בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לילה ויום בבית חולים ובלבול מוח אחד

"קחו את הילדה ובואו מיד לבית חולים", פקדה האחות. "תטוסו לכאן, לפני שזה מגיע למוח". החיים שלנו עמדו להתפוצץ

תגובות

בארבע וחצי לפנות בוקר חזרנו מבית החולים. סיפור שגרתי, משעמם למדי, של לילה בחדר מיון. זה התחיל בשמונה בערב, כשראינו כתמים אדומים גדולים על הרגליים של הילדה. הם נראו כמו שטפי דם תמימים, אבל המספר שלהם היה חשוד. לא הגיוני שהיא נפלה כל כך הרבה פעמים בגן והגננת לא אמרה דבר. אז נסענו לחדר מיון, ליתר ביטחון. מחזיקת התיק החרדתי חשבה בדממה את מחשבותיה מרחיקות הלכת, מיסטר cool הפגין את קור הרוח המפורסם שלו, והילדה היתה מבסוטית מהתפנית הלא שגרתית שהערב תפס ואמרה "נוסעים לשניידר? נוסעים לשניידר?" מצחיק לשמוע ילדה בת שלוש וחצי אומרת את המלה הזאת, "שניידר".

שמונה שעות ויותר מדי דקירות מחט לאחר מכן, יצאנו מבית החולים עייפים אך רגועים. הרופאים לא ידעו בוודאות מה גרם לכתמים. רופאה אחת חשבה שזאת תגובה לאנטיביוטיקה, רופא אחר טען שזאת מחלה ויראלית של העור. מכל מקום, אפשר היה להירגע. הובטח לנו שזה לא משהו רציני. היתה עוד בדיקה אחת שהתוצאה שלה עדיין לא חזרה, אבל השעה היתה ארבע לפנות בוקר והרופאה האחראית בחדר המיון לא רצתה לענות אותנו. "תחזרו מחר, כלומר היום, בשמונה וחצי", אמרה. "אם חס וחלילה התוצאה של הבדיקה תהיה רעה, אני אתקשר אליכם".

בחמש ורבע, חצי שעה אחרי שהלכנו לישון, הטלפון צילצל. אנחנו לא שמענו אותו. הוא היה מונח בסלון, והיינו כל כך עייפים שלא היינו שומעים אותו גם אם היה מצלצל ליד האוזן. אבל אחות של אשתי, שהוזעקה כדי לשמור על הבת הגדולה בזמן שאנחנו נסענו לבית החולים, שמעה וענתה. זאת היתה הרופאה מחדר המיון. "קחו את הילדה ובואו מיד", פקדה. "יש בעיה עם קרישת הדם שלה. תטוסו לכאן, לפני שזה מגיע למוח".

לפני שזה מגיע למוח! אלוהים אדירים, היא באמת אמרה את זה? זה היה כמו סרט אמריקאי גרוע, שבו היינו אמורים לרוץ יחפים למכונית ולנסוע באדום כל הדרך לבית החולים. המציאות היתה קצת פחות היסטרית. צייתתי לרמזורים, ואפילו שתיתי קפה בזמן שאשתי התלבשה. אבל זה היה מפחיד בצורה שקשה לתאר. "לפני שזה מגיע למוח". החיים שלה, החיים שלנו, עמדו להתנפץ.

כשנכנסנו לחדר המיון האחות אמרה "הם הגיעו!" מה קרה, שאלנו את הרופאה. "הבדיקה של קרישת הדם יצאה מופרעת לגמרי", היא השיבה. "התוצאה אמורה להיות 1, ואצל הבת שלכם היא 5". כעבור כמה דקות, כשהילדה חוברה לאינפוזיה והתחילה לקבל נוזל פלזמה, אפילו שמעתי את הרופאה אומרת לאחת האחיות: "עוד כמה דקות היא היתה שמה לנו דימום במוח". אם לא הייתי כל כך מזועזע, הייתי מעיר לה על העברית.

שעה וחצי אחרי שהגענו לחדר המיון, כשהפלזמה שטיפטפה לתוך הווריד של הילדה הפחיתה בהדרגה את מפלס החרדה שלנו, נכנסה לחדר אחת האחיות, כולה חיוכים, ובישרה לנו שהבדיקה החוזרת יצאה מצוינת. "כנראה שהבדיקה מהלילה היתה פגומה", אמרה. כדי לוודא שהיא באמת היתה פגומה נעשתה בדיקה שלישית, וגם היא יצאה תקינה. כל העסק היה טעות טכנית. הילדה בריאה לחלוטין, קורשת כמו גדולה.

אבל אנחנו לא בריאים. שמו לנו דימום של חרדה במוח, ומתברר שזה לא כל כך פשוט לעצור אותו. כשחזרנו מבית החולים אשתי אמרה: "פלזמה כבר לא תחזור להיות משהו שקשור לטלוויזיות". אחר כך הוסיפה: "אני שמחה שטיפלנו בכל העניין הזה עם הקרישה". "אבל לא היה שום עניין עם קרישה", אמרתי, "זאת היתה פיקציה". אלא שכעבור כמה שעות התברר שגם אני עדיין עמוק בתוך הסרט. מחשבת אימה הרעידה אותי פתאום ואמרתי לאשתי: "איזה מזל שאחותך ישנה אצלנו. את מתארת לעצמך מה היה קורה אם הרופאה היתה מצלצלת ואף אחד לא היה עונה?"

"טמבל", היא היתה צריכה להשיב, "שום דבר לא היה קורה, זה כל העניין". אבל היא אמרה: "כן, אה? אני לא מאמינה שלא שמתי את הטלפון ליד המיטה".




תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו