בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

השבץ שהפך את כותבת הלהיטים למבצעת

אחרי שלקתה בשבץ, החליטה כותבת הלהיטים ג'סי ג'יי להיהפך לזמרת. וגם: סצינת הצ'ילווייב שולחת נציג לפני שהיא מתפוגגת לחלוטין וה"ואקסינז" מעוררים אנטגוניזם

תגובות

עד לפני שנה השלימה ג'סי קורניש עם אלמוניותה. הבריטית היפה בת ה-22 הכירה בכך שתהילתה, שלה זכתה בגיל 11 כשהופיעה במחזה של אנדרו לויד-ובר, חלפה; היא הסתפקה במיקומה מאחורי הקלעים של עולם המוסיקה, ככותבת שירים שמספקת להיטים בסיטונות לכוכבי הפופ ג'סטין טימברלייק, כריסטינה אגילרה, אלישיה קיז וכריס "עוד מלה אחת ואני נותן לך סנוקרת" בראון. את הבוחטות הרציניות היא הרוויחה מ"Party in the USA", להיט הענק של מיילי סיירוס, מה שמלמד על העדר מעצורים וגינונים בדרך להצלחה. ואז היא לקתה בשבץ.

הנגיעה במוות דירבנה את קורניש לנסות ולהגשים בשנית את חלום הילדות - בדמיוני היא טיפוס אגוצנטרי-אקסהביציוניסטי מטרחן שמזכירה את רייצ'ל מ"Glee" וג'נה מ"רוק 30" - ולנצל לא רק את כישורי הכתיבה המוכחים, כי אם גם את הקול הגדול שהאל הטוב נתן לה.

קורניש פצחה בשורת צעדים בוני קריירה: היא מיד מחקה את שם המשפחה המלפפון חמוץ שלה בשם הבמה "ג'סי ג'יי", השיגה לעצמה אודישן בסוכנות ההוליוודית הנחשבת ויליאם מוריס והוחתמה במקום, גנזה שיר שכתבה לריהאנה ששמו "Do It Like a Dude" - הימנון היפ-הופ-סול פמיניסטי ובוטה לבחורות שרואות במין פרוע וחסר משמעות שחרור נשי - והוציאה אותו כסינגל. היעדים הושגו כולם: "Do It Like a Dude" הגיע למקום השני במצעד הבריטי וג'סטין טימברלייק קבע שג'סי ג'יי היא הזמרת הטובה ביותר כרגע אחרי שראה אותה מופיעה ב"וייפר רום", המועדון של ג'וני דפ בלוס אנג'לס.

בנוסף הוכתרה ג'יי על ידי בי-בי-סי כאמן המבטיח ביותר לשנת 2011 (בחירה שלא צריך בהכרח להתייחס אליה ברצינות. בשנה שעברה היא הלכה לאלי גולדינג, מה שמלמד על שיקולים שמתמקדים בעיקר בפוטנציאל מסחרי) וזכתה בחודש שעבר בפרס המבקרים בטקס הבריטס.

עד כמה גדולה הולכת ג'סי ג'יי להיות נדע בקרוב מאוד. הסינגל הבא שלה, "Price Tag", דואט עם הראפר BOB שאותו הגישה בנוירוטיות איימי-ויינהאוסית בתוכנית של ג'ולס הולנד, ייצא כבר בתחילת מארס ולאחריו יגיע גם אלבום הבכורה שלה, "Who You Are". אם לשפוט על פי הדואט הקודם לו היה שותף בי-או-בי, "Airplanes", עם היילי ויליאמס מ"פארמור", שהיה אחד משלושת הלהיטים הגדולים של 2010, ג'סי ג'יי עומדת להגיע בקרוב מאוד אל המאסות, כל עוד היא תישאר בקו הבריאות.

מוסיקה לימי מיתון

כש"היפסטר ראנאוף", הבלוג המשפיע ביותר על תרבות הנגד כיום, טבע בבדיחות דעת סרקסטית את המונח "Chillwave" בקיץ 2009, ספק אם מישהו האמין שז'אנר מוסיקלי חדש נולד. "צ'ילווייב נשמע כמו משהו שמתנגן ברקע של קלטות וידאו ישנות משנות ה-80 וה-90 שמצאתם בעליית הגג" נכתב שם, בניסיון לאפיין להקות ויוצרים כמו "וושאאוט", "ממורי טייפס", "סמול בלאק" ו"ניאון אינדיאן", שאף כי אין ביניהם קשר חברתי או גיאוגרפי, הם חולקים לא מעט קווי דמיון מוסיקליים: השפעות של סינתפופ וניו-וייב מהאייטיז, רבדים אמביינטיים תת קרקעיים, מלודיות נאיביות, ביטים רקידים, שימוש מוגזם באפקטים ושיטות הקלטה מחורעות.

צ'ילווייב היא מוסיקה לימי מיתון; דלת תקציב, נוסטלגית ורקידה. היא גם הסצינה הראשונה שלא התהוותה בתוך עיר, שכונה או מועדון - כמו הגראנג' וסיאטל, מאדצ'סטר וההאסיאנדה והPאנק בלואר איסט סייד וה-- CBGB אלא בתוך הבלוגוספירה, על ידי גורם חיצוני. כל מה שצריך כדי לקחת בה חלק הוא לפטופ, מקלדת קסיו פרימיטיבית, אפקט ריוורב ופס רחב. על פי הקריטריונים האלה "הפה והטלפיים" של אוהד פישוף, אסף גברון ורם אוריון רשאית לתבוע זכות ראשונים על הז'אנר.

אף שבשביל ציידי הטרנדים האובססיביים צ'ילווייב היא תופעה שחלפה כבר ב-2009 - בינתיים "היפסטר ראנאוף" הביאו לעולם גם את מלת השנה של 2010, על פי "ניו יורק טיימס", "סלאטווייב" - נדמה שרק עכשיו האמנים שתויגו תחתיה מתחילים לקבל הכרה גם מחוץ לגבולות האתר "פיצ'פורק" ופסטיבל SXSW. למשל Toro Y Moi, הפסבדונים של צ'אזוויק באנדיק מצפון קרולינה, שעומד להוציא בחודש הבא את אלבומו השני, "Underneath the Pine".

אלבום הבכורה של צ'אזוויק, פיליפיני-אמריקאי בעל תואר ראשון בעיצוב גרפי, התפקע מפוטנציאל של מפיק שממקסם בממזריות את האפשרויות הגלומות באמצעים הדלים, אבל סבל ממחסור קל במלודיות הגונות. בפעמים שבהן "Causers of This" התעלה מעל למשחקי הטקסטורות, המקצבים והאווירה והועיל בטובו לשחרר איזה הוק - כמו ב"Low Shoulder" או בשיר הנושא - היה נדמה ש-Toro Y Moi הוא סיבה מספיק טובה לכל סאגת הצ'ילווייב. אם האלבום החדש יישמע כולו כמו "Blessa", השיר הטוב ביותר של Toro Y Moi, הספוג בהרמוניות ביץ' בויזיות, מקצב היפ-הופי גולמי וטקסט שמדבר על הייאוש שבעבודות לא מספקות, נצא כולנו מורווחים.

שאריות רוקנרול לעוסות

השירים של ה"ואקסינז" נשמעים כמו אגדה אורבנית. עלילה שאמינותה נשחקה בעקבות ריבוי הידיים שחפנו אותה והגרסאות המופרכות שנולדו לה. הרביעייה הלונדונית שכמעט זכתה בפרס האמן המבטיח של בי-בי-סי לשנת 2011 (ודורגה לבסוף במקום הרביעי) היא להקה שלועסת את שאריות הרוקנרול שהותיר לה מחזור 2001 - בעיקר ה"סטרוקס" - מעבדת, פולטת ומגישה קר. בעוד שג'וליאן קזבלנקס וחבריו ערגו כניו-יורקרים גאים לסצינת הPאנק של הלואר איסט סייד של סוף שנות ה-70, ה"ואקסינז" עורגים אל "Is This It?", האלבום הראשון של "הסטרוקס".

זהו אמנם לא מידע מבוסס, אבל על פי הנוסחאתיות שטבועה בהם, ההעמדה, הסטייל והמניירות של הסולן ג'סטין יאנג, אפשר רק להניח שאין להם מושג ירוק מיהם "טלוויז'ן", ריצארד הל, "טוקינג הדס" או ה"ראמונס" ומהו CBGB. הכי רחוק שהם הגיעו זה "בלאק רבל מוטורסייקל לאב", או ליתר דיוק, ספק מעילי העור השחורים שלהם (ובאמת, ל"BRMC" היו המעילים הכי שווים מאז "ג'יזס אנד מארי צ'יין").

גם אם מקוריות היא כבר מזמן לא ערך עליון בתוך תרבות שמושתתת על חיתוך, הדבקה וערבול, תחושת ההינדוס הגנטי שעולה מה"ואקסינז" מעוררת אנטגוניזם גם בקרב מי שסתם מחפש שיר פופ טוב ולא נבהל משכפולים ורפרודוקציות. כלומר, אפילו אצל מעריצים של ה"דראמז". ההתנהלות המחושבת, שבוודאי גם אחראית לשם הפסאודו-מסוכן שלהם - ואקסין היא קבוצת הסמים שאליה משתייך ההרואין - הובילה להברקות מיתוגיות נוספות כמו ערפול ביוגרפי מוחלט, והעדר כל פעילות רשת או אתר רשמי במטרה ליצור הייפ שיתחזק דרך הקהל בשטח ולא דרך פייסבוק. זו לא תגובה ריאקציונית ליח"צנות הוויראלית מתוך איזו אמונה בכוחה של עבודת הרגליים הוותיקה, אלא אימוץ של טקטיקת המינימליזם המתבלט שטבע דגלאס קופלנד ב"דור X" - בתוך השפע, הדרך הבטוחה ביותר להגדרה עצמית היא לא על ידי מה שיש לך, כי אם על ידי מה שאין לך.

גם המוסיקה של ה"ואקסינז" - לפחות שני הפוטנציאליים "Wreckin' Bar (Ra ra ra)" ו"If You Wanna" - לא מגיעה מתוך כמיהה לרוקנרול הבסיסי שאבד. המצב בשוק היום שונה לחלוטין מכפי שהיה כשפרצו ה"סטרוקס". אז הם נכנסו לריק שנוצר מתוך אינפלציה בהרכבי נו-מטאל מופקים מדי, להקות בנים מלוקקות וכוכבניות לוליטאות; הרי בזכות אותה מהפכה מלפני עשור, שהמשיכה גם למיני מהפכה בריטית מאוחרת עם ה"ליברטינז", "ארקטיק מאנקיז" ו"בלוק פארטי", הרוק לא זקוק למושיעים חדשים שיחזירו אותו לשורשים. הוא זקוק לקצת אופי, מה שלה"ואקסינז" כנראה לעולם לא יהיה. *



מימין: ג'סי ג'יי. ג'סטין טימברלייק התפעל; משמאל: ה''ואקסינז''. קצת אופי לא יזיק



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו