כנר פטריק כהן-אקנין ינצח הערב בקונצרט של תזמורת "בארוקדה"

המלודיה, המחוות והקישוטים. הכנר פטריק כהן-אקנין, שינצח הערב בקונצרט של תזמורת "בארוקדה", מספר למה חשוב לו לשמר את הצליל של המוסיקה הצרפתית העתיקה

נעם בן זאב
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
נעם בן זאב

פיגמליון, כך מספרות האגדות עתיקות היומין, היה פסל שמאס בנשים בשר ודם, אבל התאהב בפסל אשה משיש שהוא עצמו יצר. אחרי שהתחנן פיגמליון לאלת האהבה נענתה זו והפיחה חיים בפסל, ומהאבן המתה נולדה אשה אמיתית. היא כמובן התאהבה באדונה-יוצרה, והשניים נישאו - מעניקים השראה ליוצרים, לאורך אלפי שנים, לספר שוב ושוב את סיפורם - הגזור באופן ברור כל כך מהפסיכולוגיה האנושית - בכל מדיום אמנותי אפשרי.

גם המלחין הצרפתי ז'אן-פיליפ ראמו, מלחין החצר בארמון ורסאי במאה ה-18, יצר את גרסתו לפיגמליון, בדמות אופרה-בלט, ז'אנר צרפתי מובהק: "כל הסגנון הצרפתי מתבטא כאן, בעיקר בתפישה של המחול", אומר הכנר-מנצח הצרפתי פטריק כהן-אקנין, שינצח על פרקים מהיצירה בקונצרט תזמורת הבארוק "בארוקדה" (הערב במרכז וייל בכפר שמריהו, מחר במוזיאון תל אביב ואחר כך בחיפה ובאבו גוש), "ובמיוחד כשאלות האהבה והיופי מלמדות את הפסל לרקוד. אז מתחילים לנבוע המחולות: גאבוט, מינואט, לור ושאקון, פספייה וריגודון, טמבורין וסרבאנד. זו הרוח הצרפתית".

כהן-אקנין, לראשונה בישראל, בא בעצמו מוורסאי: הוא חבר בקבוצת מוסיקולוגים ומוסיקאים שעוסקים במחקר הביצוע והכלים של המוסיקה הצרפתית, בעיקר מהמאה ה-17, ומשחזרים את הצליל של משפחת הכינורות הצרפתית הקדומה, משפחת כלים רחבה ומגוונת הרבה יותר מהכינורות המודרניים של ימינו. "עבדתי עם בוני כלים שחקרו את הסאונד המיוחד של הכלים האלה", הוא מספר, "ואנחנו משחזרים אותו ברוח הצליל המאנפף במקצת של השפה הצרפתית. הכלים האופייניים למוסיקה הצרפתית אז הם הפגוט והאבוב, גם הם ואנחנו מנסים לחקות את המצלול המאנפף שלהם בכלי הקשת. האיטלקים בוני הכלים במסורת הגדולה של קרמונה - היכן שפעל סטרדיווריוס - עיגלו את הצליל של כלי הקשת, עשו אותו רך יותר, מלא וחם, לפי האידיאל הגדול שלהם והיא השירה, והצלילים האחרים פשוט נשכחו. חבל שלא יכולתי לבוא עם כל הכלים לקונצרטים כאן, כדי להדגים".

בקונצרטים של בארוקדה יוביל כהן-אקנין וינצח גם על מוסיקה בהשפעה איטלקית, מאת באך: הקונצ'רטו הברנדנבורגי הרביעי, ו"קנטטת החתונה", עם הסולנית זמרת הסופרן יעלה אביטל: "זו כבר מוסיקה בינלאומית, למרות ההשפעה האיטלקית", אומר כהן-אקנין, "ואחרי באך, שכל מה שנגע בו נהפך לזהב, בכלל הגרמנים נהפכו לבינלאומיים".

מבט על הביוגרפיה של כהן-אקנין מגלה שהוא אחד מהכוחות המרכזיים בתמונת המוסיקה העתיקה בעולם כיום - הן באנסמבל שלו שהקים לפני עשור, "לה פולי פרנסואז", והן לפי האנסמבלים שהוביל ככנר ראשון. הרשימה כוללת את היהלומים שבכתר האנסמבלים האלה באירופה: נגני הלובר, לזאר פלוריסאן, איל סמינריו מוזיקאלה, ריצ'רקר, לה פואם הרמוניק, קונסרט ספיריטואל, טלאן ליריק - הדיסקים שלהם הם הסמכותיים מבחינת ביצוע ומחקר כיום, ואת המוסיקה העתיקה שאותה הם מגלים ומחיים אפשר לשמוע ולראות בקונצרטים בכל העולם ובסרטים המשודרים בתחנות התרבות החשובות.

"הם קראו לי לנגן אתם כי הכירו אותי, למדנו יחד באקדמיה", אומר כהן-אקנין בענווה המיוחדת לו; ועל ההבדלים בין כל האנסמבלים המפוארים האלה הוא אומר שהכל תלוי באישיות של המנצח, המנהיג של כל אחד ואחד מהם: "ויליאם כריסטי מ'לזאר פלוריסאן' הוא תיאטרלי יותר, וכך גם האנסמבל. 'קונסר ספיריטואל' - באמת כשמו, רוחני יותר ומתמחה במוסיקה דתית. ולעומתם המוביל של 'טלאן ליריק' הצ'מבליסט כריסטוף רוסה, הוא טיפוס תזזיתי, אינטנסיבי ודחוס, וכך גם האנסמבל שלו".

אם כך, מה האופי של האנסמבל שלך?

כהן-אקנין מחייך: "אתה שואל מה מאפיין אותי איפוא - אני חושב שנתינה ונדיבות. המוסיקה היא מתנה שנועדה להעבירה הלאה, ולא נועדה לפאר אותנו המבצעים שלה. לכן האופייני לי, אני חושב, זו ההקשבה והנתינה. וגם החצנה של הרגשות שלי כשאני מנגן ומוביל: אנשים אומרים לי שאני כל הזמן מחייך תוך כדי הנגינה. אם לא היה לי האושר הזה, הייתי סוגר את התיבה של הכינור. מי יודע, אולי זה עוד יקרה".

כהן-אקנין נולד ליד פאריס ב-1966 והחל ללמוד כינור בהיותו בן ארבע. כשהתבגר התמסר לרביעיית כלי קשת והשתלם אצל השמות הגדולים בתחום, כמו רביעיות אמדאוס, אלבן ברג וגוארנרי. הוא למד כינור מודרני, כמו כל הילדים, והתוודע לאסכולת הביצוע ההיסטורי בכלים עתיקים בקונצרטים בפאריס: "אז הבנתי שהכלי הרגיל מגביל אותי בביצוע מוסיקה של הבארוק", הוא אומר, "והתחלתי לעבור לאט לאט לתחום הזה; ואז הכרתי את אשתי, נגנית הצ'מבלו ביאטריס מרטן, שתמיד ניגנה בארוק, ובזכותה התוודעתי להיבטים העמוקים של התחום".

מה ההבדל בנגינה בין הכלים המודרניים והעתיקים?

"ראשית, הפיסיות של הנגינה. הכל חופשי יותר, הראש חופשי כי הוא לא תומך בכלי כמו בכינור המודרני, ואין מתח. כשאני מלמד כנרים מסורתיים אני מרגיש איך האנרגיה שלהם משתחררת. גם הקשת שונה לגמרי ולכן כל שיווי המשקל שלה שונה והחזקתה שונה - ולכן המשפטים המוסיקליים נובעים אחרת. קווי המתאר של המלודיה, המחוות, הקישוטים, התנועה של המשפט המוסיקלי, היא מצוירת, כמו קליגרפיה. בכלים המודרניים יש האחדה של הביטוי הזה".

הרוח של הבארוק

הוריו של כהן-אקנין, יהודים מאלג'יריה שמוצאם הקדום מספרד ("אני צרפתי רק במקרה", הוא אומר), אינם מוסיקליים, אבל הוריהם דווקא ניגנו - סבו ניגן על כלים עממיים אותנטיים מזרחים, ביניהם עוד וכינור מזרחי; ואשתו מוצאה מטורקיה, ממשפחת אשר. הם מנגנים ומקליטים יחד, למשל קונצ'רטי של באך בדיסק חדש, ודרך הביטוי של הצ'מבלו מהווה מודל לנגינת הכינור שלו: "אני מוביל תמיד מהכינור, ולא מנצח כי הניצוח הוא גילוי מאוחר ומאוד לא בארוקי. הכל צריך לבוא מהכינור, לזרום ממנו לכל נגן, לכל זמר. אפילו אופרה של הנדל שאותה נבצע בקרוב בתיאטרון שאנז אליזה, שזו יצירה לאנסמבל גדול, אני מוביל מהכינור, כי זו הרוח של הבארוק - הקשר, השיתוף בין הנגנים, ולא התלות במישהו שמכתיב את הקצב".

לאנסמבל הקאמרי שלו, שהקים בשנת 2000, קרא על שם יצירה של מלחין הבארוק הצרפתי פרנסואה קופרן: "פולי פרנסואז" דומה במהותו ל"פולי ד'אספניה", מוסיקה שמרמזת על שיגעון ("Folie"), ומורכבת משרשרת של וריאציות, שבמקור כל אחת מהן סומנה בצבע אחר: "אני אוהב את השם בגלל שני המרכיבים של היצירה - השיגעון, אבל בעיקר בגלל הווריאציות והצבעוניות: במוסיקה תמיד צריך שיהיה גיוון, והשתנות, ותמיד ריבוי צבעים".

תגיות:

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ