בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

קפיצה משולשת לעתיד: שלישיית הג'ז "בד פלאס" נחתה בישראל

שש שנים אחרי ביקורה היחיד עד כה בישראל, תופיע מחר השלישייה האמריקאית "בד פלאס" בפסטיבל הג'ז החורפי באילת. בראיון עמו מסביר איתן אייברסון, חבר הלהקה שוברת המוסכמות, איך לדעתו צריך לכתוב מוסיקה במאה ה-21

תגובות

השם ביל היקמן מוכר למעט מאוד אנשים, אף על פי שצופי קולנוע רבים נחשפו לגאונות של היקמן בתחום שבו הוא התמחה. היקמן היה נהג פעלולים רב-אמן. המרדף הבלתי נשכח ב"קשר הצרפתי", זה היקמן. סצינות המרדף ב"בוליט" עם סטיב מקווין, גם זה היה היקמן. אבל מי היה האיש? איך נראה עולמו הנפשי? מה הוא עשה בשעות שבהן הוא לא גרם לפונטיאק לה-מאנס מודל 1971 לעשות דברים שלא ייאמנו?

אין תשובות לשאלות האלה, אבל עכשיו, 25 שנה אחרי מותו של היקמן (מסרטן, בגיל 65), אפשר לפחות לדמיין. והכל בזכות איתן אייברסון, הפסנתרן של שלישיית הג'ז הנפלאה "The Bad Plus", ששיבץ באלבומה החדש של השלישייה את הקטע "Bill Hickman At Home" - הרהור מוסיקלי מלנכולי, עדין ונוגע ללב על אודות עולמו הפנימי של נהג הפעלולים האגדי.

"ביל היקמן בביתו" תופס את הנהג אחרי שעות העבודה. הוא נכנס הביתה מעט שיכור (הפסנתר המצ'וקמק בכוונה והקצב המתנדנד של הקטע מבהירים זאת) וממהר למזוג לעצמו עוד כוסית, ואז עוד אחת. לנוכח העיסוק המטורף שלו, אפשר להבין מדוע. הוא מוריד את הנעליים, מניח את הרגליים על השולחן - אשתו עזבה אותו מזמן; ככל הנראה מיאנה להתאלמן בגיל צעיר - ופשוט בוהה בחלל. "הוא חושב על כל מיני דברים", אומר אייברסון בשיחת טלפון מסנט לואיס, שם "בד פלאס" הופיעו בשבוע שעבר. "היו עוד דברים בעולם שלו חוץ מאשר מרדפי מכוניות. בזה עוסק הקטע".

אוהדיה של "בד פלאס" מכירים את הלך הרוח וצורת המחשבה שמאפיינים את הקטע הזה. הם מזכירים, למשל, את הקטע "O.G", מתוך אלבום קודם של ההרכב. "O.G" (קיצור של"Original Gentleman" ) היה אף הוא הרהור מוסיקלי מלנכולי, שגיבורו היה המתופף הדגול אלווין ג'ונס. ג'ונס, כך על פי דמיונו של אייברסון, מתעורר בצהריים אחרי הופעה באיזו עיר שדה בארצות הברית, הולך לחנות דונטאס, קונה דונאט קוקוס ויוצא. הקטע, כך סיפר אייברסון לקהל במועדון הזאפה בתל אביב כש"בד פלאס" הופיעו בישראל ב-2004, מתאר את החלל בחנות הדונאטס אחרי שג'ונס - מוסיקאי כביר אך אלמוני גמור בעיני הנוכחים בחנות - יצא ממנה. כמו "ביל היקמן בביתו", גם זה היה פסקול מבריק לתמונת דמיון מעט עגומה אך אינטימית מאוד ונוגעת ללב.

בביקורת על אלבומה החדש יחסית של "בד פלאס", "Never Stop", הובעה בעמודים אלה התקווה שמפיק ישראלי כלשהו יחזיר את השלישייה המעולה לישראל שש שנים אחרי שהופיעה כאן לאחרונה. והנה זה קורה. אייברסון ושני שותפיו להרכב, הקונטרבסיסט ריד אנדרסון והמתופף דייב קינג, יופיעו מחר בפסטיבל "ג'ז חורף בים האדום", אחיו הקטן והחדש של פסטיבל הג'ז הקיצי באילת. בשביל מי שאוהב ג'ז חדש, מסעיר ושובר מוסכמות, זאת סיבה מספקת להרחיק עד אילת (ויש עוד סיבות: הפסטיבל יכלול בין השאר הופעות של הגיטריסט הברזילאי אגברטו ג'יסמונטי, המקישן ההודי טרילוק גורטו והפסנתרן האמריקאי קני בארון).

הביקור הקודם של "בד פלאס" בישראל (למעשה, היו שני ביקורים בתוך פחות מחצי שנה) התקיים זמן קצר אחרי הפריצה של ההרכב הזה (במושגים צנועים של ג'ז, כמובן). אייברסון, אנדרסון וקינג הוחתמו בתחילת העשור הקודם על ידי חברת קולומביה ואלבום הבכורה שלהם בחברת התקליטים הגדולה, "These are the Vistas", חילק את עולם הג'ז לחסידים ומתנגדים. החסידים אהבו את הקאוורים האירוניים של ההרכב לשירי רוק קנוניים ואת הנטייה של "בד פלאס" להמעיט בקטעי אלתור, ואילו המתנגדים חשדו בהם שהם לא ממש הרכב ג'ז, חשד שכבר אז היה מופרך ונעשה עוד יותר מופרך ככל שהשנים נקפו.

"פינק פלויד" תחת אזהרה

שלושת חברי ההרכב באים מהמערב התיכון בארצות הברית. אנדרסון וקינג נולדו במיניאפוליס (עיר הולדתו של פרינס, כפי שהם טורחים לציין בכל הזדמנות) ואייברסון בא מוויסקונסין. הם התחילו לנגן יחד כשהיו נערים ואחר כך נפרדו דרכיהם. קינג תופף בלהקות רוק במיניאפוליס, אנדרסון נסע ללמוד בחוף המזרחי ואייברסון שימש מנהל מוסיקלי של להקת מחול בניו יורק. בשנת 2000, כשאנדרסון וקינג הצטרפו אל אייברסון בניו יורק, הם הקימו את "בד פלאס". האלבום החדש שלהם מציין עשור לקיומו של ההרכב.

אייברסון אומר שמוצאם של השלושה, באזור שאין בו מורשת ג'זית, הקל עליהם לחשוב בצורה עצמאית ולחמוק מפס הייצור של הג'ז העכשווי. "כשאתה גדל בניו יורק מופעל עליך לחץ לנגן בצורה מסוימת מאז שאתה מאוד צעיר", הוא מסביר. "לנו לא היו מעולם זקני שבט שאמרו 'כך תנגנו, כך אל תנגנו'. יש לכך גם חסרונות. כשאתה גדל במקום כמו ניו יורק או ניו אורלינס, אתה לומד בצורה בלתי אמצעית את הפולקלור של המוסיקה. הייתי רוצה להחזיק בידע הזה, אבל אין לי אותו בגלל המקום שבו גדלתי. אם יבקשו ממני להחליף לערב אחד את ד"ר ג'ון (פסנתרן וזמר ניו אורלינסי גדול, ב"ש), אין סיכוי שאני אוכל. מוסיקאי שגדל בניו אורלינס יוכל לעשות את זה".

"בד פלאס" התפרסמו במידה רבה בזכות הקאוורים הממזריים שלהם להימנוני רוק של "נירוונה", "פיקסיז", "בלונדי", "טירס פור פירס" ועוד להקות רבות אחרות. זה היה מהלך טבעי לנוכח האהבה של שניים מחברי ההרכב, אנדרסון וקינג, לפופ ורוקנרול. אייברסון, לעומת זאת, הוא לא חובב רוק מובהק. הוא גדל על ג'ז ומוסיקה קלאסית. לפני כמה שנים אמר למגזין האמריקאי "דאונביט" שהיה מעדיף לרוץ מרתון מאשר להקשיב ל"קרוסבי, סטילס ונאש".

"כן, לרוץ מרתון לא תהיה עבודה כל כך קשה", הוא אומר עכשיו, אבל הוא רוצה לתקן את הרושם שרוק לא מעניין אותו. "אתה לא יכול להיוולד באמריקה ב-1973 ולא להיות חובב רוק בדרך כלשהי", הוא אומר. "אבל נכון שבניגוד לריד ודייב, זה לא ממש חלק מהאני הפנימי שלי".

חוסר ההיכרות המעמיק שלך עם עולם הפופ היה יתרון או חיסרון כשניגשת לנגן את הימנוני הפופ שכיסיתם באלבומים שלכם?

"קשה לומר. אני מקווה שזה היה יתרון, מפני שבאתי למוסיקה רענן לגמרי. כשניגנו קאוור לקטע של אפקס טווין, למשל, פשוט הסתכלתי על זה ואמרתי: איך אני לוקח את המוסיקה הנהדרת הזאת והופך אותה לשלי? לא היתה מעורבות רגשית של אדם שהמוסיקה הזאת יקרה ללבו".

אייברסון גם טוען שבמקרים רבים הקאוורים היו יותר מופשטים ופחות פופיים מהקטעים המקוריים של ההרכב, והוא צודק. דוגמה לגישה הרעננה והחתרנית של אייברסון, שאולי נבעה מחוסר ההיכרות המעמיק שלו עם עולם הרוק, היא הנגינה שלו בקאוור של "בד פלאס" ל"Comfortably Numb" של "פינק פלויד", שנכלל באלבום הקודם של ההרכב. סולו הגיטרה של דייוויד גילמור בביצוע המקורי הוא אחד הסולואים המפורסמים בתולדות הרוק, וכש"בד פלאס" מנגנים את השיר ומגיעים לרגע שבו הגיטרה ממריאה, הגוף נדרך ומצפה לשחזור כלשהו של המהלך ההרואי, אף על פי שב"בד פלאס" אין גיטרה. ואז קורה דבר נפלא: אייברסון מנחית על הפסנתר אקורד כבד, עקום, עגום, כבוי. ואחרי כמה שניות עוד אקורד כזה. ועוד אחד. לא יכול להיות דבר פחות הרואי ממהלך האקורדים האטי והמגושם הזה.

"זאת היתה הכוונה", אומר אייברסון. "לעשות את ההיפך מ'פינק פלויד' מבחינה רגשית. ונדי (הזמרת ונדי לואיס, ששרה עם "בד פלאס" באלבום הקודם שלהם, ב"ש) אמרה שלדעתה אנחנו מנגנים את השיר הזה כמו אזהרה. בגרסה של 'פינק פלויד', על אף הממד האפל שלה, יש תחושה שהלהקה מהללת בדרך כלשהי את האתוס של השימוש בסמים. הגרסה שלנו יותר קודרת. אתה מבין, חיינו בעידן הזה, איבדנו הרבה חברים לסמים...", הוא אומר באירוניית קולג'ים דקיקה.

תחושה של להקה

האלבום החדש של "בד פלאס", "Never Stop", הוא האלבום הראשון שבו ההרכב לא מבצע קאוורים. מדוע? "שתי סיבות", יורה אייברסון. "ראשית, האלבום הקודם שלנו היה כולו קאוורים ובאופן טבעי רצינו ללכת לכיוון השני. הסיבה השנייה היא שאנחנו מציינים עכשיו עשר שנים ל'בד פלאס' וחשבנו שמן הראוי לעשות אלבום על טהרת החומרים שלנו".

אוהדי "בד פלאס", שטענו תמיד שעיקר הכוח של ההרכב הוא בכתיבה המקורית שלו, קיבלו חיזוק לטענה שלהם - "Never stop" הוא האלבום הטוב ביותר של השלישייה, שכמעט כל אלבומיה הקודמים היו מצוינים.

הפרויקט הבא של "בד פלאס", מספר אייברסון, עומד להיות "קאוור ענק. הקאוור הכי גדול שלנו עד עכשיו". זה אנדרסטייטמנט: השלישייה עומדת לנגן את "פולחן האביב" של סטרווינסקי בשלמותה. "אנחנו לא מתכוונים ליצור פרשנות מרחיקת לכת", מבהיר אייברסון, "אלא פשוט לנגן את היצירה הדגולה, שבקרוב ימלאו לה 100 שנה, כמו שאנחנו מנגנים. לא הייתי מנגן יצירה של בטהובן עם מערכת תופים, אבל את 'פולחן האביב', שיש לה מקצבים לא סימטריים, אפשר לנגן בכלים ובגישה שלנו. במובן מסוים זאת יצירת הרוק המתקדם הראשונה", הוא מאבחן.

הנטייה של "בד פלאס" לצפצף על המוסכמות המקובלות של הג'ז ולטשטש את המחיצה בינו לבין ז'אנרים אחרים, ובעיקר אינדי-רוק, מקבלת משנה תוקף בבלוג של אייברסון (http://dothemath.typepad.com). לפני כמה ימים הוא כתב: "גישה להקתית (dom-BAND) צריכה להיות העתיד של הג'ז. פסנתרן מעולה ביקש ממני לאחרונה לכתוב כמה מלים על האלבום האחרון שלו. זה אלבום טוב, אבל לא כתבתי עליו מפני שנמאס לי מהרכבים שמונהגים על ידי פסנתרנים. הגישה הזאת היא כל כך המאה ה-20".

ההתנסחות של אייברסון קיצונית במתכוון. הוא רוצה לומר דבר משמעותי על מצבו הנוכחי של הג'ז. "המודל של סולן כוכב ולצדו הרכב מלווה כבר לא רלוונטי, לא כשמדובר באמנים צעירים", הוא אומר. "אני לא מדבר על ענקים כמו לי קוניץ או צ'ארלס מקפירסון. אותם הייתי שומע גם עם הרכב של תיכוניסטים. אבל כשמדובר על המקום שאליו הג'ז צריך ללכת, אני חושב שאין עוד תוחלת בגישה הישנה של סולן שאומר 'אני אכתוב את כל המוסיקה, אני אהיה הלידר, אני אגיד למתופף מה לנגן, אנחנו נעשה חזרה של חצי שעה לפני ההופעה ונעלה לנגן'.

"הג'ז צריך ללכת למקום שבו אין סולן ומלווים, למקום שבו כל החברים בלהקה מחויבים באותה מידה, כל החברים כותבים את המוסיקה, כל החברים יעשו הכל כדי להניע את הלהקה קדימה. רק כשזה יקרה ייווצרו להקות שיש להן קול ייחודי. הרבה אנשים לא אוהבים את 'בד פלאס', אבל לא פגשתי אף אחד שלא יודע איך אנחנו נשמעים. מספיק לשמוע 10 שניות, ואתה יודע שזה אנחנו. לעומת זאת, כשאתה פותח היום רדיו על תחנת ג'ז הכל נשמע אותו דבר".

אתם דוגמה ללהקה שבה כל החברים כותבים את המוסיקה. זה הכרחי לדעתך, או שאפשר להיות להקת ג'ז מעולה רק עם כותב אחד?

"אני חושב שזה די חשוב, אם כי זה לא חייב להיות כך. הדבר הכי חשוב זה שתהיה תחושה של להקה. שכל אחד מחברי ההרכב ירגיש שהמוסיקה שלו, גם אם הוא לא כתב אותה. ברביעייה של קולטריין רק הוא כתב. בהרכבים של מונק רק הוא כתב. אבל הבעלות היתה של כולם. אתה לא יכול לטעון שמקוי טיינר (הפסנתרן של קולטריין, ב"ש) לא הרגיש שהמוסיקה הזאת שלו. גם פרנקי דאנלופ (המתופף של מונק, ב"ש) הרגיש שזאת המוסיקה שלו. אפשר לקוות שמתישהו יקום איזה קולטריין חדש, איזה מונק חדש, אבל אני לא חושב שזה יקרה. זה קשור לתהליכים שעברה הקהילה השחורה באמריקה. הג'ז כיום הוא לא חלק ממנה כפי שהיה בעבר. ואם יוצאים מהנחה שענקים כאלה כבר לא יקומו, צריך לשנות את הגישה. להתקרב יותר לצורת העבודה של האינדי-רוק הלבן. לנגן בגראז', להיות מוכנים לא לקבל משכורת".

אז מדוע אין עדיין הרבה הרכבים שאימצו את האתוס השיתופי שאתה מדבר עליו?

"מפני שעל העטיפה כתוב 'הרביעייה של ג'ון קולטריין', 'החמישייה של מיילס דייוויס'".



מימין: דייב קינג, ריד אנדרסון ואיתן אייברסון. התפרסמו בזכות גרסאות כיסוי אירוניות להמנוני רוק


אייברסון



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו