בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בית המשפט ניצב בין זכותו של אדם לסיפור חייו, ובין חופש הביטוי

קורבן האונס בקיבוץ שמרת טוענת כי עדנה מזי"א, מחזאית "משחקים בחצר האחורית", עברה על חוק הגנת הפרטיות. האם בית המשפט הוא המקום להכריע בסוגיות אמנותיות-פילוסופיות כאלה?

תגובות

סוגיה משפטית, שאמורה להתברר בבית המשפט המחוזי בתל אביב החל בחודש מאי, מעוררת שאלה אמנותית-פילוסופית החורגת הרבה מגבולותיו הצרים של ספר החוקים, ומגבולותיה הרחבים של הבמה. י', שהיתה קורבן לאונס קבוצתי בקיבוץ שמרת כשהיתה בת 14, ב-1988, תובעת את עדנה מזי"א, מחברת המחזה "משחקים בחצר האחורית", בטענה של עבירה על חוק הגנת הפרטיות. המחזה של מזי"א עוסק באונס קבוצתי של נערה ביישוב ששמו ואופיו אינו מוזכר. הוא נכתב ב-1993 והועלה מאז בתיאטרון חיפה ובעשרות תיאטרונים בעולם. בשלוש השנים האחרונות הוא מועלה מחדש על ידי התיאטרון הקאמרי.

המקרה הזה סבוך, מכיוון שמלבד העימות בין זכותו של אדם לבעלות על סיפור חייו ובין חופש הביטוי של האמן, במוקד העניין נמצא אונס. במקרה כזה הגנה על פרטיותו של הקורבן מקבלת קדימות, כפי שנוכחנו לאחרונה בשמירה על חיסיון של חלקים מהכרעת הדין בעניינו של משה קצב.

מנגד, יש גם שאלה של ניקיון כפיים. עם העלאת המחזה מחדש בתיאטרון הקאמרי התראיינה קורבן האונס, יעל גרימברג, לתוכניתו של עמנואל רוזן בערוץ 2 (גרימברג נחשפה בשמה ב-2001 בתוכנית של יאיר לפיד). בעקבות החשיפה מזי"א נתנה לה חלק מסוים מסכום הכנסות ההצגה וגרימברג השתתפה בדיונים מטעם התיאטרון. הסדר זה נפסק כשהגישה את התביעה.

האמינות של שייקספיר

הנטייה הטבעית של כל איש תיאטרון שהאמנות קרובה ללבו היא להיות חד-משמעי בפסיקתו. הרי תיאטרון איננו האמת, אלא ייצוגה. הוא אמנם יוצר אשליית מציאות (אנחנו אמורים להאמין שאותלו באמת חונק את דסדמונה) ובעת ובעונה אחת הצופים אמורים לדעת שהקשר בין זה לבין המציאות אינו מקרי ואינו ישיר. מיטב הדרמה העולמית לאורך הדורות היתה בלתי אפשרית אילו נושא הגנת הפרטיות, כחוק חקוק או כנורמה חברתית, היה חל על בדיון.

קחו, למשל, את "ריצ'רד השלישי" של שייקספיר: בספר הבלשי המבריק של ג'וזפין טיי "בתו של הזמן" זכה הקהל הרחב להתוודע למה שההיסטוריונים ידעו מזמן: שייקספיר סילף במזיד את סיפורו של המלך שלא היה גיבן ואכזר. הוא היה שליט מצליח ולא רצח את הנסיכים בטאוור אוף לונדון כמתואר במחזה. אלא ששייקספיר כתב בתקופתה של אליזבת הראשונה, נצר לשושלת טיודור שהפילה את ריצ'רד מכיסאו, והוא שירת את האינטרס הפוליטי הצר של מלכתו ושלו להשמיץ את שושלת יורק.

אבל למה להרחיק עד כדי כך בהיסטוריה? בשנה שבה הועלה בתיאטרון חיפה "משחקים בחצר האחורית" של מזי"א (בבימויו של עודד קוטלר), הועלה בתיאטרון הקאמרי "גורודיש" מאת הלל מיטלפונקט ובבימויו. במחזה נעשה שימוש בשמות של דמויות מההיסטוריה הקרובה. הוא התבסס על סדרת שיחות שאדם ברוך קיים בסוף שנות ה-80 עם המפקד, שבעיני ועדת אגרנט, ובמידה רבה בעיני הציבור, נשא באחריות הישירה להתרחשויות בשדה הקרב בתחילת מלחמת יום הכיפורים.

אף שנשמעו אז קולות החולקים על ה"הגינות" של שימוש בסיפורו של אדם חי כחומר למחזה (אחד המוחים היה שבתי טבת, שגורודיש היה מגיבורי ספרו "חשופים בצריח", עדות וסמל לצה"ל של מלחמת ששת הימים), והנושא נידון בשיח הציבורי - הוא לא הגיע לעימות משפטי. דומה שאז ניצחה ההכרה שגורודיש הוא דמות ציבורית, שאיבדה במידה רבה את פרטיותה. נראה היה שהאינטרס הציבורי של נושא במוקד הדיון הלאומי וחופש הביטוי של האמנות גברו על סוגיית רגשות הפרט. אולי גם שיחקה כאן העובדה שלגורודיש לא היה לובי לזכותו (כמו שליורשי ריצ'רד השלישי לא היתה כל השפעה - בלשון המעטה - בימיה של אליזבת הראשונה).

הלב חזר לרטוט

אפשר גם להביא סיפור הפוך לגמרי, שאינו עוסק בדמות ציבורית או באדם מוכר שסיפורו ידוע בטובתו או שלא בטובתו (כמו הנאנסת משמרת), ובו המחזאי מחליט מיוזמתו לגנוז את המחזה. זה הסיפור של "הרטיטי את לבי" שנגנז בידי חנוך לוין. על פי כמה עדויות, פרט בעלילת המחזה אירע במציאות לאחד ממכריו של לוין, והוא חשש שההצגה תפגע בו. לדברי המקורות זה היה אירוע שטותי, חששו של לוין היה מופרך ובעל העניין נפטר מן העולם עוד לפני המחזאי. ובכל זאת, לוין גנז את המחזה ולא כלל אותו במהדורה של כל כתביו שהכין לדפוס.

המחזה הועלה רק לאחר מותו של לוין. גם אם להיות דמות אצל לוין זה גורל לא מחמיא, אני לא מסוגל להעלות על הדעת מהו הפרט העלילתי בעל פוטנציאל הפגיעה האישית שגרם ללוין לגנוז את המחזה, מחשש לפגיעה בצנעת הפרט.

צניחה חופשית

מקרה מעניין שהגיע לפסק דין הוא הסדרה שכתב מוטי לרנר לערוץ 1 ב-1994 על ישראל קסטנר (מעניין ש"משחקים בחצר האחורית" ו"גורודיש" נכתבו גם הם באותה תקופה). בסדרה מאשים קסטנר את חנה סנש כי הסגירה את חבריה הצנחנים לנאצים. הדבר לא נטען כעובדה - דמותו של קסטנר אמנם מבוססת על המציאות, אבל בסדרה של לרנר היא בדיונית. זהו מקרה בחזקת "מה שיכול היה להיות", שהיא אחת מההצדקות של האמנות, לפי אריסטו.

משפחתה של סנש פנתה לבית המשפט העליון, שפסק ברוב של שניים נגד אחד לזכות חופש הביטוי של לרנר. דעת המיעוט של השופט מישאל חשין היתה שאין להקרין את הסרט. לרנר זוכר שבשיחה עם מוטי קירשנבאום, שהיה אז מנכ"ל הטלוויזיה, נכפה עליו ועל הבמאי אורי ברבש לשנות קטעים בסדרה. קירשנבאום זוכר שלא נעשו שינויים בסרט, אלא נוספה כתובית מסייגת ולפיה הסדרה היא בדיונית.

מצד אחד, ברמה התיאורטית קל להיות לצד חופש הביטוי, תוך הבנת הכאב של מי שנפגע מהצגת חייו. מצד שני, כשאני צריך לשקול את הפגיעה ברגשות אדם שסיפור חייו מסופר ברבים למול חופש ביטוי של מחזאי או מחזאית שטרם נהנים מן ההכרה והמוניטין של שייקספיר או אפילו לוין - אני מתחיל לפקפק. אם תיאטרון היה מעלה מחזה על מבקר תיאטרון ותיק בעיתון מכובד, נכה, שמואשם בכך שהוא משתמש בעמדתו כדי לחסל חשבונות עם אנשי תיאטרון, מי יודע כיצד הייתי מרגיש ומגיב? האם הייתי מסוגל לגלות אז נאמנות מוחלטת לזכות האמנים לחופש הביטוי? אני רוצה לקוות שכן.

אהוד אשרי תיחקר אותי בעבר על מורכבות יחסי מבוקר-מבקר, כשהשניים ידידים מנוער, ואחר כך כתב את הספר "נפש אחות" שגיבוריו הם חברים מנוער - מבקר תיאטרון ובמאי שמוצאים עצמם משני צדי מתרס אמנותי ואף רבים על אותה אשה. זה הוכיח לי שהספר אינו עלי, אפילו לא במרומז.

בסוגיה הזאת אין הכרעה חד משמעית והיא נוגעת לאתיקה של הכתיבה. חשוב לומר שנושא כזה לא צריך להגיע לבית משפט, ובוודאי שלא להיפתר שם. לעולם אין לדעת לאן תיטה רוחו של השופט בין חופש הביטוי לצנעת הפרט - ופסיקות מהוות תקדימים. לכן עדיף שעימותים כאלה, חשובים ככל שיהיו, ייפתרו במשא ומתן בין אנשים. זה משא ומתן שימיו כימי האמנות, ויש לקוות שהוא יימשך לנצח או לכל הפחות כל עוד אני חי וכותב על הנושא.



''משחקים בחצר האחורית'' בתיאטרון הקאמרי. התובעת קיבלה חלק מהכנסות ההצגה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו