בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

יוני סילבר וטל וייס לא מפחדים מקצת שקט במוסיקה שלהם

מוסיקה משקפת את המרחב שבו היא נוצרת, ולכן דממה אמיתית, עירומה ורועמת מפחידה את רוב המוסיקאים הישראלים. אך לא את כולם

תגובות

זה קרה לפני כמה שבועות, בשעת ערב, בתוך פקק תנועה אימתני. המוסיקה השמימית שבקעה מהרדיו במכונית, שהיה מכוון על קול המוסיקה, היתה האנטיתזה המוחלטת לסצינה האורבנית הסואנת. זה היה אנסמבל קטן ומובחר שניגן שילוב מרהיב ביופיו של ג'ז קאמרי פיוטי ומוסיקת עם ממוצא לא ברור. היה קשה להחליט אם הזמרת שרה בהונגרית, בשפה סקנדינבית כלשהי או באיזשהו ניב קלטי. היה במוסיקה ניחוח עתיק, אבל גם רעננות של משהו חדש. יערות צפוניים ירוקים-אפורים הצטיירו מתוך הצלילים. מדי פעם הזמרת והנגנים יצרו דינמיקה של קריאה ומענה: הזמרת שרה מעין צהלולים עממיים עדינים, והחצוצרה והסקסופון ענו בקול אחד, אטי ויפהפה, שהזכיר מאוד אלבומים של הסקסופוניסט ויין שורטר משנות ה-60, שהיו רוויי תחושת מיסתורין.

אבל הדבר הכי יפה במוסיקה הזאת, והתפאורה העירונית ההומה רק הדגישה אותו, היה השקט שמשל בה. כמעט כל המוסיקה שאנחנו שומעים מתעלמת מהשקט שהיא מפירה ומכסה אותו בצלילים עד שאין לו זכר. השירים של הזמרת הבלתי מזוהה (תודה לעורכת בקול המוסיקה, שהשמיעה את האלבום במלואו!) לא כיסו את הדממה, אלא נולדו ממנה ויצרו לעצמם חלל צנוע בתוכה. כאילו השקט היה מעין קנווס ענק, שעליו הזמרת והנגנים ציירו ציורים מעודנים ומינימליסטיים.

בסוף, כשהאלבום נגמר, השדרנית אמרה את שמה של הזמרת. קוראים לה סיניקה לנגלנד. היא סקנדינבית (אביה נורבגי, אמה פינית, והיא משלבת במוסיקה שלה את שתי התרבויות) ובנוסף לשירה שלה היא מנגנת בקנטלה (Kantele), כלי פריטה בעל 39 מיתרים. בצעירותה (היא בת 50) שרה בעיקר שירי עם, אבל בשנות ה-90 התחילה לשלב אותם עם ג'ז, בהשפעת ג'זיסטים סקנדינבים כמו יאן גרברק. האלבום שהושמע בקול המוסיקה נקרא "Starflowers". הוא יצא ב-2007, וזה האלבום הראשון של לנגלנד בחברת התקליטים אי-סי-אם, שהמוטו המפורסם שלה הוא "הצליל הכי יפה חוץ מהשקט".

כל הקטעים הווקאליים באלבום (יש גם כמה אינסטרומנטליים) הם לחנים של לנגלנד לשירים של האנס בורלי, משורר וחוטב עצים נורבגי, שמת ב-1989 בגיל 81. שיריו של החוטב הכותב, עוד לפני שלנגלנד הלחינה אותם, רוויים במוסיקה של הדממה. "האם הקשבת לנהרות בלילה? / הם מדברים על דברים אחרים... דברים שהם חסרי בית בשעות היום / דברים שלעולם לא וללא מלים / אם תקשיב בתשומת לב לנהרות בלילה / אם תקשיב בסבלנות / יהיה זה סוף סוף כאילו נשמתך / זוכרת את העתיד שלה".

המוסיקה של סיניקה לנגלנד היתה כאמור תשליל מוחלט של הרחוב הישראלי שבו היא נשמעה, ומאחר שהמוסיקה הישראלית משקפת את המרחב שבו היא נוצרת, זה לא מפתיע שאין כאן כמעט מוסיקאים שלדממה יש נוכחות פעילה ביצירה שלהם. יש כאן כמובן הרבה מוסיקה שקטה ונוגה, אבל לא לכך הכוונה. השקט במוסיקה הישראלית הוא בדרך כלל שקט נרפה, שמרני, מנומס. דממה אמיתית, עירומה, רועמת - זה כבר דבר שמפחיד את רוב המוסיקאים הישראלים.

אבל לא את כולם. שני אלבומים ישראליים שיצאו לאחרונה (ועוד שיר אחד, מתוך אלבום שעדיין לא יצא) מזכירים את המוסיקה של סיניקה לנגלנד בשימוש היצירתי שהם עושים בשקט. הם מיישמים את הגישה הזאת בדרכים שונות לגמרי, אבל כמו הזמרת הפינית-נורבגית הם משדרים בתדר של הדממה, תדר לא מוכר במקומותינו שמרתק להיחשף אליו.

"Motion Drawing" הוא אלבומה השלישי של טל וייס. אלבומה הקודם של וייס - זמרת, מפיקה ומוסיקולוגית - הראה שלא חייבת להיות סתירה בין מינימליזם לבין עושר צלילי, והאלבום החדש, שכמו קודמו יוצא בחברת התקליטים "T-Ent", לוקח את הגישה הזאת למקום קיצוני. המינימליזם היחסי של האלבום הקודם נהפך כאן למינימליזם נזירי ממש. יש עשרה שירים באלבום הקצר הזה (27 דקות אורכו), וברוב השירים מלווה את קולה של וייס כלי נגינה אחד בלבד. בשיר אחד קונטרבס, בשיר אחר צ'לו, בשיר שלישי חליל, ובשלושה שירים נוספים נבל. בארבעת השירים הנותרים וייס ממש מתפרעת ומרשה לשני כלים ללוות אותה: פעם אלה גיטרה קלאסית ונבל, פעם קונטרבס וויברפון, ובשיר הפותח "Afar alone" - קרן אנגלית ובקבוקי זכוכית.

הטקסט של "Afar alone" מבטא את הלך הרוח של האלבום כולו ואת הבחירה של וייס במוסיקה של הדממה. נקודת המוצא היא מדבר לוהט ומעיק, והדמות בשיר נוטשת אותו, מפליגה לבדה בים ומגיעה ל"חופים ריקים, שם גלים דוממים רועמים, שם הזמן קופא, שם הצימאון שלי יתייבש, ואז פשוט אמשיך ללכת" (המקור באנגלית). הצימאון יתייבש - בגלל זה יש פה בקבוקי מים מנגנים.

הלחנים של וייס זעירים, הקול שלה קטן, הליווי כאמור מינימליסטי מאוד, והרושם הראשוני שהאלבום משאיר הוא שהתוצאה שקופהמדי, שאין במה לאחוז. אבל האזנה קרובה יותר מובילה להכרה שלשקט שבין ובתוך הצלילים יש משמעות לא פחות חשובה מאשר לצלילים עצמם, והתובנה הזאת טוענת את מיניאטורות הפופ של וייס ביופי מזוקק וחושפת את ההתרחשות העשירה הסמויה בתוכן.

אלבום ישראלי נוסף שמנגן את המוסיקה של הדממה, או ליתר דיוק את הרעש של הדממה, הוא "Peep Holes", אלבום הסולו החדש של הקלרניתן יוני סילבר. חובבי ג'ז ומוסיקה מאולתרת נהנים כבר די הרבה שנים מהנגינה הנהדרת של סילבר (לעתים בסיטואציות אוונגרדיות, לעתים בסביבה כמעט פופית כמו אצל רונה קינן), אבל נדמה שגם מי שראה את סילבר בהופעות מהזן הניסיוני לא יכול היה להיות מוכן להצהרה המוסיקלית האמיצה והיחידה במינה שנוכחת באלבום הסולו הראשון שלו.

סולו בכל המובנים. סילבר מנגן לבד בקלרינט בס. לכלי הזה יש בדרך כלל צליל מובהק ביותר, אקסצנטרי משהו, שנוטה לקפץ במהירות הבזק בין אוקטבה גבוהה לאוקטבה נמוכה. אלא שבנגינה של סילבר אין זכר לכל האיכויות המוכרות והאהובות האלה. למעשה, אם על העטיפה לא היה כתוב שזה קלרינט בס, ספק אם אפשר היה לדעת את זה.

סילבר מתעלם לחלוטין מהמנעד העצום של הקלרינט בס ומהיכולת של הכלי לצייר קווים מלודיים ממזריים ומרהיבים. הוא נגן נפלא, הוא יודע לעשות את הדברים האלה. אבל באלבום החדש הוא בוחר להתמקד בעולם צלילי שונה לגמרי. המוסיקה מתרחשת, כך זה נשמע, מתחת לקרקע. לא באולם הקונצרטים, אלא בצנרת שנמצאת מתחתיו. כל הדברים שנשפנים מצניעים בדרך כלל - הנשימה המאומצת, הרוק, המרקם הגס של הצליל לפני שהוא מתועל לתו המדויק - דווקא אותם סילבר מבליט. אלה חומרי הגלם של היצירה שלו, ובחלק מהמקרים הם נותרים בצורה גולמית במתכוון גם אחרי העיבוד.

נדמה שסילבר מושפע מהקלרניתן הרולד רובין, זקן השבט של הג'ז החופשי בישראל. תו ההיכר של רובין הוא השילוב בין נגינה מאומצת מאוד, פיסית במפגיע, לבין צליל מינימליסטי וחסכוני. רובין נותן את כל כולו על הבמה, מאדים ומתעוות, וכל מה ששומעים זה שריטת קלרינט דקיקה. סילבר מאמץ את הגישה הזאת, אבל בצורה מקורית. אפשר רק לנחש איזה מאמץ פיסי אדיר הוא השקיע בנגינה של שלושת הקטעים הארוכים שנכללים באלבום, אבל המוסיקה שנובעת מהמאמץ המתיש הזה היא מרוסנת מאוד, חרישית להפליא, מעין מוסיקת נויז דמומה.

לא קל להקשיב לזה. לא רק המוסיקאי מותש, גם המאזין. בכל הפעמים ששמעתי את הדיסק עצרתי אחרי שני קטעים מתוך שלושה. אבל בעשרים הדקות של ההאזנה המרוכזת מצאתי יופי בלתי שגרתי, ואפשר להמר שכשסילבר ינגן את המוסיקה הזאת על הבמה - הוא יופיע ב-30 בחודש במועדון לבונטין 7 בתל אביב - יהיה ליופי האמיץ הזה ערך מוסף.

מוסיקת הדממה של טל וייס ויוני סילבר תגיע לאוזניים מעטות. לסילבר יקשיב במקרה הטוב הגרעין הקשה של חובבי המוסיקה המאולתרת, והפופ האמנותי של וייס היה יכול לדבר ללא מעט חובבי מוסיקה, אבל מי משמיע דברים כאלה ברדיו הישראלי. לעומת זאת, את מרינה מקסימיליאן בלומין משמיעים, והסינגל היפהפה שהיא הוציאה לפני כמה שבועות, "עמוק בטל", הוא סוכן חשאי של מוסיקת הדממה בלב לבו של המיינסטרים.

בלומין מייצרת בדרך כלל הרבה רעש, גם תקשורתי וגם תיאטרלי-מוסיקלי. הופעת הסולו שלה בפסטיבל הפסנתר האחרון, שהיתה יריית פתיחה בימתית לקראת אלבום בכורה שאולי ייצא לפני שנת 2015, היתה גדושה לעייפה, ואולי בגללה לא האזנתי באוזניים נקיות ל"עמוק בטל", שבלומין הלחינה למלותיה של לאה גולדברג.

אבל בסוף נפל האסימון. השיר הזה מרהיב. הוא מרהיב בזכות הדיוק המופלג של הלחן, בזכות ההתכנסות אל מלודיה מצומצמת שנשמעת כמעט כמו מנטרה, בזכות הנגיעות היפאניות הזעירות בשירה של בלומין לקראת סוף השיר, ויותר מכל בזכות השקט המהדהד שבוקע מהשיר ומקנה לו יציבות של דבר שאין עליו עוררין. "ע-ע-ע-עמוק / עמוק בטל / ע-ע-ע-עמוק, עמוק בטל פועם לבבי". איזה יופי. *



מרינה מקסימיליאן בלומין. שירה ''עמוק בטל'' הוא סוכן חשאי של מוסיקת הדממה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו