובה לשאלה מדוע הכלב מלקק את הזנב שלו. התשובה היא: משום שהוא יכול. תיאטרון דרמטי רגיל, שבו השחקנים אינם נדרשים להתמודד עם תזמורת, משתמש באמצעי הגברה לשחקניו משום שהם קיימים. נדמה שהם חלק מהדרישות של הקהל בן זמננו שהתרגל ל"סאונד" של מערכת השמע הפרטית שלו.

פעם, לא כל כך מזמן, הסתפקו בתיאטרונים במערכת הגברה "כללית": מיקרופוני שטח בקדמת הבמה ש"כיסו" את הנאמר על הבמה והגבירו אותו מעט. כיום, ביותר ויותר הצגות האמורות להיות דמויות מציאות, אפשר לראות שחקנים - איכרים בכפר רוסי, אצילים בחצר המלכה, חיילים בפטרול בחוצות עזה או גבר ואשה באמצע משגל סוער - כשעל לחי השחקן נראה היטב חפץ מזדקר המכוסה בצבע איפור דמוי גוון פנים.

השאלה אם הצופה רואה את המיקרופונים או לא היא שאלה של כסף: ציוד זעיר ומוסתר עולה יותר ממערכת "נק-מייקים" (מיקרופוני צוואר) בסיסיים. השאלה איך הצופים שומעים את זה תלויה במיומנות אנשי ה"סאונד": בתיאטרון גשר, למשל, הם מעולים, וקול השחקנים נשמע כמעט טבעי לגמרי. אבל מכת המיקרופונים האישיים מתפשטת באולמות גדולים (שבהם אפשר להבין את הצורך) ובאולמות קטנים ואינטימיים. הצופה נדרש לא לראות את הפריטים שבזכותם הוא שומע. ולא תמיד קל להתעלם מבליטה מסתורית על מצחה של היפהפייה הלא נרדמת שעל הבמה.

לא צריך להתאמץ

פעם, לפני עשר שנים ויותר, אפשר היה עוד להתלוצץ על מחלות הילדות של תחום ההגברה התיאטרונית: היו סיפורים על כך שתדר תחנת מוניות ניו-יורקית הצטלב עם תדר המיקרופונים של שחקני הצגה מסוימת בברודוויי, ובתמונת המרפסת של רומיאו ויוליה (למשל) שמע הקהל כתובת בהארלם שאליה נדרש נהג מונית ניו-יורקית לנסוע; מיקרופונים אישיים מחייבים ערוץ שידור אישי ואיש סאונד אישי שיזכור שעליו לסגור את הערוץ כששחקן יורד לחדר ההלבשה; כשהדה גבלר מפלרטטת עם המוות כשהיא מחזיקה את האקדח של אביה, האפקט עלול להיפגם אם טסמן מוריד את המים בחדר ההלבשה שלו, ואיש הסאונד שכח לסגור את המיקרופון האישי שלו.

דברים כאלה כבר אינם קורים ולמעט מקרים יוצאי דופן, הקהל למד לעכל את מראה המיקרופונים על פני השחקנים. הכל טוב ויפה עד לאותו רגע שבו מסיבות בלתי צפויות אחד המיקרופונים של אחד השחקנים מפסיק לתפקד באמצע סצינה, או גרוע יותר, ממשיך לתפקד עם צרצור קל שבקלים באותיות שורקות מסוימות.

איני רומנטיקן תמים; אני לא משלה את עצמי שהתיאטרון יתעשת ויחזור לימים שבהם הוא נסמך על הגוף והקול האנושיים. ברגע שטכניקת הגברת הקול האישית קיימת ומשתכללת, היא כאן כדי להישאר ולהתבסס טוב עוד יותר. עוד מעט לא תהיה ולו הצגה אחת ששחקניה לא יזכו להגברה אישית, ועוד מעט המיקרופונים והמשדרים יהיו כה זעירים שסוכני חרש ישתמשו בהם כדי לא להיתפס.

המחיר שהדבר יגבה מאמנות התיאטרון יהיה כפול: תחום פיתוח קולם של השחקנים ככלי רב חשיבות יילך ויוזנח. למה לפתח כישורים לא נחוצים במקצוע? למה לטרוח להשביח נתונים טבעיים באמצעות הרבה משמעת ועבודה אם הטכניקה יכולה להפוך כל עורב לזמיר ולשאת כל מלמול ולחש עד לפינה המרוחקת ביותר באולם בלי שהשחקנים צריכים להתאמץ? למה לפתח את הפוטנציאל האישי אם האלקטרוניקה יכולה לעשות זאת באופן יותר קל, מהיר ואלגנטי?

התחום השני שייזנח הוא דריכות הקשב של הצופים בתיאטרון. זו ממילא הולכת ומתרופפת כשלקהל מוצע כל פעם היצע תרבותי (רפרטוארי, בבחירת החומר ובביצועו) שדורש ממנו פחות ופחות מאמץ. הקהל כבר אינו צריך להתאמץ, לחשוב ולהבין ועכשיו הוא אפילו לא יצטרך להתאמץ כדי לשמוע את המלים שהוא לא נדרש עוד למאמץ כדי להבין אותן; והשחקן גם לא צריך להתאמץ כדי שישמעו ויבינו אותו. וכך לאט לאט יילך ויאבד התיאטרון את היתרון היחיד שיש לו על סוגי הבידור הבימתי האחרים - את קולו האנושי. אבל זה לא משנה כי איש ממילא אינו שומע קול הולך ונעלם גם כשיש הגברה.



יעל בר זוהר ואקי אבני ב''לילה לא שקט''


שמואל וילוז'ני וקרן מור ב''איחש פישר''. מפה לאוזן



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו