בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

האמן מיכאל חלאק: אמנות א-פוליטית אפשר לעשות רק בניו זילנד. לא כאן

ערבי אינו יכול לצאת נגד המדינה בגלוי, אומר חלאק. לכן הוא מבטא את תחושותיו דרך הציור, בסטודיו המינימליסטי שבו הוא עובד בחיפה

תגובות

מיכאל חלאק החל לצייר בעקבות משיכתו העזה לציורים בכנסייה הנוצרית בכפר פסוטה בגליל שבו גדל, ולאסתטיקה העשירה שאיפיינה אותם. עם זאת, ציוריו אינם מסגירים זכר לכך ומתאפיינים בצניעות, שבאה לידי ביטוי בעבודות וכמו כן בסביבת העבודה שלו, שמכילה אך ורק את מה שהכרחי לציור.

הסטודיו של מיכאל חלאק, בן 35, ממוקם בתוך "פירמידה - מרכז לאמנות עכשווית" הממוקם בשכונת ואדי סאליב בחיפה. המבנה הוקם בשנות ה-50 כבית ספר יסודי והיה נטוש במשך שנים, עד שכמה אמנים השמישו אותו מחדש - תחילה כמקום עבודה ובהמשך גם כחלל תצוגה. העמותה שפועלת במקום מקצה חללי עבודה מוזלים לאמנים נוספים שמתגוררים באזור, ביניהם חלאק.

המפגש הראשוני עם הסטודיו של חלאק, שנמצא בקצה אחד המסדרונות בקומה השנייה, הוא בלתי צפוי: לעומת מצבו התחזוקתי הרעוע של "פירמידה", מבנה יפה אך מוזנח ומלוכלך, הסטודיו של חלאק נקי ומסודר להפליא; חלונות הסטודיו, שהיו פרוצים לגמרי, תוקנו על ידיו והוחלפו במסגרות עץ שהוא בנה.

פרט לריהוט מינימלי הכולל ספה, שולחן אירוח ומטבחון, אין דבר מיותר על הרצפה. מבין הקירות העירומים מתבלט קיר העבודה, שעליו תלויים כמה ציורים בתהליך עבודה ולצדם כן ציור ועגלת צבעים. חלאק מספר כי גם בביתו הכל ריק ולבן. "מינימליסטי", הוא אומר, "זה חלק מהאופי שלי. אני צריך את זה בשביל להתרכז, שיהיו כמה שפחות הפרעות". למרות הסידור המינימלי, המקום אינו משדר ניכור אלא תחושת ביתיות. כל שולחן מכוסה במפה בצבע אחר ושטיח צבעוני מכסה את אחד החלונות. חלאק מקפיד לצייר בתאורת יום אך מכסה חלק מהחלונות כדי לשלוט באור הנכנס.

על השולחנות הוא מציב מדי פעם אובייקטים שונים כמעין "טבע דומם" ואותם הוא מצייר ישירות מהתבוננות. "זה תמיד יתחיל מרעיון מסוים, מדימוי שיש לי בראש ואז אני צריך לחפש אותו בממשות". הרעיונות משורבטים בספר סקיצות - במלים, כרישום ספונטני או כתיאור מדויק. "דרך הסקיצות אני מבין כיצד להרכיב את הדימוי בתור קומפוזיציה ומעבד אותו עד שזה קורה".

גם כשהוא ניגש לעבוד על דיוקנאות, הוא עושה זאת לאחר שדימוי, נרטיב או מטאפורה מסוימת התנסחו בראשו. לאחר מכן הוא מנסה למצוא את הדמות המתאימה ואת המרחב הציורי שאותו הוא מעוניין לתאר. עם זאת, בשונה מהטבע הדומם, במקרים כאלה הוא נעזר בתצלום והציור נוצר תוך התבוננות בתצלום. גם כשהוא מצלם, הוא מעיד, "אני לא חושב צילום אלא אני חושב ציור. אני משתמש במצלמה כמו עוד כלי". הוא מרבה לצייר דיוקנאות עצמיים, ומסביר ש"כשעובדים מול מראה קשה להגיע לדיוק וממש להיכנס לעומק הפרטים, וגם התאורה כל הזמן משתנה".

דמויות אחרות שמופיעות בציוריו הן תמיד מסביבתו הקרובה - חברים ובני משפחה. לפעמים הם ישבו מולו לציור, אך לרוב הוא נעזר בתצלום וממשיך לעבוד בעצמו. באחד הציורים התלויים על הקיר נראית דמותה של אשה מבוגרת וקשת יום על רקע חומת ההפרדה. זוהי דודתו, חקלאית בת 75, ש"אין יום בחייה שלא עבדה". הוא לא הביא אותה לסטודיו ובטח שלא לחומה. לדבריו, גם הוא מעולם לא היה בחומה. עם זאת, הוא מסביר כי הבחירה בחומה קשורה לנרטיב האישי שלו כערבי נוצרי. "אני מעריך אותה, היא אשה חזקה אך עם זאת היא סבלה רבות בחייה".

את לימודיו השלים באוניברסיטת חיפה ובאקדמיה לאמנות בפירנצה שבאיטליה, ולדבריו הוא נע בין טכניקה מסורתית של ציור פיגורטיבי ריאליסטי לבין הניסיון לשבור אותה. "לציירים הריאליסטיים יש דרך אחרת, אני עובד מעבודה לעבודה. אני לא מתכנן סדרות. עם זאת, חשוב לי מאוד לאתגר את עצמי מבחינת הציור - אני בוחן את עצמי ובודק מהם הגבולות שלי. קומפוזיציה ואתגר טכני מעסיקים אותי כמו כל צייר אך מצד שני, אני רוצה להוסיף מעבר". אחד המאפיינים הבולטים בציוריו של חלאק הוא הסימבוליזם והמטאפורות המייצגים את עניינו בזהות או בשבר זהות - ספלי קפה, שמן זית, זיתים מפלסטין בתוך צנצנת ועוד.

חלאק סבור שעם הזמן הציורים שלו עוסקים יותר ויותר ברבדים אישיים. "זה התחיל עם פורטרטים ועיסוק בזהות וזרות. בעיני יהודים אני ערבי, בעיני המוסלמי אני נוצרי ונוצרים הם לא ממש ערבים. מהר מאוד מצאתי את עצמי בחוסר חיבור ושייכות, שאיני יודע לאן להתאים את עצמי, ואז החלו הדיוקנאות העצמיים. לא יכולתי שלא לקחת את זה לצד הפוליטי, אף שזה הצד הכי מורכב מבחינתי. אבל אם תבחני זאת לעומק, זה יעבוד גם במקומום אחרים, זהו עיסוק עולמי".

הוא מפנה אותי לאחד הדיוקנאות המוכרים יותר שלו, שבו הוא נראה לבוש במדי צבא ירוקים ובקסדה צבאית. "שימי לב שלמדים אין אף דרגה או סימן המקשר אותם לצה"ל, והקסדה בכלל אמריקאית משנות ה-50 או ה-60". באופן כללי, הוא טוען, "אמנות א-פוליטית אפשר לעשות רק בניו זילנד. לא כאן".

בדיוקן עצמי נוסף חלאק משפיל את מבטו ואזור פיו מטושטש, כאילו הוא נושף עשן או אדים. הוא רואה בטשטוש של הפה "סמל למדיניות ההשתקה. כערבי איני יכול לצאת נגד המדינה בגלוי. אם ערבי מעז להביע דעה כזו או אחרת, השב"כ יכול להגיע ולקחת אותך, ואם אדם חוזר מהם הוא שב כאילם". חלאק מעיד כי בכפר שבו גדל כמה אנשים כבר "סומנו" על ידי השב"כ והם קורבן חוזר להתעללויות. "האוכלוסייה הערבית חיה בפחד ונזהרת שלא להתערב. זו אחת הסיבות שבאמנות אני בוחר להוציא את זה החוצה. הדברים מתקבלים אחרת". *

הבוהה באיקונות

* מיקום: "פירמידה - מרכז לאמנות עכשווית" בוואדי סאליב, חיפה

* זמן: שנה

* גודל: 40 מ"ר

הן התרבות הנוצרית שבה גדל והן התקופה שבה למד בפירנצה השפיעו על רצונו של מיכאל חלאק לצייר. "מאז שהייתי קטן הושפעתי מתרבות מערבית-נוצרית", הוא אומר. "גדלתי בכפר נוצרי קתולי, חונכנו על ידי נזירות וביקרנו מדי יום ראשון בכנסייה שהיתה מכוסה בציורים ואיקונות. אני זוכר כמה הייתי בוהה בהם, הייתי המום. התחלתי להתעניין באמנות, ביליתי הרבה שעות בספרייה הציבורית בכפר, הספרן היה מביא ספרים במיוחד בעבורי וכך נחשפתי לאמנות הרנסנסית ולקארווג'ו, שהותיר עלי את החותם הגדול ביותר".



מיכאל חלאק בסטודיו שלו. ''אני צריך שיהיו כמה שפחות הפרעות''


''דיוקן עצמי'', 2009



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו