בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הסרט "ברבור שחור" לא פורש כנפיים

דארן ארונופסקי מבקש לעסוק בחיבור בין הגבוה לנמוך ובין אמנות לטראש, אבל סרטו אינו מניב אמירות מעמיקות במיוחד

תגובות

"ברבור שחור", סרטו של הבמאי דארן ארונופסקי, נדמה כמו התקף היסטריה שנמשך 108 דקות. וכפי שהתקפי היסטריה מתוארים לרוב כשילוב בין פרצי בכי לפרצי צחוק בלתי נשלטים, כך לאורך הצפייה בסרט קשה להחליט אם להזדעזע או לצחוק; להתייחס למתואר בסרט ברצינות או להתרפק על היבטיו הגרוטסקיים. או אולי, כמו בהתקף היסטריה, לחוות את כל התגובות האלה גם יחד.

נדמה שכל אחת מאפשרויות התגובה המרכזיות לסרט, כאשר היא באה בנפרד, היא מוטעית: גם להתייחס לסרט כאל דרמה רצינית העוסקת במחירה של המחויבות האמנותית וגם להתייחס אליו כאל בדיחת אימים על חשבון העיסוק בנושא הזה; גם להתייחס לסרט כאל אמנות וגם להתייחס אליו כאל טראש המתחזה לאמנות. ואין ספק שהסרט כולל במודע אלמנטים אמנותיים כמו אלמנטים טראשיים במופגן.

נדמה שארונופסקי, המודע לעצמו עד כדי קיצוניות כמעט, רוצה שהצופים יחושו את כל התגובות האלה גם יחד. הוא מבקש לספק חוויה שדרך העיסוק שלה בנושא המרכזי חותרת ליצירת מארג דיאלקטי של תגובות סותרות ומשלימות, שמעמידות במבחן את כל קשת אפשרויות התגובה למוצר פופ תרבותי. ואם יש לי טענה אחת מרכזית נגד הסרט הרי שזה לא לגמרי עובד וזה בעיקר מעייף.

יותר מאשר סרטיו הקודמים של ארונופסקי ("פיי", "רקוויאם לחלום", "המעיין" ו"המתאבק"), זהו סרט שמתייחס לעבר הקולנועי שהוא שואב ממנו. נימה של היסטריה שררה ברבים מהסרטים ההוליוודיים הקלאסיים והיא התמקדה בדמות הנשים שבמרכזם. גילמו אותן שחקניות שונות בחזותן ובאופיין, אבל כולן היו על סף התמוטטות רגשית ונפשית כגון ג'ואן קרופורד, ג'ניפר ג'ונס וג'ואן פונטיין.

ארונופסקי שואב מהמורשת הזאת, שהיתה למרכז הדיון התיאורטי בשאלת ייצוג הנשיות בקולנוע ההוליוודי הקלאסי. הוא ממקד את שרידיה בדמות הגיבורה שלו, רקדנית בלט צעירה, והשחקנית שמגלמת אותה, נטלי פורטמן, שלכל אורך הסרט רוטטת כמו פונטיין ומפגינה נוירוטיות כמו ג'ונס. אם אין דמיון של ממש בינה לבין קרופורד, הרי זה משום שהבמאי מטיל את התפקיד הזה על אם הגיבורה, רקדנית בלט שהקריירה שלה כשלה (ברברה הרשי).

הסרט מתייחס למורשת הקולנוע ההוליוודי הקלאסי בכללותה וגם לסרטים החורגים מתחומיו אבל קשורים אליו בטבוריהם כגון "נעליים אדומות" הבריטי מ-1948, שביימו מייקל פאול ואמריק פרסבורגר ונהפך לסרט הנודע ביותר על עולם הבלט ואחת היצירות המרכזיות העוסקות במחיר שנשים משלמות על מחויבותן לאמנותן; ו"קארי", סרט האימים של בריאן דה פלמה מ-1976, שהקשר המתואר בו בין האם הדתייה הפנאטית לבתה מזכיר את זה שבין גיבורת סרטו של ארונופסקי לאמה.

"ברבור שחור" מתייחס גם לטקסט חיצוני, הבלט "אגם הברבורים", שכבר "משומש" מבחינות רבות. כאשר אומרים "בלט", השם הראשון שצץ בתודעה הוא "אגם הברבורים". אפילו היה ביצוע פארודי שלו ב"מצחיקונת" של ויליאם ויילר מ-1968, שבו ברברה סטרייסנד גילמה צעירה שאפתנית כמו זו שב"ברבור שחור".

"אגם הברבורים", יותר מכל יצירה אחרת, אוצר בתוכו את המתח הפרדוקסלי שהתהווה מעצם החיבור הנהוג כיום בין שמות התואר "קלאסי" ו"הוליוודי", שנחשב פעם לסמן של בידור עממי ונמוך אפילו. "אגם הברבורים" עוסק כל כולו בכפילות נשית. כמו סרטים קודמים שהציגו את טשטוש הגבולות בין חיים להופעה, ובהם "חיים כפולים" של ג'ורג' קיוקר מ-1947, על שחקן שמגלם את אותלו וקנאתו הבימתית נשאבת לתוך חייו הפרטיים, כך גם "ברבור שחור" משתמש בתחבולה הזאת מתוך מודעות להיבטיה המלאכותיים והמופרכים.

גיבורת הסרט היא נינה סיירס, רקדנית צעירה בלהקה שעומדת להעלות הפקה של "אגם הברבורים" בלינקולן סנטר שבניו יורק. תומא (וינסנט קאסל), הבמאי והכוריאוגרף, בחר בה לגלם את תפקיד הברבור הלבן והברבור השחור. מהסצינה הראשונה אפשר לדעת שמצבה הנפשי מעורער - היא מתעוררת מסיוט, שריטות על גבה והיא רואה כפילה של עצמה בדרכה ללינקולן סנטר - ומהרגע הראשון אפשר להבין שלכל אורך הסרט לא נדע מה מתרחש במציאות ומה בתודעתה ההולכת ומתערערת של הגיבורה.

ישנן עוד דמויות המעיקות על נינה. אלה שתי רקדניות בלט נוספות, הניצבות משני עברי הקשת של הקריירה הממוצעת של רקדנית בלט. לילי (מילה קוניס), רקדנית שזה עתה באה ללהקה מסן פרנסיסקו ונינה חושדת שהיא חותרת נגדה, ובת (וינונה ריידר), שהיתה הסולנית של הלהקה אבל נאלצת לפרוש בגלל גילה ונינה מפתחת אובססיה כלפיה וכלפי גורלה. גם שמות שלוש הדמויות הנשיות טעונים: השם נינה הוא גם שמה של גיבורת "השחף" של אנטון צ'כוב, עוד יצירה הנושאת שם של ציפור, ובה נינה מגלמת את התפקיד הראשי במחזה שבתוך המחזה המועלה באחוזתה של שחקנית מזדקנת.

השם לילי הוא גם שם הדמות הנודעת ביותר שגילמה הרקדנית לסלי קרון, בסרט "לילי" של צ'רלס וולטרס מ-1953, שאף הוא היה מעין אגדה שנעה בין מציאות לדמיון. האם זה מקרה שכאשר הבמאי הצרפתי קלוד מילר יצר ב-2003 גרסה עדכנית של "השחף", הוא שינה את שם הגיבורה מנינה ללילי? והאם שמה של בת אינו מזכיר את זה של האחות הטראגית ב"נשים קטנות", שבגרסה הקולנועית האחרונה שלו מ-1994 כיכבה ריידר?

עוד ועוד אפשר לחפור בתוך "ברבור שחור", הרבה מעבר לעיסוק הרשמי של הסרט במחיר שאמנים משלמים על אמנותם ובפער בין השלמות המוצגת על הבמה לבין המאמץ, הדם, היזע והדמעות המושקעים בהשגתה. בסרט הפער הזה בא לידי ביטוי במעבר בין סצינות של אימה וזוועה לסצינות בעלות הוד מסחרר. כל הסצינות יפות, גם אלה הנוטפות דם וגם אלה המציגות את אמנות המחול במלוא פארה. הממד הזה של הסרט הוא צדו הפחות מעניין. יש בזה מידה של שטחיות ובנאליות, אבל זה משום שהבמאי מבקש ליצור סרט שמשתמש ברקעו העלילתי כדי לבחון את מעמד היצירה הקולנועית במציאות התרבותית הפופולרית העכשווית.

האם זה בהכרח הופך את הסרט ליצירה מעניינת? לאו דווקא. הסרט מבוים בקפידה. העיצוב של כל סצינה ושל כל תנועת מצלמה נועד להרשים, אבל המאמץ מורגש והתוצאה, למרות שאיפתה לאלגנטיות, נדמית לעתים מגושמת. יתרה מכך, העיסוק בחיבור בין הגבוה לנמוך, בין אמנות לבין טראש, אינו מניב אמירות מעמיקות במיוחד, גם אם עצם הדיון של הסרט בשאלות האלה מעורר עניין ומעניק לו רלוונטיות בנוף הקולנועי העכשווי.

אין ספק שפורטמן השקיעה בסרט את כל מאודה. אין ספק גם שארונופסקי עושה בה שימוש הפועל על כמה רבדים, ממשיים ומומצאים. אבל הופעתה היא הופעה בטון אחד, שנמתח לאורך הסרט כולו. הטון האחד הזה, אפקטיבי ככל שיהיה, מקנה למרכז הסרט, שפורטמן אמורה למלא, מידה של מונוטוניות שמייגעת לבסוף. המונוטוניות הזאת בולטת במיוחד בכל פעם שקאסל וקוניס נראים על המסך ומחדירים מידה של חיוניות, שחסרה בהופעה המחושבת כל כך של פורטמן. בעוד שהיא נראית סובלת לכל אורכו, ויש משהו בסבל התמידי הזה של הדמות ושל השחקנית שמגלמת אותה שמעצבן בשל היומרה חמורת הסבר, כאשר קאסל וקוניס נראים בסרט יש תחושה שלפחות מישהו נהנה להופיע בו.

"ברבור שחור". במאי: דארן ארונופסקי. תסריט: מארק היימן, אנדרס היינץ, ג'ון ג' מקלאפלין; צילום: מתיו ליבאטיק; מוסיקה: קלינט מאנסל; שחקנים: נטלי פורטמן, וינסנט קאסל, מילה קוניס, ברברה הרשי, וינונה ריידר



וינסנט קאסל ונטלי פורטמן ב''ברבור שחור''. הרצפה עקומה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו