בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

גברים לבנים מתים: רשימת עשרת המלחינים הגדולים בכל הזמנים נסגרה

מבקר המוסיקה הראשי של "ניו יורק טיימס" דירג את עשרת המלחינים הגדולים בכל הזמנים, וכך נעל את דלתות הקאנון בפני כל שינוי או בחינה מחודשת

תגובות

אכן, זמנים קשים. גם ב"ניו יורק טיימס" נפלה שלהבת, והעיתון, שתמיד היה ידוע בחתירה חסרת הפשרות שלו לסיקור מעמיק של מוסיקה קלאסית, יצא השבוע עם מצעד פזמונים, הקורץ לקהל הרחב, בדמות דירוג עשרת המלחינים הגדולים בכל הזמנים. אנתוני טומסיני, היום המבקר הראשי של העיתון, עבד במשך שבועיים כעדותו על הפרויקט, הכין מאמרים, פוסטים בבלוג וקטעי וידיאו, ובשבוע שעבר גילה את רשימתו, לא לפני שהתוודה שהאישור לפרויקט ניתן לו על ידי עורכי העיתון בתנאי שהרשימה תהיה מסודרת לפי האיכות: הראשון בה יסומן כטוב ביותר, העשירי כהכי פחות טוב. אם פופוליזם, אז עד הסוף.

האם תוכלו לנחש מי זכה במקום הראשון ומי באחרון? ובכן, הנה: באך וברטוק. וביניהם, בסדר יורד: בטהובן, מוצרט, שוברט, דביסי, סטרווינסקי, ברהמס, ורדי, ואגנר.

טומסיני, איך לומר, אינו בדיוק הענק שעומד שכם אחד עם שושלת עיתונאי המוסיקה הגדולים של ה"טיימס" לדורותיהם, ביניהם מלחינים, מוסיקאים מבצעים, אינטלקטואלים רב-תחומיים ומוסיקולוגים חוקרים מהמובילים בתחומם. אפשר להיזכר במבקרים כמו אולין דאונס, שכתב במחצית הראשונה של המאה ה-20 בדרך נלהבת על מוסיקה שעדיין לא רבים הכירו באמריקה, וברנרד הולנד, פול גריפיתס ואדוארד רוטשטיין עד לאחרונה; וכותבים סדירים שנמנים עם האינטלקטואלים החשובים באמריקה, כמו ריצ'רד טארוסקין וצ'רלס רוזן. ביקורותיו של טומסיני אינן מצטיינות בתעוזה מקורית כמוהם, וסגנונו הסטריאוטיפי רק מנציח את הבנאליזציה בכתיבה על מוסיקה.

רשימת עשרת הגדולים של טומסיני, בדומה לביקורותיו, גם היא בסופו של דבר בנאלית וצפויה - בלי איזו הפתעה, בלי מבט מקורי כלשהו על אמנות המוסיקה המערבית, או תובנה פוקחת עיניים לרפואה. אבל זו אינה הבעיה העמוקה שמשתקפת מהרשימה הזאת. גם ההיעדר הוא לאו דווקא בעייתה הגדולה: נכון שרשימת מלחינים גדולים שאינה כוללת את היידן, שומאן ומאהלר, למשל, היא במקרה הטוב פתטית, אבל זו דרכן של רשימות דירוג: תמיד יחסר מהן מישהו, ואם היידן היה אין, אולי בטהובן היה אאוט.

אמות המידה של טומסיני הן קצת בעייתיות יותר, ואפילו מעוררות תדהמה לעתים: "והרביעי? שוברט. פשוט מוכרחים לאהוב את הבחור הזה", הוא כותב על המלחין, מהגדולים שהאנושות הצמיחה מקרבה, ומוכיח את טיעונו: "הבריטון סאנפורד סילוואן אמר לי פעם, שכששמע את הפסנתרן המעולה סטיבן דרורי בשלוש הסונטות האחרונות של שוברט בקונצרט אחד, הוא חש שמדובר באחת החוויות המוסיקליות הנשגבות של חייו". ולזה ייקרא מבקר מוסיקלי, שנסמך על איזו אוטוריטה מפוקפקת, אחד סילוואן ששמע אחד דרורי, ובעקבות זאת מספר למבקר על שוברט - שוברט! - שבזכותו חווה לא פחות מ"אחת החוויות הגדולות" של חייו, ולא חס וחלילה החווייה הכי גדולה! חבל שלא וידא את תקפות גדולתו של שוברט גם אצל הגיס של שכנתו, לשעבר סדרן בתיאטרון ירושלים, כפי שכתב לאחרונה ב"הארץ" דורון רוזנבלום ברשימה מפולפלת.

ולמה, למשל, בטהובן משיג את מוצרט, "שני מועמדים טבעיים למקומות השני והשלישי", כדברי טומסיני? "אילו היינו משווים רק את היצירות התזמורתיות, המשחק ביניהם היה די שקול, אם כי מוצרט עשה קריירה שנייה בפריצת דרך אופראית", הוא נותן הסבר מעורר מבוכה, "אבל אני בכל זאת הולך על בטהובן, שאולי הטכניקה שלו לא היתה קלה כשל מוצרט, אבל יצירותיו נועזות במיוחד, ואפילו ביצועים גרועים אינם מביסים אותן". עצוב: מילא טומסיני, אבל איך עורכי העיתון אינם מסננים טקסט כזה? כאמור, זמנים קשים.

ארבעה כללים

ועדיין, אפשר היה להתייחס אל הרשימה של עשרת הגדולים כשעשוע נחמד ומעורר מחשבה, כפי שמעיד טומסיני עצמו, לולא היה משהו עמוק יותר מטריד בכל העניין: שאלת המאגר שממנו נלקחו כלל המועמדים לרשימה, ובתוכה גם כאלה שלא זכו להימנות על עשרת הגדולים כמו ויוואלדי, צ'ייקובסקי, שופן והנדל.

טומסיני משרטט את גבולות המאגר שלו: ראשית, הוא מתייחס רק למוסיקה הקלאסית המערבית, ומצביע לפיכך על מלחינים שלא יתחרו על מקום, ביניהם מלחין הג'ז האפריקאי-אמריקאי דיוק אלינגטון. כלל ראשון איפוא: רק לבנים. הגבלה נוספת: בלי מלחינים החיים אתנו היום, כי הם קרובים מדי בזמן מכדי לשפטם, ואין פרספקטיבה רחבה דיה כדי להבין היכן הם ממוקמים. מכאן נגזר הכלל השני: רק מתים.

מבט על המאגר ועל כל השמות המוזכרים מגלה שאין כלל מלחינות במאגר הזה, והפוטנציאל רב - עם פאני מנדלסון וקלרה שומאן בראשו, והנה הכלל השלישי: רק גברים. והתקופה הרלוונטית למשחק מתחילה לדברי טומסיני רק מהבארוק המאוחר, משמע השליש הראשון של המאה ה-18, כי המוסיקה שחוברה לפניה היא "כמעט סגנון אחר לגמרי", לדידו, משמע מונטוורדי ופלסטרינה, למשל, לא ייספרו. כלל רביעי: רק כ-200 שנה של מוסיקה. מוסיקה קונצרטית שחיברו גברים לבנים מתים באירופה בין השנים 1730 ל-1930 היא, לפי "ניו יורק טיימס", המוסיקה הגדולה של המין האנושי, והיחידה הרלוונטית לקוראיו. וזו כבר עמדה פוליטית.

הפרויקט של טומסיני מעלה באוב תפישות ריאקציוניות על אודות עליונותה של האמנות הזאת על האחרות; וחוזר אל השקפות אסתטיות מעלות אבק שחותרות אל לב-לבו של הסגנון הטהור במקום לחפש דווקא את הגבולות החיצוניים של כל סגנון, אלה המשיקים לסגנונות אחרים; במקום לחתור לשוני ורב-תרבותיות, במקום לאתר את חציית הקווים ואת העושר שהיא מספקת, במקום לדון בעבר מפרספקטיבות ההווה, במקום לכלול את כל מי שהושכח על ידי תעשיית המוסיקה לגווניה כמו מלחינות נשים, או מלחינים שנחשבו "קטנים".

מיסוד ההייררכיה

לכל אמנות יש הקאנון שלה: לא תמצאו תחנת רדיו או בית ספר גבוה לג'ז שבהם לא שומעים ולומדים את מיילס דייוויס וצ'רלי פארקר, ולא תחנה קלאסית, אולם קונצרטים ואקדמיה למוסיקה שמהם נעדרים באך, בטהובן וברהמס. זה טבעי ונכון: הקאנון אכן משקף מערכת ערכים אסתטיים ואיכותיים של אמנות.

ואולם, דירוג סמכותי של מלחינים ויצירות לפי איכות כביכול, ותיחום הקאנון לפי קריטריונים קשיחים שאוטמים אותו לכל שינוי ובחינה מחדש ומונעים את הרחבת גבולותיו - זו, כהגדרתה של החוקרת האמריקאית אלן קוסקוף, כבר "קאנוניזציה", משמע - מיסוד ההייררכיה וכפיית ערכיה על כולם: אנשים ומוסיקות כאחד.

הבשורה שיוצאת אפוא מ"ניו יורק טיימס" מופנית לכל מארגן קונצרטים, לכל ראש אקדמיה, לכל חברת הקלטה, לכל מוסיקאי מבצע, לכל מאזינה ומאזין: היצמדו בכל מחיר למה שהתעשייה הגלובלית שמייצרת מוצרי מוסיקה מספקת לכם. המשיכו לצרוך אותה - ולא לחוות אותה. אל תביטו ימינה ושמאלה, קדימה ואחורה, אל תחצו גבולות. אנחנו מסדרים לכם את הרשימה הנכונה של המוסיקה הקלאסית הגדולה - ורק במקרה היא זהה גם למה שמציעות תחנות רדיו מסחריות של להיטים קלאסיים, תזמורות שרוצות למכור כרטיסים, חברות הקלטה שרוצות למכור דיסקים, ואקדמיות שמפחדות לאבד סטודנטים. זה החשש האמיתי לעתידה של המוסיקה הקלאסית: המתתה על ידי סמכות שכיכול רוצה בהחייאתה.



באך


בטהובן



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו