בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

תיק קלנץ': אלזה קלנץ' מסבירה מדוע הפופולריות של האופנה מזיקה

היא החלה לשדר חדשות אופנה יומיות בתקופה שאיש לא מצא בהן עניין. כיום היא סבורה שהפופולריות הגואה של התחום ב-30 השנים שחלפו מאז, גרמה ללא מעט נזקים. ראיון עם אלזה קלנץ', כתבת האופנה האגדית של סי-אן-אן

תגובות

בעוד כשלושה שבועות ייפתח בניו יורק שבוע התצוגות לקראת סתיו-חורף 2011-2012. האירוע, שיתקיים בלינקולן סנטר זו הפעם השנייה (בספטמבר עבר למרכז התרבות הגדול בעיר ממשכנו הקודם בבריאנט פארק), עתיד למשוך קהל רב של קניינים, אנשי תקשורת וחובבי אופנה מכל העולם. אלזה קלנץ', כתבת האופנה המיתולוגית של רשת סי-אן-אן, תהיה בין המבקרים בו, אך היא לא תדווח על הקולקציות או על הנעשה בו.

"זה מדהים, האירוע השתנה לחלוטין בשנים האחרונות. כשהתחלתי לסקר את תצוגות האופנה הן התקיימו בחדרי התצוגה של המעצבים. איש לא שכר אז אולם גדול", היא אומרת בשיחת טלפון ממלון במלבורן, אוסטרליה. "כיום אפשר לראות בתצוגות אנשים שיושבים עם מחשבים נישאים על ברכיהם ומשגרים הגיגים ישירות לבלוגים שלהם. הם אפילו לא עושים זאת בעבור גוף תקשורת כזה או אחר. אלה אנשים שפשוט מתעניינים באופנה ונהנים מזה. למען האמת, אני לא יודעת אם זה טוב לאופנה. יכול להיות שהאופנה מקבלת חשיפת יתר".

ביותר ממובן אחד, קלנץ' עצמה היא האחראית לעניין הרב שהאירוע מושך כיום. היא היתה זו שהעניקה לעולם האופנה את חשיפתו המשמעותית הראשונה על מרקע הטלוויזיה בתוכניתה "Style with Elsa Klensch". התוכנית שודרה מדי יום ברשת סי-אן-אן בין 1980 ל-2001. היא הורכבה מחמישה קטעים בני כארבע דקות, ששובצו בלוח השידורים השוטף של הרשת במשך השבוע ונערכו למקבץ ששודר בסוף השבוע.

קלנץ' היתה הראשונה שהכניסה צוותי צילום לבתי האופנה ולחדרי העיצוב של מעצבים נודעים בבירות האופנה, ושהעניקה פנים לשמות הגדולים שמאחורי הבגדים. היא פתחה לצופים מכל העולם צוהר לעולם אליטיסטי וסוער של מעצבים אקסצנטריים שמדברים בלהט על עבודתם תוך הנפת ידיים באוויר, עורכי אופנה חמורי סבר ונערות יפות. מי שצפה באדיקות בתוכנית (ששודרה בארץ בשנות ה-90), יכול היה להתרשם כי לעתים האשה המעניינת ביותר במרחב היא דווקא המראיינת.

"אני חושבת שזה היה קורה גם בלעדי, אבל הייתי שם ברגע הנכון. כשהתחלנו לעבוד על התוכנית הייתי היחידה שהגיעה לאירועים הללו עם מצלמה. המטרה שלי אז היתה לקדם את עבודתם של מעצבים צעירים, להעניק להם חשיפה חסרת תקדים. במגזינים מצלמים בגדים על דוגמניות, אבל אנחנו הצגנו את הבגדים בתנועה", היא אומרת ונזכרת בגידול המהיר במספרם של צוותי הצילום שהחלו לפקוד את תצוגות האופנה בעקבותיה. "בשבוע התצוגות בפאריס, למשל, היו מגיעים 30 צוותים של צלמי וידיאו מכל העולם, חמושים במצלמות ובציוד תאורה משוכלל. מובן שלא נאלצנו לריב על המקום שלנו כי היינו חשובים, אבל פתאום היה עלינו לתמרן בקהל".

יש מה לראות, אין מה ללבוש

כשקלנץ' מדברת בקולה הנעים, קשה שלא להיזכר בדמותה האלגנטית של כתבת האופנה השקדנית והחביבה, שנדמה היה כי היא משייטת בנינוחות בין תצוגה מרהיבה בפאריס לסטודיו של מעצב צעיר בלונדון. היא דיווחה תדיר מאתרים בעולם (מילאנו, טוקיו, מדריד, בייג'ין, באלי ועוד) וסיקרה אופנת רחוב ספורטיבית של טומי הילפיגר ואופנה אוונגרדית של מעצבים כמו יוז'י יממוטו באותה נימה רצינית וישירה.

כדי לקבל מושג על התמונה הרחבה ששירטטה די להזכיר את התוכנית הראשונה שלה, שבה שילבה ראיונות עם מעצב האופנה האמריקאי הנודע האלסטון לצד דמויות מפתח בתרבות כמרתה גרהם, לייזה מינלי ואנדי וורהול. תרומתה לסיקור האופנה בטלוויזיה מקבילה לזו של דיאנה ורילנד, העורכת המיתולוגית של "ווג" האמריקאי בין 1963 ל-1971, למגזיני האופנה.

יש לזכור כי זה היה לפני העידן שבו כל נערה היתה יכולה לחלוק את רשמיה או הגיגיה האופנתיים עם העולם באמצעות המחשב הנישא שלה. "את צעדי הראשונים בסיקור האופנה עשיתי ב-WWD, שם עבדתי במשך שש-שבע שנים. למדתי שם המון. לאחר מכן, כשעבדתי במגזינים כגון 'ווג' ו'הארפרס בזאר', הוספתי לצבור ידע נרחב ומעמיק על אופנה, מה שאני לא חושבת שיש להרבה עיתונאי אופנה כיום. שוחחתי עם מעצבים, אנשי מלאכה או יצרני בדים, ולמדתי המון על היבטיו של התחום. אני עצמי לא ידעתי שאני מאוד רצינית באותה העת, פשוט חשבתי שאני עושה את העבודה שלי. מובן שעם הזמן נהייתי מודעת לכוח שהתוכנית צברה, אבל כשאתה עובד אתה פשוט עובד. לא הסתובבתי בין תצוגות וקיוויתי שיתפחו לי על השכם על העבודה הנפלאה שאני עושה. מה שהעסיק אותי כל הזמן היה איך אני מגיעה בזמן לתצוגה ומה אני אסקר מחר".

בקריירה הממושכת שניהלה, קלנץ' זכתה בפרסים רבים, בין השאר מטעם מועצת מעצבי האופנה של אמריקה, הליגה נגד השמצות וממשלת איטליה, שהעניקה לה את אות כבוד על קידום האופנה האיטלקית. כל הקלטות התוכניות ששודרו לאורך שני עשורים נמצאות בארכיון של מכון התלבושות של מוזיאון המטרופולין בניו יורק. "זה היה מביך לראות את ההקלטות של התוכניות הראשונות. לא יכולתי אפילו להביט בהן. אלוהים, אילו דברים עשינו אז... לא היו לנו ציוד הפקה משוכלל או צוות עורכים מיומן, וקשה לעשות דברים ללא הציוד ואנשי המקצוע המתאימים".

קלנץ' היתה הראשונה להאמין בכך שהתכנים הללו יכולים לעורר עניין בקרב קהל עצום של צופים. ההצלחה של התוכנית לא היתה מובנת מאליה. "מבחינתי, באותה תקופה ההצלחה היתה עצם העובדה שעמדתי בזה, בלוחות הזמנים הקצובים. מובן שלא הייתי יכולה לעשות זאת ללא תעשיית האופנה והזמינות של החדשות שייצרה באופן שוטף. כעת זה אפילו מהיר יותר. זה מדהים. המעצבים עצמם מפיקים סרטונים ותצוגות שאיש מאתנו לא יכול היה להעלות על דעתו".

להתפתחות המואצת של תעשיית האופנה ושל התיעוד שלה יש, לדבריה, גם השלכות חיוביות פחות. "מובן שרבים מהבגדים שמייצרים היום אינם לבישים כלל. מרבית התצוגות שמועלות הן לצורכי יחסי ציבור ופרסום. הן מסייעות במכירת תוצרים נלווים כמו מוצרי קוסמטיקה וטיפוח, תיקים, נעליים, משקפי שמש ותכשיטים. אני צופה בתצוגות, ולעתים אין בהן אף פריט שהייתי יכולה ללבוש בעצמי. וגם אם כן, לאן הייתי לובשת אותו? התצוגות יפהפיות, מרהיבות ממש, אבל אני שואלת את עצמי כיצד הן משרתות את האופנה? לטעמי הן מבהילות נשים ומבריחות אותן ממנה. ואז הן מתנחמות בקנייה של בושם, משקפי שמש או כל מוצר נלווה אחר".

תעשיית האופנה טיפחה מאז ומתמיד פנטסיה מופלאה שאינה נגישה לקהל הרחב, אך התהליך שקלנץ' מצביעה עליו מתייחס לשינוי שחל בעשור האחרון בתחום הביגוד ה"מוכן ללבישה". מה שיועד במקור להיות החלופה הנגישה יותר - הן מבחינת שפת העיצוב של הבגדים והן מבחינת טווח המחירים שלהם - נהפך בהדרגה למרוחק ונישא מן העם לא פחות מאופנת התפירה העילית. "אני זוכרת שישבתי בתצוגה של איב סן לורן בתחילת שנות ה-90, והבגדים היו כל כך נפלאים ולבישים, שכל מי שישב בקהל נדהם וצהל בתשואות רמות. הבגדים היו מותאמים יותר לחיים שלנו. הם הצדיקו את הרעיון של ביגוד מוכן ללבישה. כיום אני תוהה מי רזה או גבוה או עשיר דיו כדי לקנות את הבגדים האלה".

אין זה אומר שהיא לא צופה בתצוגות הללו בעניין רב, אך לדבריה מעט מאוד נשים יכולות להיראות טוב בבגדים קיצוניים ששופעים עיטורים או גלי בד. "יש דרך להיראות אלגנטיים", היא אומרת. וקלנץ' יודעת היטב אלגנטיות מהי. מי שהוגדרה על ידי כתבת "ניו יורקר" כ"תקן הזהב של סיקור האופנה בטלוויזיה" בפרופיל נרחב שהמגזין ייחד לה בשנות ה-90, זכורה לא פחות בתודעה הקולקטיבית בזכות המבטא האוסטרלי האוורירי שלה, כתפיה המוצקות ותספורת הקארה השחורה שטיפחה באדיקות.

ארמאני ואני

קלנץ' מעולם לא היתה קשוחה או נוקבת מדי ביחס למעצבים ולעבודתם. את סדר היום של התוכנית היא גיבשה על פי טעמה והבנתה. "ניסיתי להיות חיובית ככל האפשר, כמעט אף פעם לא ביקורתית. כשהתחלתי לעשות את זה חשבתי שאם אהיה קשוחה מדי אתם הם לא יהיו מוכנים להתראיין שוב. זה גרם לי להיות יותר זהירה בראיונות. אבל אם לא חשבתי שזה טוב מספיק, זה פשוט לא שודר. כך התבטאה הביקורת שלי".

את הראיונות עם המעצבים נהגה לערוך לפני שהחלו התצוגות. אף פעם לא אחריהן. "אם התצוגה לא היתה טובה הם היו מדוכאים ובקושי הסכימו לדבר. אבל לפני התצוגה ההתרגשות והעצבנות היו בשיאן והם היו מפטפטים ללא הרף", היא אומרת. היא זוכרת יחס חם מצד המעצבים. "פעם אחת ראיינו את ג'ורג'ו ארמאני, והמצלמה נשברה. אתה יכול לדמיין כמה היינו נבוכים. הוא, לעומת זאת, נותר שווה נפש והעמיד לרשותנו את החשמלאי שלו. הנדיבות היתה הרוח של אותם ימים".

כיום קשה לדמיין מצב שבו מישהו שמתעניין באופנה אינו יודע כיצד נראים מארק ג'ייקובס או דונטלה ורסאצ'ה, אולם אז המציאות היתה שונה. "ג'אני ורסאצ'ה התקשר אלי יום אחד, נלהב, וסיפר לי שטייל ברחוב בשיקגו ופתאום ניגש אליו איש שאמר לו שהוא יודע מיהו כי הוא ראה אותו בתוכנית של אלזה קלנץ'. הוא היה מאוד נרגש מזה. צריך לזכור שאיש מעולם לא ריאיין אותם לטלוויזיה קודם לכן. אני זוכרת שחלק מהמעצבים לקחו אפילו שיעורי משחק והתאמנו בעמידה מול מצלמה. זה אף פעם לא נאמר, אבל מהאופן שבו הם הביטו בי או שוחחו מול המצלמה יכולתי לדעת זאת בבירור. בחלק מהמקרים זה היה שינוי של ממש שקרה כמעט בן לילה".

קלנץ' קשרה קשרי ידידות חמים עם רבים מהמעצבים. את חלקם ליוותה בצעדיהם הראשונים בתעשייה. למשל, היא נכחה בתצוגות הראשונות שהעלו ארמאני, ביל בלאס וקלווין קליין. "אני זוכרת שישבתי על הרצפה בסטודיו של קליין ובחנתי אתו בדים, או שביליתי שעות בסטודיו של ג'פרי בין והתבוננתי בו עובד. היו לי חוויות נפלאות באותן שנים. להרבה אנשים שמסקרים אופנה כיום אין גישה חופשית כזאת לחדרי העבודה של המעצבים", היא אומרת.

התוכנית צברה קהל אדוק של אוהדים בעולם ביניהם הבמאי רוברט אלטמן, שליהק את קלנץ' להופעת אורח בלתי נשכחת בסרטו "משהו ללבוש" מ-1994. "אני זוכרת שאנשי ההפקה ניגשו אלי באמצע שבוע התצוגות בפאריס והגישו לי שלושה עמודים מהתסריט לשינון. אמרתי להם שאין שום סיכוי שיהיה לי פנאי לעשות את זה במשך השבוע. אלטמן הרגיע אותי ואמר שאין לי מה לדאוג, שאוכל לאלתר. קים בייסינגר (שגילמה את כתבת האופנה הנמרצת קיטי פוטר) היתה מתוקה. צחקנו מאוד בצילומים, ואחרי טייק אחד הוא אמר שאין צורך לצלם שוב כי הייתי מושלמת", היא נזכרת. אחד הרגעים שנחקק בזיכרונה מצילומי הסרט היה המפגש עם סופיה לורן: "אני זוכרת שהיא שאלה אדם שלצדה 'האם זו באמת אלזה קלנץ'?'. חשבתי לעצמי: 'אלוהים, סופיה לורן צופה בתוכנית שלי'.

לדבריה, לירידה של התוכנית מן המרקע בתחילת האלף הנוכחי אין קשר לעליית כוחו של האינטרנט. "זה היה הדבר הנכון לעשות. ללא תמיכה או תקציב ראוי ותנאים מתאימים, התוכנית לא היתה יכולה להשתפר. אי אפשר לקצץ את התקציב כל הזמן. צריך להשגיח על המוצר שאתה מפיק. אני יודעת שהם חיפשו מישהו שיחליף אותי בהנחיה, אבל לא מצאו. בסופו של דבר, אחרי 20 שנים הרגשתי שהספיק לי".

לאחר כמה ניסיונות נוספים לסקר אופנה בטלוויזיה, קלנץ' פרשה ופנתה לטפח קריירה חדשה כסופרת. ספרה הראשון שראה אור ב-1995, "Style", התמקד במתן עצות שימושיות למציאת סגנון אישי. על עטיפתו הופיע קלנץ' כפי שנחקקה דמותה בתודעה הציבורית, לרבות קארה שחור, מקטורן אדום מודגש כתפיים ושפתון בגון תואם (אדום הוא הצבע המועדף עליה). שלושת ספרי המתח שפירסמה מאז פרישתה (הרביעי בסדרה אמור לראות אור בשנה הבאה) מגוללים את קורותיה של מפיקת טלוויזיה נמרצת בתעשיית האופנה.

כיום, היא אומרת, גם בני הדור הצעיר מזהים אותה ברחוב. אף שהיא מוקסמת מתשוקתם של חובבי אופנה צעירים לדווח על הנעשה בתעשיית האופנה, היא אינה רוחשת הערכה רבה לפועלם של בלוגרים. "כשאני צופה בחדשות אני רוצה להתעדכן בנעשה ופחות מעניינת אותי דעתם האישית של בלוגרים", היא אומרת. "לפעמים יש כאלה שמנהלים בלוגים מסקרנים, אבל הרוב לא מאוד מעניין. ברשת קורים היום המון דברים מעניינים ובמשך השנים קיבלתי הצעות רבות להעלות מיזמים במרחב הווירטואלי, אבל הקצב מהיר מדי ויש לי חיים טובים. לא הייתי רוצה לנהל אותם כשאני מחוברת למחשב נישא".



אלזה קלנץ' עם מעצב האופנה ביל בלאס ב-1987. פחות מתעניינת בדעתם האישית של בלוגרים


קלנץ' עם דונה קארן



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו