בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

איך דוחסים שלושה סרטים למחזה אחד?

במאי התיאטרון הבלגי איוו ון הובה הפך שלושה מסרטיו הידועים של מיכלאנג'לו אנטוניוני למחזה בימתי אחד. כיצד יקבל הקהל את היצירה שתועלה בלונדון בתחילת פברואר?

תגובות

"טרגדיות ברומא" ("Roman Tragedies") של איוו ון הובה היתה אחת מנקודות השיא התיאטרליות ב-2009. בהצגה רבת המעוף, שילוב בן שש שעות של קוריולאנוס, יוליוס קיסר ואנתוני וקליאופטרה, הופיעו שחקנים לבושים בחליפות מעוצבות ונעשה שימוש בשידורי וידיאו חיים, כדי להראות את שייקספיר בלוויית מבזקי חדשות של 24 שעות. לין גרדנר, מבקרת התיאטרון של "גרדיאן", אמרה שההפקה "יצרה תחושה ששייקספיר הוא לא רק בן זמננו אלא גם שהוא גמר לכתוב את המחזות היום בבוקר".

כעת ון הובה חוזר עם "פרויקט אנטוניוני", יצירה שמיישמת תכסיס דומה על שלושה סרטים משנות ה-60 של הבמאי האיטלקי האגדי מיכלאנג'לו אנטוניוני: "אוונטורה", "לילה" ו"ליקוי חמה". "פרויקט אנטוניוני הוא לא עיבוד של הסרטים", אומר ון הובה, ישוב בכיסא פלסטיק כתום בפאב באנטוורפן. "עיבוד כזה לא היה מתקבל על הדעת. זה עיבוד של התסריטים. לא מעבדים את ההצגה 'המלט' שראיתם, אלא מעבדים את התסריט". "פרויקט אנטוניוני" יוצג במרכז ברביקן שבלונדון, בין 1 ל-5 בפברואר.

גרסאות תיאטרליות של סרטים מצליחים הן כמובן לא עניין חדש: רובע התיאטרון בלונדון, הווסט אנד, מוצף בהצגות כגון "פלאשדנס" ודומותיה. אך עיבודים בימתיים לטרילוגיות קולנועיות רופפות מאת במאים אמנותיים אינם תופעה נפוצה (גם אם ון הובה עיבד גם יצירות מאת אינגמר ברגמן, ג'ון קסאווטס ולוקינו ויסקונטי). יתרה מזו, אף שוון הובה צפה בימיו כסטודנט ב"לילה" וב"ליקוי חמה" והיה "מהופנט לגמרי" מהם, הוא לא ראה מעולם את "אוונטורה", יצירת מופת אליפטית על תחלואי המעמד הבינוני, שהתקבלה בבוז בהקרנה הראשונה בקאן ב-1960 אבל לאחר מכן זכתה בפרס חבר השופטים.

תסבוכת בוצית

ון הובה מתגורר בהולנד ומשמש שם כמנהל אמנותי של "טונילגרופ אמסטרדם", להקת התיאטרון המובילה במדינה, והפקותיו מופיעות לעתים קרובות בערים גדולות באירופה. בניו יורק הוא זכו פרשנויותיו לטקסטים קלאסיים לשבחים ולגינויים כאחד.

ון הובן חוזר לארצות הברית, לדבריו, משום שהוא אינו יודע מראש מה תהיה תגובתם של הקהל והמבקרים. באופן דומה, הוא הרגיש "מלא חיים" כשהביא את "טרגדיות ברומא" למולדתו של שייקספיר, "כי לא ידעתי אם אנשים יאהבו את זה או יקומו וייצאו מהתיאטרון". בהחלט לא נראה שהוא חושש מהאפשרות להיכשל כישלון חרוץ בהפקתו החדשה. "אני כמו מישהו שקופץ בנג'י בתיאטרון", הוא אומר בצחקוק.

ון הובה קנה את זכויות התיאטרון על סרטיו של אנטוניוני לפני מות הבמאי ב-2007. כל שלושת הסרטים סוחפים את הצופה לתוך התסבוכת הבוצית של זוגות יפים, אמידים אך תשושים באיטליה המשגשגת. הסרטים הם מעין משחקים מורחבים של "אוהב/לא אוהב" בין כוכבים זוהרים (ובהם מרצ'לו מסטרויאני, ז'אן מורו ואלן דלון), אך הם גם חולקים במשותף אווירה של שיעמום והיסחפות עם הזרם.

כשוון הובה קרא את המחזות לראשונה, הוא חשב: "זה כמו משבר ענקי של אמצע החיים. הטקסטים מלאים בתחושה שכבר חיית את החיים, מה נשאר לך לעשות? וכמובן אני כמעט בן 52, ולכן זה הזמן המושלם לביים אותם". בזיפי זקן של חמש אחר הצהריים, ון הובה מזכיר כוכב הצגות יומיות שהועם זוהרו.

צפיתי ב"פרויקט אנטוניוני" באנטוורפן. בתחילה, ון הובה מרחף בין הנראטיבים של הזוגות המרכזיים בכל סרט. אך במחצית השנייה נפגשות דרכיהן של הדמויות, המשוטטות חסרות מטרה בנשף לילי שמזכיר את המסיבה על שפת הבריכה ב"לילה".

הסרט "אוונטורה", לשם השוואה, מתנהל ברובו באי מוזר, סחוף רוחות ומצופה קרום של לבה בסמוך לסיציליה. "המרחב של אנטוניוני", כתבה מבקרת הקולנוע פולין קייל, "הוא ואקום שבו אנשים נעים חסרי מטרה". ון הובה סבור שהסרט "מציב אנשים כך שהם נראים קטנים מאוד, אבודים בסביבת המחיה שלהם. הייתי צריך לחשוב איך להראות את הניכור בין נשים לגברים על רקע עירוני".

המצלמה חסרת רחמים

הוא עושה זאת באמצעות הצבת מצלמות רבות על הבמה, המצלמות את דמויותיו על רקע מסך כחול ענקי. תקריבים של פניהם מוקרנים על תמונת נוף המופיעה על צג ענקי מעל הבמה: גשרים שוממים להולכי רגל בכביש המוגבה של מיניאפוליס, למשל. הקהל מקבל איפוא הזדמנות לראות שני דברים בעת ובעונה אחת: השחקנים מבצעים סצינה יחד (ונראים בודדים ואבודים על הבמה רחבת הידיים), ואילו מעל לראשם הם מועברים למקום אחר לחלוטין.

הרקע הזה - מרוחק וקרוב כאחד - דורש הופעות חסכוניות במיוחד. "הם לא יכולים לשקר כי המצלמה חסרת רחמים", אומר ון הובה. "הווידיאו והמיקרופונים הם המכשירים של היום. למה לא להשתמש בהם? בתקופת הטרגדיות היווניות השתמשו במסיכות - שהיו מעין תצלום תקריב ענקי של רגש מסוים. אבל אני אף פעם לא משתמש בשיטות קולנועיות למטרות אסתטיות טהורות. אני מנסה למצוא לכך סיבה הכרחית מבחינה דרמטורגית".

המראה השיקי והצבעים העשירים והרוויים של התמונות שיוצר ון הובה מזכירים את סרטיו של פדרו אלמודובר יותר מאשר את אלה של אנטוניוני. ואף שיש כמה הפתעות בימתיות (בשלב מסוים השמים ממטירים בלונים לבנים), הצופים מן הסתם לא יהיו תמימי דעים בשאלה אם ון הובה מצא מקבילה תיאטרלית משכנעת דיה לפיוטיות החזותית של אנטוניוני. אחרי הכל, הקולנוען האיטלקי היה ידוע באיכות הקומפוזיציות שלו; הוא אמר שהיה לו "משהו להראות, ולא משהו להגיד".

למה אפוא לעשות את זה כך? כדי להרגיז את הטהרנים? התשובה רחוקה מזה, אומר ון הובה. "החיים קצרים מכדי לעשות דברים להכעיס. זה לא 'סיכון בשביל הכיף'. ההיפך הוא הנכון, אני מנסה לתת מבט עמוק במחזה ולבדוק איך יש להפיק אותו כיום". עיניו הכהות מביטות בי במבט חודר, והוא אומר בכמעט לחישה: "אני חושב שעמוק בפנים, אני מקווה שקהל בכל העולם יאהב אותי". *



מתוך ''פרויקט אנטוניוני''. ''זהו לא עיבוד של הסרטים, עיבוד כזה לא היה מתקבל על הדעת''



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו