בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

סינדי שרמן מציגה בלונדון תערוכה ובה יצירות חושפניות מאי פעם

בראיון היא מספרת איך נכשלה בבחינה הראשונה בצילום בקולג', מגלה שנפרדה לאחרונה מבן זוגה המוסיקאי דייוויד ברן ומצהירה שתצלום שלה בהחלט שווה מיליון דולר

תגובות

סינדי שרמן היא מהאמנים המובילים בעולם - זה 30 שנה היא מככבת בכל התצלומים שלה - ואף על פי כן, ככל שרואים אותה יותר, כך היא פחות ניתנת לזיהוי. בתצלומיה היא גיבורה מסרט של היצ'קוק, היא מרילין מונרו השופעת, היא קורבן התעללות, היא כוכבת מבוהלת בצילום אמצע של מגזין, היא גופה, היא ציור של קרוואג'ו, היא ציור של בוטיצ'לי, היא בובת מין דו-מינית ובעלת מום, היא גבר בכובע גרב, היא בחורה שעברה ניתוח להגדלת השדיים ונראית כאילו באה מאזור ההמפטונס היוקרתי, היא נערת בוקרים, היא ליצן נואש. וזה רק קצה הקרחון.

בפגישה עמה מתגלה אשה אלגנטית בעלת שיער בלונדיני ארוך ותווי פנים רכים. היא אופנתית - מכנסי רכיבה שחורים, סוודר לבן עבה, מגפי שאנל ותיק פרווה שהוא דובי מוזהב נהדר. היא נראית טובת לב הרבה יותר מאשר ברבים מתצלומיה. היא גם נראית זעירה - עד שמבחינים בזרועותיה הגדולות והחזקות: היא היתה מתאגרפת.

שרמן, בת 57, פרצה לזירת האמנות בניו יורק בתחילת שנות ה-80 בסדרה של תצלומי פילם חסרי כותרת. זה היה קונצפט חדש ומבריק - תצלומים מגורענים של סרטי קולנוע שמעולם לא היו קיימים, שנוצרו בביטחון ובתבונה כה רבים עד שהרגשת שהם בוודאי קיימים. היא היתה חלומם של מרצים ללימודי תרבות מכל העולם. היא צילמה את עצמה בתצלומים שהיו כל דבר חוץ מדיוקן עצמי; יצירות שקראו תיגר על המוסכמה שהמצלמה לעולם אינה משקרת - המצלמה שלה שיקרה תמיד. ודרך התרמיות שלה היא חיפשה אמיתות על זהות, פגיעות וכוח.

הפמיניסטיות ניכסו אותה, וכמוהן הפוסט-מודרניסטים, הפוסט-סטרוקטורליסטים והפוסט-כל-דבר. אבל לא היה באמנות שלה דבר נקי או נשמע למוסכמות. יצירתה תמיד היתה שילוב תוסס של רעיונות.

אולי תאהבו אותי

הפגישה עם שרמן מתקיימת בספרוט מגרס, גלריה זעירה במרכז לונדון, שבה מוצגת עד 19 בפברואר תערוכה מעבודותיה החדשות. לראשונה ראיתי את תצלומיה לפני 20 שנה, בגלריה וייטצ'פל בעיר. שני דברים בלטו אז - היא היתה יוצרת מדהימה (תמונות הסטילס שלה נראו כמו סרטים שלמים) והיא היתה בחורה שממש אהבה ללבוש תחפושות. היא מחייכת ואומרת שהיא כזאת מאז ומעולם. כילדה קטנה היתה תרה עם אמה אחר תחפושות בחנויות יד שנייה ובבית היתה לה מזוודה מלאה שמלות נשף.

היא גדלה בלונג איילנד שבניו יורק, הצעירה בחמישה ילדים, קטנה מאחיה בשנים רבות. שרמן הרגישה שהיא לבדה. אמה לימדה ילדים לקויי למידה לקרוא, אם כי באופן מוזר, לדברי שרמן, היא מעולם לא עודדה אותה לקרוא. על אביה היא אומרת: "הוא היה אדם נורא, מרוכז בעצמו. הוא היה גזען איום. גדלתי כאפיסקופלית. במוסד הסיעודי, לקראת סוף חייו, הוא היה נוסע בכיסא גלגלים חשמלי והיה צופר לאנשים שהולכים עם הליכונים או נעזרים במקל מתנודד - היתה לו דעה קדומה גם נגד הזקנים כמוהו".

איש במשפחה לא חשב שחיבתה לתחפושות מוזרה. איש אף לא התייחס לזה. הם פשוט שמחו שהיא מצאה משהו להעסיק בו את עצמה. האם התחפושות שימשו אותה לברוח? "כן, באופן חלקי, אבל אם אני מנתחת זאת ניתוח פסיכולוגי, היתה בזה גם האמירה, 'אם אתם לא אוהבים אותי כזאת, אולי תאהבו אותי אחרת?'" קולה מתגבר בשמחת חיים מלאכותית. "או אולי תאהבו אותי בגרסה הזאת". האם הרגישה שלא אוהבים אותה? "לא שהם באמת לא אהבו אותי, אבל הגעתי למשפחה כל כך מאוחר, הם כבר היו משפחה. אני הייתי המאחרת האולטימטיבית".

האם באה אל הוריה בטענות, שזו לא אשמתה, שלא ביקשה להיוולד? לא, היא אומרת, רחוק מזה. תמיד בורכה - או קוללה - ברצון לרצות אחרים. "סביר להניח שאמרתי כל הזמן, 'זה בסדר, אני אתקן את זה. אני אהיה יותר טובה'".

מובן שעבודתה אינה תחפושות ותו לא. היא אינה אוהבת פרשנויות דוגמטיות, אך היא מקבלת את האמירה שחלק ניכר ממנה הוא בדיקה של זהות ומגדר. שוב, היא אומרת, העניין נטוע בבלבול של ילדותה ובהתפתחות הפוליטית בשנות ה-60 וה-70.

כמתבגרת היא היתה עסוקה באובססיביות בהופעתה החיצונית. כיום היא מתקשה להאמין שבהיותה בת 14 לבשה מחוכים וחזיות מחודדות. "בילדותי צפיתי בנשים הזוהרות, עם האיפור והציצים הזקורים. הייתי מתאפרת כל יום כי חשבתי, 'מי יודע מי ידפוק בדלת'. גיהצתי את השיער שלי אף על פי שהוא היה די חלק. ואז היתה תקופה שהלכתי לישון עם גלגלי שיער גדולים. אבל לא היה אפשר להשיג גלגלים גדולים מספיק, אז היינו רוחצות פחיות של מיץ תפוזים ואפילו את הפחיות הגדולות של מיץ עגבניות וכורכות את השיער סביבן כדי לתלתל אותו, ואני זוכרת שניסיתי לישון עם הגלגלים הנוראיים האלה בשיער".

אבל כשהגיעה לקולג', האיפור נחשב מחוץ לתחום בקרב נשים משוחררות שמכבדות את עצמן. "היה לי יחס אמביוולנטי בקשר לזה, כי אהבתי להתאפר, אבל אף אחת לא התאפרה אז, לא צבעה את השיער, לא לבשה חזייה - כולנו היינו במראה הטבעי, לא גילחנו את השיער המיותר או משהו כזה. בחלק מהיצירות המוקדמות אפשר לראות את הרגליים השעירות שלי".

אז אף שהתצלומים אינם אוטוביוגרפיים, העבודה קשורה לתחושת העצמיות שלה? "אני מניחה שכן. זה היה משהו שעיבדתי מבלי לעסוק בו באופן פוליטי מפורש".

היא עדיין מנהלת מערכת יחסים מורכבת עם האיפור. "כיום אני בקושי מתאפרת בשעות היום". משום שהיא מבלה זמן כה רב מחייה המקצועיים באיפור מוגזם? "לא, אני פשוט מרגישה שאיפור באור יום מזקין אותי. אבל בלילה, כשהאור עמום יותר, אני מרגישה שזה יכול להצליח לי".

בקולג' למדה צילום, ונכשלה בבחינה הראשונה. היא ראתה בעצמה אמנית שהכלי שלה הוא צילום, אבל הרוב חשבו שהיא מטורפת. עולם האמנות לא התעניין בתצלומיה ואילו עמיתיה הצלמים לא התעניינו באמנות.

שרמן החלה לצייר, והיא עדיין מצטיינת בהעתקה. מבחינה מסוימת, היא אומרת, זה גם הכישרון שלה כצלמת - היכולת לשחזר דברים שראתה. "אני יודעת להשתמש בפנים שלי כקנבס - אני רואה תצלום של דמות ומנסה להעתיק אותה לפנים שלי. יש לי עין חדה, ואני חושבת ממה האדם המסוים מורכב; אני רואה מישהו ברחוב ומבחינה בפרטים עדינים שגורמים לו להיות מי שהוא".

אבל הציור באותה תקופה נשלט בידי גברים, היא אומרת. "יש תיאוריה שהיו כל כך הרבה צלמות באותה תקופה כי הרגשנו שאף אחד אחר לא עושה את זה. לא יכולנו או שלא ממש רצינו להיכנס לעולם הציור, שהגברים משלו בו, ולכן, מאחר שלא היו אמנים שהשתמשו בצילום, חשבנו לעצמנו, 'טוב, כן, בואו נשתעשע בזה'".

לאחר ששרמן משלימה סדרת תצלומים, היא מרגישה לעתים קרובות שלעולם לא תרצה לצלם שוב. "אני אומרת לעצמי, תשכחו מזה, אני לא רוצה להתאפר שוב לעולם, נמאס לי מהפיאות האלה, נמאס לי מהכל".

זו לא אני

מתחילת דרכה הציבה עצמה כנושא התצלומים. אוסף התלבושות האקסצנטריות שלה הלך וגדל, היא עדיין אהבה להתחפש ולפעמים היתה יוצאת כך לרחוב. "הייתי נכנסת לחדר שלי כשהייתי בדיכאון, מתאפרת ונהפכת לדמויות אחרות, והחבר שלי אז אמר, 'את צריכה לתעד את זה. את עושה דברים מעניינים ממש'. לא עלה על דעתי שאני עושה משהו יוצא דופן".

הגברים בחייה מרחפים ברקע של השיחה כמו רוחות רפאים. לפעמים נדמה שהם שותפים וירטואליים, חשאיים, ליצירה. אנחנו מתבוננים בתצלומים המוקדמים - סדרת תצלומי הקולנוע שלה - והיא מסבירה איך זה קרה בדיוק: "צילמתי גליל אחד של פילם ואולי עוד שש תמונות. בכולם היתה אמורה להיות אותה שחקנית, אבל בשלבים שונים של הקריירה שלה; בכמה מהם היא נערה תמימה ובאחרים מבוגרת שמנסה לחזור להיות נערה. אחר כך פיתחתי את הסרט בכימיקלים שהיו חמים מדי, וזה סדק את התמהיל, ולכן התמונות כל כך מגורענות. רציתי שהן ייראו כמו הדפסים זולים, לא כמו יצירות אמנות; משהו שאפשר למצוא בחנות יד שנייה ב-50 סנט".

תצלומי הסרטים גדלו משם. עוד פיאות, עוד תחפושות, עוד אתרי צילום. "תמיד צילמתי בבית שגרתי בו, אחר כך ביקרתי אצל חברה ליד שפת הים אז צילמתי כמה תמונות שם, ואחר כך עיצבתי את הדירה שלי כך שחדר השינה ייראה כמו חדר במלון. ואז רציתי לעשות משהו תחת כיפת השמים, אז לקחתי כמה בגדים במזוודה ונסעתי עם החבר שלי בוואן שלו ברחבי העיר, והייתי אומרת לו, 'תעצור פה - זה נראה כמו לוקיישן טוב', והייתי נכנסת לדמות והוא היה מצלם, והייתי אומרת, 'טוב, תסגור', או 'תעמוד שם'".

לפעמים היא מנחה אחרים כיצד לצלם אותה, אבל על פי רוב היא מצלמת בעצמה בעזרת מראות. כל התצלומים מופיעים ללא כותרת - דרך אחרת להרחיק את עצמה מהתמונות.

היא מביטה בתמונה שלה בדמות מרילין מונרו. יש דמיון, אני אומר. היא צוחקת. "הכל איפור". האם המחשוף אמיתי? "לא, זה איפור ואולי כמה גרביים שתחבתי בחזייה. נשים היו עושות את זה פעם - ממחטות נייר וגרביים!" האם המראה שלה בתמונות האלה מוצא חן בעיניה? "הייתי די מרוחקת מזה. אף פעם לא חשבתי על הדמויות האלה כמראות שמחמיאים לי כי פשוט לא חשבתי שזאת אני".

שרמן מדברת על גברים אחרים שמילאו תפקיד בחייה ובעבודתה. המעטים שנראים בתצלומיה חוץ ממנה עצמה הם בעלה לשעבר, אמן הווידיאו מישל אודר (שהיה מכור לסמים באותה תקופה) ושתי בנותיו. הם היו יחד 17 שנה והיא תמיד האמינה שתוכל לעזור לו להיגמל מההרואין באהבתה - אבל זה לא עבד והם כבר לא מדברים זה עם זה, אף שהיא שומרת על קשר עם הבנות.

היו לה יחסים איומים עם יוצר קולנוע מתחיל ושמו פול O-H, שהניבו סרט תיעודי ספוג רחמים עצמיים שהוא עשה על היותו המחצית הלא-מצליחה של מערכת היחסים. למה הסכימה להשתתף בסרט? היא מרימה ידיים בהכנעה. "אלה היו יחסים דפוקים ממש. הייתי עם האיש הזה כל כך הרבה זמן רק מתוך תחושת אשמה, והוא ניצל את זה. היינו יחד שנה-שנתיים ופרויקטים נכשלו והוא התנהג כאילו אני כישלון איום ונורא וניסיתי לעזור לו. חשבתי לעצמי, אם רק תהיה לו עזרה הוא יפרח ויהיה אדם נחמד והגון. היי!" היא צוחקת, "לפעמים מפסידים, לפעמים מנצחים".

האם היא נוטה לתעד את יחסיה בחיי היום-יום? לא, היא אומרת: היא גרועה עם המצלמה, תמיד שוכחת לקחת אותה בחופשות. והיא גולשת לסיפור על בן זוג אחר מן העבר, שתמיד מגלה שהמצלמה שלו לא אתו. על מי היא מדברת? על דייוויד ברן, היא ממלמלת. היא יצאה עם המוסיקאי ארבע שנים והם נראו זוג מושלם של אינדיווידואליסטים. "חשבתי שהוא החבר הנוכחי שלך", אני אומר.

"לא, כבר לא". ללא אזהרה היא פורצת בבכי ואומרת שהם נפרדו לאחרונה. "אני מעדיפה לא לדבר על זה", היא אומרת מבעד לדמעות. "ואולי עוד נחזור להיות יחד - אני לא יודעת. רק עשינו הפסקה".

היא אוספת את עצמה ומחליטה שלא אכפת לה לדבר עליו למרות הכל. "הדבר המוזר היחיד בחיים עם דייוויד ברן היה שהייתי אומרת, 'אלוהים, דייוויד, לא נמאס לך מכל האנשים שמתנפלים עליך?' בהתחלה זה היה מרגש, 'וואו - הוא החבר שלי!' אבל אחר כך הרגשתי, לעזאזל, אם זו הייתי אני זה היה נמאס לי, והתברר לי שהוא דווקא אוהב את זה. אני לא חושבת שהוא יודה בזה".

מי היה הגבר הנחמד ביותר בחייה? "הוא, ללא ספק", היא אומרת ללא היסוס. "הוא מותק אמיתי". יותר נחמד אפילו מסטיב מרטין, עוד אחד מבני זוגה לשעבר? "הו, כן, כן!"

מרוצה, אשמה

בתחילת שנות ה-80 החלה לקנות לה שם. ההצלחה באה מהר ובגדול, בייחוד אחרי הזעזוע שעוררה סדרת תצלומי "עמודי האמצע" שלה, שהמגזין שהזמין אותה סירב לפרסם. הכותרת רימזה שהתמונות יהיו מטלטלות ואולי פורנוגרפיות, אך התברר ששרמן יצרה סדרה של נשים מבוהלות, חשופות ורדופות. או אז היא גילתה שעבודותיה אינן נושאות חן בעיני מבקרות פמיניסטיות. "התמונות נועדו להיות מטרידות. לא היית אמור להגיד, 'אוקיי, מי החמודה הזאת?' ואז להגיד, 'הו! סליחה! אבל לא התכוונתי להגיד את זה כעיקרון'. וכמה פמיניסטיות אמרו שגברים עלולים לראות את התמונה ולחשוב שזה מגרה, ושעלי להוסיף תווית שתסביר כל יצירה. אבל אי אפשר לשלוט באופן שבו אנשים מפרשים יצירות. ברגע שהן יוצאות לעולם, הן שם וזהו".

ככל שהמחלוקת שעוררו העבודות היתה גדולה יותר, כך הן נמכרו במחיר גבוה יותר. עד מהרה נמכרו תצלומיה במכירות פומביות במיליון דולר. באותה העת אמה כבר לא היתה בין החיים, אך אביה נהנה מהצלחתה באורח אופייני לו: "הוא התייחס לזה כמשקף אותו". היא מספרת שכאשר היה במוסד הסיעודי באריזונה והיא תיכננה לבקר אותו, "אחותי הזהירה אותי שהוא אירגן שאני אתן שם הרצאה על העבודות שלי והדביק מודעות ועליהן 'הבת של צ'רלי באה לדבר'. כששמעתי את זה אמרתי, 'אבא, אני מצטערת, אני לא מתכוונת להרצות. אני לא באה אליך למטרות עבודה, אני באה לראות אותך'. הוא כל כך כעס עלי עד שלא דיבר אתי אולי חצי שנה, והוא שלח לי מכתב זועם וכתב בו, 'את תזיקי לקריירה שלך - חלק מהאנשים האלה יכלו לקנות את הספר שלך'. לגביו כל העניין היה תשומת לב בשבילו: זאת הבת שלי, אני האבא".

האם נראה לה הגיוני שתצלום אחד יכול להימכר במיליון דולר? "כן, כי אמנים אחרים בגילי ומצליחים כמוני קיבלו סכומים כאלה". אז היא ראויה לכך? "לגמרי. אנשים חושבים שיצירות מתחום הצילום פחותות בערכן, ומאחר שמדובר באמנית-אשה משלמים סכומים פחות גדולים - זה עדיין קורה, לגמרי. אני עדיין תחרותית מאוד בכל הנוגע לציירים ואמנים ממין זכר. אני עדיין חושבת שזה ממש לא הוגן".

האם הכסף גרם לה להתייחס אל עצמה אחרת? "לא. הדימוי העצמי שלי עדיין רעוע". כך או כך, היא אומרת, כשהיא מתחילה להיות מרוצה מעצמה, בסופו של דבר היא מרגישה אשמה. "אם בכלל, אני מרגישה מוטרדת יותר מרוב אשמה על שאני מצליחה, כי רוב החברים שלי לא מצליחים". היו פעמים שלא רצתה לבוא לפתיחות תערוכות שלה, כי חשבה שחברים ותיקים שלה נוטרים לה טינה.

אנחנו עולים לקומה העליונה, להתבונן בתערוכה החדשה, המכסה את הקירות מהמסד עד הטפחות. בגלריה שני אולמות קטנים המעוטרים בשני ציורי קיר מיוחדים של שרמן. על רקע שחור-לבן נראה יער (שלמעשה הוא סנטרל פארק בניו יורק) וכמה דמויות תמהוניות עומדות בו: אשה שמזכירה באופן מטריד את המפיק פיל ספקטור מלקטת בו בצלי אביב; זקנה נכה; ילד-איש שאולי הוא אביר לבוש בבגד גוף שעליו ואגינה ושדיים; אשה שנראית כאילו היא מסתובבת בחוגים הגבוהים ביותר כשאינה פוקדת את המנתח הפלסטי שלה. היא יצרה כאן "משפחה": את הפרצופים - פניה שלה - עיבדה באופן דיגיטלי כך שכל הדמויות ייראו קרובות משפחה.

היא מודה שככל שהיא ממשיכה לעבוד, כך קשה לה יותר להניב יצירה חדשה לגמרי. ב-1997 היא ביימה סרט אימה קומי, "Office Killer", אבל מאז לא עשתה דבר בתחום. "לא מזמן קניתי מצלמת וידיאו מקצועית ולמדתי קורס עריכת וידיאו, אבל אני לא מצליחה למצוא רעיון מושלם לסיפור - זה מה שמעכב אותי".

אבל למרות הקשיים והמאבקים, האמנות שלה ממשיכה להתפתח. בעבודות החדשות היא נחשפת יותר מאי פעם. אין בהן איברים תותבים, אין איפור, אין פריטי הסוואה רבים. ואף על פי כן, בעזרת המניפולציות הדיגיטליות העדינות שלה, עדיין קשה למצוא בתמונות האלה את שרמן האמיתית. וכך בדיוק היא רוצה שזה יהיה.

מאז ימיה כסטודנטית, היא אומרת, העבודה כבר אינה עוסקת בסינדי שרמן. אז היא צילמה את עצמה בעירום. "בפרויקט ההוא הייתי צריכה להתמודד עם משהו קשה. משהו שלא ארצה לעשות לעולם". מאז, היא אומרת, היא הצליחה לככב בתמונות שלה מבלי לחשוף דבר. היא משתתקת ומחייכת. "חשיפה זה לא העניין שלי", היא אומרת. *



שרמן, משמאל, לצד ברן ב-2010. עשו הפסקה


ללא כותרת, 2010



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו