בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

שיר המעלות: פסטיבל "ג'ז חורף בים האדום"

"בד פלאס" לא איכזבו ואגברטו ג'יסמונטי היה מרומם נפש. אבל הקור המקפיא בפסטיבל "ג'ז חורף בים האדום" העיב קצת על ההנאה מהמוסיקה

תגובות

כשמדברים על ג'ז, המלה "דיסוננס" מופיעה בדרך כלל בהקשר של ג'ז אוונגרדי שבור וצורמני. בפסטיבל "ג'ז חורף בים האדום", אחיו הקטן והחדש של פסטיבל הג'ז באילת שהתקיים בסוף השבוע בפעם הראשונה, לא נשמעו צלילים אוונגרדיים, אבל מעל הפסטיבל הזה ריחף דיסוננס גדול. דיסוננס קוגניטיבי-אקלימי. לראות הופעת ג'ז באילת כשאתה לבוש בשלוש שכבות ובכל זאת לחוש בעצמותיך צינה קלה - זה כמו להיות ביקום מקביל. הג'ז באילת, בפסטיבל הקיצי שמתקיים בכל שנה באוגוסט, הרי מוגש תמיד בטמפרטורת הגיהנום, 38 מעלות במקרה הטוב. אבל בסוף השבוע ישבו אנשים ושמעו ג'ז באילת כשלרגליהם שני זוגות גרביים. הגיטריסט והפסנתרן אגברטו ג'יסמונטי, שנעל את יום ההופעות השני בפסטיבל, אמר בתחילת ההופעה שלו: "היה כל כך קר מאחורי הקלעים, שהייתי חייב להתחיל לנגן בפסנתר כדי להתחמם".

זאת השנה הראשונה של הפסטיבל החורפי, והורגשו בו כמה מחלות ילדות קלות. ההסעות משער הנמל למתחם הפסטיבל היו מגוחכות, הנמל נראה קדורני ונטול אווירה פסטיבלית, החימום באולם יכול היה להיות מורגש יותר, והדבר הכי חשוב: בניגוד לפסטיבל הקיצי, לקהל לא היה מבט של ג'ז בעיניים. האנשים באו ליהנות ממוסיקה טובה; הם לא נהפכו לחיות ג'ז מורעבות, כמו שקורה להרבה מבאי הפסטיבל בקיץ. ככה זה בפסטיבל קטן שעדיין אין לו מסורת, ויש לקוות ש"ג'ז חורף בים האדום" יגדל ויצבור מעמד וייהפך למסורת, מפני שאת המבחן הכי חשוב, מבחן המוסיקה, הוא עבר בהצלחה רבה.

"בד פלאס" לא איכזבו. שש שנים אחרי שהופיעו בפעם הראשונה באילת, הם חזרו והראו מדוע הם נחשבים לאחד ההרכבים המרתקים בג'ז העולמי העכשווי. כמי שכרוך אחרי הראש המיוחד של השלישייה הזאת (אסתכן ואומר אפילו "מעריץ מתון"), זאת לא היתה ההופעה המושלמת שקיוויתי שתהיה. נגינת הפסנתר של איתן אייברסון היתה מעט מהוססת והאנרגיה על הבמה היתה חיובית מאוד אך לא משלהבת. אבל בסיכומו של דבר אלה זוטות. המתופף דייב קינג והקונטרבסיסט ריד אנדרסון היו נהדרים, נרשמו כמה רגעי חסד של שלמות מוסיקלית (יותר מכל הקטע האטי והאדיר "Giant"), ובשבילנו, אוהדי "בד פלאס", לעצם הצפייה בלהקה מנגנת על במה היה ערך גדול. זאת לא היתה הופעה אדירה, אבל זאת היתה הופעה טובה של להקה נפלאה, וזה המון.

הבונוס בהופעה של "בד פלאס" היה תגובת הקהל. זאת לא מוסיקה קלה מאוד לעיכול, אבל הקהל באילת עיכל וביקש עוד ועוד. אחרי כשעה של הופעה, בסיום אחד הקטעים, הקרשנדו של התשואות היה כל כך רועם, שנוצרה אווירה של סיום הופעה ואייברסון נאלץ לומר "נותרו לנו עוד כמה קטעים". בהדרן אנשים זרמו אל קדמת הבמה כמו בהופעת רוק. זה היה מחזה נפלא. ציפור קטנה לחשה ש"בד פלאס" כבר הוזמנו ל"ג'ז חורף" של שנה הבאה, ועד שזה יקרה לא נתנגד אם מפיק אחר יביא את השלישייה להופעות בעיר פחות דרומית ובאתר הופעה פחות האנגרי ויותר מועדוני.

מי שראה הופעות של אלי דג'יברי מכיר את המנהג של הסקסופוניסט לשחרר איזה "הו!" קטן ודקיק כשאחד השותפים שלו מנגן פראזה מפתיעה ויפה. ביום שישי, במופע שפתח את יומו השני של הפסטיבל, דג'יברי עשה את זה יותר מתמיד, ולא בכדי: הוא הופיע יחד עם הפסנתרן האמריקאי הנפלא קני בארון. בארון, בן 67, לימד את דג'יברי בתחילת דרכו של הסקסופוניסט בארצות הברית, אבל השניים מעולם לא הופיעו יחד וההופעה ב"ג'ז חורף" היתה הגשמת חלום בעבור דג'יברי.

זה היה דואט קשוב ויפה, שכלל סטנדרטים וקטעים מקוריים של שני המוסיקאים. הנגינה של דג'יברי היתה מלודית, עשירה ולפרקים אמוציונלית, ובארון גיבה אותה בתשתית הרמונית דינמית ומתוחכמת ומדי פעם סתר את החום של הסקסופון באמצעות טון ענייני ומעט מתוח. "ענייני" במובן הכי טוב. מהנגינה הנהדרת של בארון בקעה כמעט כל ההיסטוריה של הפסנתר בג'ז: מהסטרייד של תחילת המאה ה-20 עד הג'ז הפאנקי של שנות ה-60, דרך הביבופ וההארד-בופ. בכתובית הבלתי נראית שהתנוססה ליד הפסנתר היה כתוב "מאסטר צנוע בפעולה". החיסרון היחיד של ההופעה היה השימוש המוגזם בפורמט הפינג-פונג: דג'יברי מנגן כמה תיבות, בארון מחזיר בכמה תיבות משלו, וחוזר חלילה. בקטע אחד או שניים זה נחמד, אבל דג'יברי ובארון קצת הגדישו את הסאה.

ההופעה של חואן קרלוס קסרס ולהקת "טנגו נגרו" היתה לטעמי החלק החלש של הערב. ייתכן מאוד שחובבי הטנגו נהנו ממנה (בצדי האולם נראו כמה עשרות רוקדים), אבל בשביל מי שלא מכיר לעומק את הטנגו וקיווה לפגישה עם הרכב עילאי שיגרום לו לרצות לצלול לעומקה של המוסיקה הזאת - נכונה אכזבה. היה קצב, היתה שירה צרודה, היתה נגינה נאה, אבל המוסיקה היתה חד-גונית למדי ולא היה זכר לשילוב בין האמנותי לחושני שקיים בספירות הגבוהות של הטנגו. אילו היתה אפשרות לעבור להופעה אחרת, כמו שקורה בפסטיבל הקיצי באילת, לא הייתי מהסס.

אגברטו ג'יסמונטי כיכב בפוסטרים של הפסטיבל, גם בשל דמותו הציורית (הוא עלה לבמה עם מטפחת אדומה לראשו עטור זנב הסוס) וגם מפני שמדובר במוסיקאי ענק שאהוב גם על חובבי ג'ז וגם על חסידי מוסיקה ברזילאית; אמן שכל ביקור שלו בישראל הוא אירוע (המנהל האמנותי של הפסטיבל, דובי לנץ, אף כינה אותו "האלוהים שלי"). ג'יסמונטי הוא תופעה: גם גיטריסט אדיר וגם פסנתרן נפלא. בהופעת הסולו שלו בפסטיבל הוא ניגן בשני הכלים, עם העדפה קלה לפסנתר. הסגנון הייחודי שלו - קטעים דחוסים ואווריריים כאחד, שנבנים על מקצבים ברזילאיים אבל מרחפים אתם למקום פרטי ומקורי - כבר לא מסעיר כפי שהיה בשנות ה-70, אבל זאת עדיין מוסיקה נהדרת וג'יסמונטי ביצע אותה ללא רבב. הקטעים שדיברו אלי באופן מיוחד היו היצירות לגיטרה, ובעיקר קטע שדימה תרגול פזור ולא מחייב של נגן בתזמורת סמבה. ג'יסמונטי ניגן את הקטע בצורה אגבית לחלוטין ועם זאת מדויקת להפליא. זה היה מרומם נפש.

ההופעה של ג'יסמונטי היתה קצרה, כשעה בלבד. סביר להניח שבסיטואציה בלתי פסטיבלית, שבה ההופעה שלו היתה המנה היחידה, היינו מקבלים יותר. אבל באמת שאין סיבה להתלונן. אולי רק על ההתנהגות התמוהה של חלק מהאנשים בקהל, שבחרו משום מה לצאת מהאולם באמצע ההופעה ובקילוחים לא מבוטלים. מדוע? הם באמת חשבו שההופעה הזאת גרועה? ההימור שלי הוא שפשוט היה להם קר.

פסטיבל "ג'ז חורף בים האדום". נמל אילת, 21-20.1



אגברטו ג'יסמונטי. סגנון ייחודי


בד פלאס. תשואות רועמות



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו