בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

פרוייקט מיוחד: סצינת הרוק והאינדי בתמונות

התחזקות הפופ הים-תיכוני, ירידת כוחן של חברות התקליטים וההתפתחויות הטכנולוגיות הולידו מוסיקאים עצמאיים ומגוונים שהולכים עם הדימוי הגברי הייחודי שלהם עד הסוף. מבט על דור העתיד של סצינת האינדי והרוק בישראל

תגובות

בעשור החולף תפסו כוכבי הפופ הים-תיכוני את מקומם של הרוקרים כמושאי תשוקה. המחזה המוכר של נערות תולשות שערות וצועקות "תעשה לי ילד" נדד ממועדוני הרוק לעבר היכל נוקיה בתל אביב, וחולצת הטי המהוהה, הפנים החיוורות והזיפים הוחלפו בחליפות מעומלנות, קו שיזוף מלאכותי, חזה חלקלק ושזירת שיער או בלורית מחומצנת. אבל גם בימי הזוהר של הרוקרים הישראלים, אלו היו רחוקים שנות אור מהדימוי הניהליסטי וחסר המעצורים של הקולגות מעבר לים. דווקא מתחריהם הים-תיכוניים אימצו את משוואת הסקס, סמים ורוקנרול באופן מוצלח הרבה יותר מהם.

המצולמים העומדים במרכז פרויקט זה, אינם כולם רוקרים, לפחות לא במובן המוסיקלי. אבל כל אחד מהם אוחז באותה מהות רוקנרולית קלאסית ולא דופקת חשבון: אין להם עניין עניין בפשרות המחייבות של הפלייליסט; הם לא מפחדים לצאת בהצהרות בומבסטיות שלפיהן הם הולכים לכבוש את פסטיבל גלסטנברי ואחר כך את שאר העולם (אבל כמובן רק לפי חוקי המשחק שלהם) או להודות שטוב להם בשוליים של הסצינה המקומית; חלקם שרים על סמים; חלקם על זיונים וחלקם על שברון לב; חלקם אוהבים נשים וחלקם מצהירים בגלוי על משיכתם לגברים. ובמלים אחרות, הביטוי שנהפך לקלישאת תוכניות הריאליטי השחוקה מכולן "אני הולך עם האמת שלי" הוא לא מס שפתיים בשבילם.

איתמר "הילד" לוי, בן 23, ידוע בעיקר כמתופף שלוח הרסן של הטריו הצועני "בום פם" ובקרוב יוציא אלבום בכורה עם ההרכב השני שלו, להקת המטאל "קין והבל 90210". הוא וחברו הטוב אלישע בנאי, בן 22, הבן של יובל בנאי ואורלי זילברשץ, חולקים אהבה גדולה לקעקועים ולמלה "רוק" שנהפכה בז'רגון הפרטי שלהם לסופרלטיב הנשגב מכולם. בנאי העתיק את מקומו מעמדת הגיטריסט בלהקת הפאנק-רוק "גוט נו שיים" לעמדת הסולן בלהקה אלישע בנאי ו"ארבעים השודדים".

גיגי בן ארצי, בן 22, בן טיפוחיו של אדם הורוביץ, נהפך באחרונה לדמות מוכרת בחיי הלילה של תל אביב. הלהקה שלו "טייגר לאב" מחברת בין פופ, דיסקו ורוק עם טקסטים מלאי זימה על זיונים ושורות בשירותים ציבוריים מטונפים. בימים אלה הם עובדים על אלבום בכורה שייצא בהמשך השנה. דורי סדובניק, בן 26, מפגין כריזמה של רוק סטאר כל פעם שהוא מתייצב בעמדת הדי-ג'יי. הוא שותף בהרכב ההאוס-טכנו המבטיח "רד אקסס" ובצמד הרוק אלקטורני פסיכדלי "קפיטן סאדו", שם הוא מרשה לעצמו לעשות את המוסיקה שהוא אוהב "בלי שיקולים של מה יעבוד, מה ירקיד, מה נשמע טוב או לא טוב".

דן פרקש, בן 24, הוא חצי מצמד האינדי-פופ נאיבי-מלנכולי "דה מארי טרז", או כפי שהוא מגדיר זאת "אנחנו שתי נשים מגונדרות שעושות מוסיקה קטנה." הוא חולם לעשות את זה בניו יורק ושר בהומור עצמי כובש על בחורים חמודים שהוא פוגש בברים ומפחד לגשת אליהם. עידן רבינוביץ' ורועי ריק, שניהם בני 27, חולקים את עמדת הסולן בהרכב רב המשתתפים "הקולקטיב". בפסטיבל אינדינגב האחרון הם שילהבו את הקהל במפגן רב עוצמה של בלוז, Fאנק, אמריקנה ופולק ובמארס הם ישיקו אלבום בכורה. דייוויד בלאו, בן 28, לא מפסיק להוציא חומרים כבר כמה שנים. הוא ממשיך את פועלו עם "לה צ'אק" שם הוא יוצר מטאל מתמטי סבוך ומפותל ועם ההרכב החדש שלו שנושא את שמו הוא חוזר לרוק השורשי. האלבום בקרוב.

בהעדר סצינת רוק אמיתית בישראל בחרנו לצלם את נציגי מחזור 2011 של מוסיקאי האינדי והרוק בסיטואציות שמתייחסות לקלישאות הרוקנרול העתיקות ביותר: החזרות באולפנים מעושנים, הקעקועים, הדאון שאחרי ההופעה וגם הלימוזינות, הבחורות והפפראצי. "מכיוון שאין פה באמת סצינת סקס סמים ורוקנרול המצולמים נדרשו להתמסר לקונצפט", מספר הצלם גבריאל בהרליה. "דורי סדובניק פשוט זרם עם כל מה שהצענו וגיגי בן ארצי הגיע לסט עם סטיילינג בילט-אין. צילמנו אותו כמו שהוא. אולי רק החלפנו לו נעליים". חלקם חתרו תחת הקונצפט והצטלמו בסצינות אנטי רוקנרול טיפוסיות: דן פרקש צולם בסלון ביתו בין התקליטים שמרכיבים את עולמו המוסיקלי מורח לק על ציפורני רגליו. רועי ריק ועידן רבינוביץ' דרשו שנגיע למקום שבו הרוקנרול האמיתי מתרחש מבחינתם - אולפן ההקלטות.

את העצמאות והחופש של המצולמים בפרויקט הם חייבים במידה רבה לנציגי סצינת האינדי והרוק של העשור הקודם, שעשו בשבילם את ההתאמות הנדרשות למאה ה-21: הם אלה שנאלצו להתרגל לשינויים הגדולים שהביאו עמם האינטרנט, קריסת חברות התקליטים והפנייה של המוסיקה הישראלית אל המרכז, תוך דחיקה של כל מה שמריח מדיסטורשן לשולי השוליים.

המוסיקאי הצעיר, שייאלץ להתמודד עם קשיים משלו, לומד משגיאות קודמיו וקוטף את הפירות. מקותימאן הוא למד להשתמש ביוטיוב ובוויראליות כמקפצה לקריירה; מ"אטליז" הוא הבין שאף שקליפים כמעט לא משודרים בטלוויזיה הם בכל זאת יכולים להביא לחשיפה בינלאומית; מ"מונוטוניקס" הוא למד איך בונים ושורדים מסע הופעות מחוף לחוף בארצות הברית; מאסף אבידן הוא הבין איך גורמים לחברות תקליטים גדולות כמו סוני-קולמוביה להתעניין בך; ובעקבות החבר'ה מ"אלקטרה" ו"נערות ריינס" הוא הפנים את חשיבותם של להיט רדיופוני, סקס אפיל וסטייל אישי. חשוב מכל - הוא התפכח. הוא הבין שממכירת אלבומים הוא לא יעשה את המיליון הראשון. הוא מודע למגבלות השוק המקומי ולכן חושב בקטן ומסתפק בעשייה בשוליים, או במקרים אחרים חולם בענק ומנסה להצליח בחו"ל.

"בגלל ההיצע הגדול והנגישות הכי חשוב כיום ללהקות להנכיח את עצמן בשטח כל הזמן", אומר העורך הראשי של קול הקמפוס, סער גמזו. "לכן יורים המון חומרים החוצה. לא עובדים על יצירת מופת במשך שנים, אלא מוציאים כמה שיותר אלבומים ומה שתופס תופס. מאותה סיבה יוצאים גם הרבה מיני-אלבומים. לרוב הלהקות אין כסף להשקיע באלבום שלם. אז מוציאים חמישה-שישה שירים וזהו".

הרצון להישאר בתודעה גם מניע להקות להופיע יותר. "בתל אביב יש הבמות הקבועות ליוצרי שוליים כמו לבונטין 7 ואוזןבר", מוסיף גמזו, "אבל אני רואה גם הרבה מאוד הופעות ספונטניות, אפילו ברחוב". ריבוי ההופעות, לטענת מנהל האמנים יונתן קוטנר, שמונה לאחרונה למנהל האמנותי של תיאטרון תמונע, נובע מהפלטפורמה היח"צנית הזולה שלרשות המוסיקאים. לדבריו, "הרבה יותר קל לשכנע מישהו בפייסבוק לבוא להופעה שלך מאשר להוציא 60 שקלים על דיסק".

הקידום האינטרנטי לא מסתכם בפרסום אירועים ברשתות חברתיות. להקת "טייגר לאב", למשל, הלכה על השיטה המסורתית - בהנחה שחמש שנים הן מסורת - והעלתה לרשת קליפ שנוצר בסכום זעום וזכה להתעניינות אדירה בבלוגוספירה המוסיקלית העולמית ובעקבותיה גם בתקשורת בישראל. חברי "הקולקטיב" בחרו בדרך פחות קונבנציונלית ותיעדו את מעלליהם בזמן מגורים משותפים בלונדון ובהקלטת אלבום עם המפיק כריס שואו (שעבד עם בוב דילן). את הסרטונים הם שלחו לאתר וואלה! והרוויחו חשיפה ארצית.

הבשורה המשמחת ביותר שנולדה מהדרכים האלטרנטיביות לקבלת חשיפה היא הרחבת המנעד היצירתי בשוליים. המגוון של אינדי, מטאל, פרוג-רוק, גראג', סרף, Pאנק ומוסיקה אלקטרונית אוונגרדית אמנם התקיים גם בלייבלים עצמאיים כמו Fact, אבל לא בכאלה כמויות.

העצמאות המוסיקלית המאפיינת את בני הדור החדש חופפת את הדימוי הגברי שהם מחצינים. כשם שכל אחד מהם יוצר ללא שום מגבלות ומחסומים כפויים מבית, כך גם הגבריות שהם מייצגים - כל אחד ותת הז'אנר שמתאים לו. מחזור 2011 מודע לקור הרוח הנונשלנטי של ברי סחרוף, לתחכום העירוני של יהלי סובול, לכריזמה של יוסי אלפנט, לדון ז'ואניות של אדם הורוביץ, לסטייליסטיות של אסף אמדורסקי, לאלגנטיות של שלומי שבן ולשיכרות הפלרטטנית של גלעד כהנא, אבל הם גם מפנימים את החקירה המינית של אביב גפן וערן צור בצעירותם ואת המטרוסקסואליות הטווסית של הזמרים הים-תיכוניים. ואם תשאלו אותם הם בטח יגידו שהם לא מושפעים מאף אחד. הם פשוט הם. או משהו אחר. *

תצלומים: גבריאל בהרליה ע. צלם: רון בורקין; סטיילינג: הילה חזן ל"סולו"; איפור ושיער: קארמה ל"ורד ספיבק"



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו