בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בתה של המשוררת הפרובוקטיבית אן סקסטון מנסה להשתחרר מהצל שהותירה אמה

הדיכאונות, הדיבורים על סקס והכמיהה למוות. לינדה גריי סקסטון בספר זכרונות חדש בצל התאבדות האם

תגובות

לפני שהתאבדה, בשנת 1974, כתבה המשוררת האמריקאית אן סקסטון מכתב פרידה לבתה הבכורה שהיתה אז בת 21: "זה המסר שלי אלייך, לינדה", כתבה, "כשתהיי בת 40. את היית תמיד הגוזל שלי, לינדה גריי המיוחדת שלי. החיים לא קלים. הם מאוד בודדים, אני יודעת זאת. עכשיו, גם את יודעת זאת... היו לי חיים טובים, גם אם לא מאושרים, אך מיציתי אותם. גם את, לינדה, חיי את חייך ומצי אותם. אני אוהבת אותך, לינדה בת 40, ואני אוהבת מה שאת עושה... היי עם אלה האוהבים אותך. דברי אל השירים שלי, דברי אל לבך - אני נמצאת בשניהם".

הבת, לינדה גריי סקסטון, לא ירשה מאמה את הכישרון הפואטי הגדול, אבל ירשה ממנה שני דברים אחרים לפחות. הראשון הוא הנטייה לכתוב בדרך חושפנית על החיים הפרטיים. ב-1994 היא פירסמה ספר זיכרונות שעסק ביחסיה עם אמה ושמו "Searching for Mercy Street". מהספר אפשר היה ללמוד על הדבר השני שירשה מאמה המשוררת וזוהי הנטייה האובדנית, או בלשונה שלה "הרצון לשבת על מושב הנהג של המוות". בספר היא מתארת את הילדות בצל מחלת הנפש של אמה. היא מספרת כי אמה היתה, בחיים כמו בשירה, פרובוקטיבית ולא פעם חסרת גבולות. היא נהגה להביך אותה בדיבורים על סקס ולעתים הדברים גלשו עד כדי הטרדה מינית. כשביקר צוות צילום בביתה של המשוררת ב-1966, אחרי שספרה "Live or Die" זיכה אותה בפרס הפוליצר, אכן אמרה סקסטון בין היתר: "סקס אני יכולה להסביר בקלות לבת שלי, אבל מוות אני לא יכולה להסביר".

ספר הזיכרונות הראשון של לינדה גריי סקסטון מסתיים בכך שהיא מבינה את מצבה הנפשי של אמה, אבל נאבקת ומנצחת את הדחפים שלה עצמה מתוך אהבה לילדיה. כעת, בחלוף 17 שנים, היא מפרסמת ספר זיכרונות נוסף ששמו "Half in Love" ומתברר שאין זה פשוט להיפטר מהמורשת הסקסטונית (שני קרובי משפחה אחרים התאבדו גם הם). הספר החדש נפתח בכך שהיא משספת את ורידיה במקלחת בשעה שילדיה ישנים בחדר הסמוך. על סף אובדן הכרה היא מתקשרת לחברה וזו מזעיקה את המשטרה שמצליחה להציל אותה. בפעם הראשונה בחיי, היא כותבת, "אני מקנאה באמי על שמצאה דרך לשכך את כאב הדיכאון". אבל שוב, כמו בספר הראשון, מצליחה לינדה גריי סקסטון לשבור את מעגל ההרס העצמי שהכריע את אמה, בעזרת טיפולים, תמיכת המשפחה ותרופות מודרניות. "למרות הכל", היא כותבת, "אני אמא שבחרה לחיות".

יש סופרים ומשוררים שצריך לנבור, לחקור ולפשפש כדי לחשוף את סיפור החיים העומד מאחורי יצירתם, אן סקסטון היא ודאי לא משוררת מן הסוג הזה. שיריה ניזונו רובם ככולם ישירות מחומרי חייה, והם למעשה תיאורים פואטיים של מחלת נפש שלה, אשפוזיה התכופים, הטיפולים הפסיכיאטריים, המשברים בחיי הנישואים, והמחשבות האובדניות שלה שהובילו אותה לבסוף להתאבד והיא בת 45. "כתיבת שיר מניחה את הדברים במקומם", אמרה, "הדברים מצויים בתוהו ובוהו ואם הצלחתי לכתוב שיר הרי הגעתי מחדש למקום של סדר, העולם חוזר להיות יותר אמיתי והגיוני".

ואם לא די בשירים ובספרי הזיכרונות של הבת, הרי שהמשורר והפסיכיאטר מרטין אורן, שסקסטון טופלה אצלו ואף הקדישה לו כמה שירים, מסר 300 קלטות של פגישות טיפול עם המשוררת לסופרת דיאן מידלברוק, וזו התבססה עליהם בביוגרפיה שכתבה על המשוררת והתפרסמה ב-1991. מידלבוק הצדיקה זאת אז באומרה: "מתוך המחקר המעמיק שביצעתי על סקסטון למדתי כי היא לא היתה אדם שביקש לשמור על פרטיותו. היא היתה פתוחה ואימפולסיבית. אחדים מאלה שחיו אתה חשבו שהיא מרגיזה ופולשנית. אבל היה לאופי הזה גם צד נדיב. היא הבינה שהדרך היחידה למצוא משמעות לסבלו של האדם היא התקשורת עם הזולת". *



סקסטון ב-1966. שיריה ניזונו ישירות מחומרי חייה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו