הרביעייה הירושלמית במוזיאון תל אביב - נחוץ אתגר רפרטוארי

נעם בן זאב
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
נעם בן זאב

הקשיב לרביעייה הירושלמית היום, שנוסדה לפני כ-17 שנה ויותר, עת חבריה היו ילדים, משמע להקשיב לרביעייה בינלאומית שחצתה מזמן את גבולות ירושלים והעפילה לאולמות הקונצרטים החשובים בעולם. אחרי שנים כה רבות השתנה הרכבה במקצת: הוויולן אורי קם החליף את עמיחי גרוס - שהתמנה להיות ויולן ראשי בתזמורת הפילהרמונית הברלינאית - ונשמע שהוא השתלב בהרכב כאילו ניגן בו מאז ומעולם. ייחודה של הרביעייה היא היותה יותר מסך חלקיה: לא רק ארבעה נגנים שחוברים זה לזה, אלא גם גוף אחד, שלם, הומוגני. זו איכותה הגדולה: הרביעייה וירטואוזית, מתואמת, מנגנת בשלמות כאיש אחד, ככלי אחד, בשליטה טכנית מעוררת הערצה ובסאונד יפה תמיד. הצלחתה הבינלאומית הגדולה אינה מפתיעה: אין גבול ליכולתה, ונדמה שאין יצירה ברפרטואר שאותה אינה מסוגלת לנגן.

חבל שהרביעייה לא בדקה את גבולותיה אלה אתמול והגישה רפרטואר שכולו גזור מעור אחד. נכון שהבדלי הסגנון בין בטהובן ברביעייה הרביעית מאופ' 18, לבין המי מינור של מנדלסון, לבין חמישיית הפסנתר של שוסטקוביץ גדולים - אבל רק במבט מקרוב; זום-אאוט מהיצירות האלה מגלה את התשתית הרוחנית המשותפת להן: ההבעה הרגשית, אידיאל הצליל, היחס בין הכלים, המחוות, הריתמוס - כל אלה שואבים מהקלסיקה-רומנטיקה; וגם אם מאגרי הצלילים בין תחילת המאה ה-19 לאמצע ה-20 שונים, האינטואיציה זהה. ההומוגניות של הרביעייה הייתה להם כאן לרועץ איפוא: ככל שהתקדם הקונצרט נדמה שהם נשארים במקום, מנגנים באותה הגישה ובאותו הצליל, רק תווים אחרים. היתה תשוקה לשמוע אותם מאותגרים קצת בסגנון אחר, במוסיקה שתקלקל קצת את השלמות, שתפיק מהם מאמץ; שתערים עליהם קושי אסתטי, תיאטרלי אפילו. קצת פחות נחת הייתה עושה להם רק טוב.

הרביעייה הירושלמית: אלכסנדר פבלובסקי וסרגיי ברסלר, כנרים; אורי קם, ויולן; קיריל זלוטניקוטב, צ'לן; אוהד בן ארי, פסנתרן. מיצירות בטהובן, מנדלסון, צ'יקובסקי (בעיבוד מיכאל וולפה) ושוסטקוביץ. מוזיאון תל אביב

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ