בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הסרט "מה עוד אני רוצה" מעייף כמו בני הזוג הבוגדים שמככבים בו

תגובות

שאלה של עיתוי מגבילה את התייחסותי ל"מה עוד אני רוצה", סרטו של הבמאי האיטלקי סילביו סולדיני, שעוסק בבגידה בחיי הנישואים. סרטו של סולדיני הוא יצירה נבונה שכתובה, מבוימת ומבוצעת היטב. הבעיה היא שכמה חודשים לפני שסרטו של סולדיני, שזכה להצלחה גדולה במולדתו, עלה לאקרנים בישראל, הוקרן אצלנו סרטו של הבמאי הרומני ראדו מונטאן, "יום שלישי אחרי החגים". הסרט עסק באותו נושא, לפעמים אפילו מאותה הזווית. הערכתי את מעלותיו של "מה עוד אני רוצה", אבל במשך הצפייה בו לא יכולתי שלא להשוות אותו לסרטו של מונטאן, אחד הסרטים היפים והבוגרים ביותר שמתארים כרסום בחיי נישואים בעקבות בגידה.

שני הסרטים עוסקים בצדה הבנאלי של הבגידה ומתארים את הלחץ שהיא מפעילה על כל המעורבים בה, בוגדים ונבגדים כאחד. שניהם מעצבים היטב את דמויותיהם של הנשים והבעלים המעורבים בסיפור; אך מונטאן, בזכות בחירותיו התסריטאיות והסגנוניות, הולך רחוק יותר מסולדיני בתיאור צדה היום-יומי, השגרתי והאפרורי של הבגידה. התחושה היא שמונטאן מגלף את המציאות שמתוארת בסרטו עד שהדרמה המתועדת בה משתחררת מהיבטיה המלודרמטיים ונותרת חשופה. סולדיני נעצר מוקדם יותר, וסרטו נדמה כמהסס בין כוונותיו הטובות לבין יכולותיו של סולדיני לממש אותן ולגאול את סרטו מלהיות מלודרמה שחלק מהזמן היא צפויה למדי.

אולי אם "יום שלישי אחרי החגים" לא היה מוקרן בישראל בסמיכות ל"מה עוד אני רוצה", הייתי מעריך את סרטו של סולדיני יותר. אחרי הכל, גם לפני שצפיתי בסרטו של מונטאן ראיתי עשרות סרטים טובים על בגידה בחיי הנישואים, וזה לא מנע ממני להעריך את סרטו של מונטאן.

"מה עוד אני רוצה"

גיבורת סרטו של סולדיני היא אנה (אלבה רורוואכר), רואת חשבון, שחיה בנוחות לצדו של בעלה אלסיו (ג'יוזפה באטיסון) - שיפוצניק, שמשדר טוב לב ונינוחות, ללא התרגשות ומתח מיני. את אלה מוצאת אנה בדומניקו (פיירפרנצ'סקו פאבינו), מלצר הנשוי למרים (תרזה סאפונאנג'לו). אנה ודומניקו נמשכים זה לזה באופן מיידי. אחד הלחצים שבו הם נתונים ברגע שהרומן מתחיל נובע מהקושי שלהם למצוא זמן ומקום לממש את תשוקתם. הם משתייכים למעמדות שונים ופועלים במבנה משפחתי שונה: לאנה ולאלסיו אין ילדים (אך אלסיו רוצה ילדים) בעוד שלדומניקו ולמרים יש שניים.

לפיכך, דומניקו נתון בלחץ משפחתי גדול יותר מזה של אנה, הנובע בין השאר מאישיותה של אשתו. סולדיני מתאר היטב את מערכות הלחץ האלה. הוא מנסה להסיר מסיפור התשוקה והבגידה המתואר בסרט כל נדבך של רומנטיקה. אנו חשים בתשוקה המחברת בין אנה לדומניקו - סצינות הסקס ישירות מבלי להיות מיופייפות - אך גם בעומס הגובר המעיק על אנה ודומניקו, המנסים לשלב את הרומן בשגרת חייהם (דומניקו מתלבט אם להקדיש כסף למימון שיעורי ריקוד לבתו או לחופשה קצרה עם אנה).

סולדיני מצליח רוב הזמן לשדר בסרטו תחושה של חיים מציאותיים, וכך הוא מתאר גם את אתרי ההתרחשות של הסרט: הדירות שבהן הגיבורים חיים, בריכת השחייה שבה אנה ודומניקו נוהגים להיפגש, בתי המלון שבהם הם שוכבים, ומילאנו - העיר שבה העלילה מתרחשת, ללא היבטיה האלגנטיים. הבעיה היא שסולדיני אינו מצליח לתפעל את התאוצה הדרמטית של העלילה לאורך 126 הדקות של הסרט. כפי שאנה ודומניקו מתחילים בהדרגה לקרוס תחת העומס, כך גם הסרט מתחיל עייף. ההתעייפות הזאת אינה מונעת מהסרט להיות מדויק ואמין מבחינת אבחנותיו ואמירותיו הרגשיות והאנושיות, אך היא פוגמת בכוחו של הסרט לגרוף אותנו ובסופו של דבר מרחיקה אותנו ממנו.

מה שבכל זאת מאזן את הריחוק והופך את "מה עוד אני רוצה" ליצירה ראויה לצפייה הוא הופעתה האינטנסיבית של אלבה רורוואכר כאנה והופעתו המדויקת של פיירפראנצ'סקו פאבינו כדומניקו. אנו מאמינים לדמויות שהם מגלמים ולתשוקה המחברת ביניהן. כל אחת מהן מעוצבת כפרט ייחודי, ועם זאת אנו מאמינים לחיבור ההרסני והבלתי נמנע ביניהם.

"מה עוד אני רוצה". במאי: סילביו סולדיני; תסריט: סילביו סולדיני, דוריאנה לאונדף, אנג'לו קרבונה; צילום: רמירו צ'יוויטה; מוסיקה: ג'יובאני ונוסטה; שחקנים: אלבה רורוואכר, פיירפרנצ'סקו פאבינו, ג'יוזפה באטיסטון, תרזה סאפונאנג'לו



''מה עוד אני רוצה''. תחושה מציאותית



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו