בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

תערוכה חדשה של אריך ליכטבלאו-לסקלי: קריקטורות מתקופת השואה

אריך ליכטבלאו-לסקלי הקדיש את חייו לשחזור עשרות קריקטורות שצייר בגטו טרזין, אחרי שבתקופת המלחמה נאלץ לגזור אותן לפיסות ולהסתירן מאנשי האס-אס. תערוכה שתיפתח היום, יום הזיכרון הבינלאומי לשואה, תציג את חרכי ההצצה הסאטיריים שלו לימי החושך

תגובות

בילדותה נהגה מירה לסקלי-אורן לדפדף באלבום מאולתר ששכן על אחד המדפים בבית הוריה. דפיו היו עשויים קרטון שחור ועל כל אחד מהם הודבקו גזירי נייר צנומים, דקיקים, שנשאו איורים ססגוניים. חלק מדפי האלבום נשאו גזיר נייר אחד בלבד, ואחרים שניים או שלושה גזירים, שהודבקו זה לצד זה ויצרו יחד תמונה מלאה. פיסות הנייר הללו נגזרו באופן משונה, שלעתים קטע את הדמויות, או עקר אותן מסביבתן, אך לילדה שהביטה בהן זה לא הפריע. לסקלי-אורן מספרת שאהבה להתבונן באיורים הללו ובדמויות הקריקטוריסטיות שבהם. הם שיעשעו אותה, היא אומרת.

ואולם, שנים רבות חלפו עד לרגע שבו זכתה לסקלי-אורן לעמוד על טיבם האמיתי של הציורים. רק לאחר עשרות שנים של שתיקה, שבהן נמנעו הוריה מלספר לה ולאחיה את שעבר עליהם בימי מלחמת העולם השנייה, היא הבינה שגזירי הנייר החבויים בין דפיו השחורים של האלבום הם מעין חרכי הצצה מאוירים אל המציאות שבה חיו הוריה באותם ימים חשוכים. הציורים המשונים, המשעשעים, הססגוניים, הם שסיפרו לה בסופו של דבר את הסיפור שהוריה מעולם, לכל אורך חייהם, לא הסכימו לחלוק עמה.

הקריקטורות היו מעשה ידי אביה, אריך ליכטבלאו-לסקלי. הוא צייר אותן בין השנים 1942-1945, בתקופה שבה הוא ואשתו אלזה חיו בגטו טרזין. באמצעותן הנציח את מציאות החיים בגטו הצ'כי, שהנאצים התעקשו להציגו כ"גטו לדוגמה".

ליכטבלאו-לסקלי סיכן את חייו כאשר צייר את הקריקטורות שלו ונעזר באשתו כדי להבטיח שישרדו את המלחמה ולא יפלו לידיים לא נכונות. לאחר שעזב את אירופה החבולה ועלה לישראל, חזר אל הציורים האלה שוב ושוב, באובססיביות פוסט טראומטית. הוא צייר אותם מחדש, שוב ושוב, בדקדקנות ובמסירות אין קץ.

כעת, כשבע שנים לאחר מותו, זוכה ליכטבלאו-לסקלי להכרה האמנותית שלא קיבל בחייו. שתי תערוכות המבוססות על ציורי הגטו שלו מוצגות, במקביל, בשני מקומות בעולם: האחת זכתה לפתוח באוקטובר האחרון את מוזיאון השואה החדש בלוס אנג'לס, והשנייה, ששמה "הכי קרוב לאמת", תיפתח הערב בישראל, במוזיאון בית לוחמי הגטאות. מעבר להצצה שמאפשרות התערוכות האלה לחיי האסירים בגטו טרזין, ולאופן שבו הומור סייע לתושבי הגטאות והמחנות להתמודד עם המציאות הלא אנושית שנכפתה עליהם, הן גם מעלות את סיפורו המרגש של אדם אחד אמיץ, שחווה פרץ יצירתית יוצאת דופן דווקא בלב הזוועה, התמסר לה כל כולו, והפך אותה עם השנים למפעל חיים.

נתראה בקבר האחים

אריך ליכטבלאו נולד ב-1911 בשטחי הקיסרות האוסטרו-הונגרית, בעיר קטנה ליד אוסטרבה השוכנת באזור ההיסטורי של שלזיה הצ'כית. הוא התייתם מאביו כשהיה בן תשע, נאלץ לצאת לעבוד כדי לסייע בכלכלת משפחתו, ועד מהרה החל לעבוד בגרפיקה ובעיצוב חלונות ראווה. ב-1930 יצא להמבורג כדי ללמוד באופן מקצועי את שני התחומים ולהבטיח את עתידו הכלכלי, שירת במשך שנתיים בצבא הצ'כוסלובסקי, חזר לאוסטרבה כדי לעבוד במקצוע שרכש לעצמו, ושם התאהב והתחתן. לרגע העתיד נראה מבטיח. אבל אז פרצה מלחמת העולם השנייה.

אריך ואלזה ליכטבלאו נמלטו לפראג וב-1942 נשלחו לגטו טרזין (טרזיינשטט). הגטו, ששכן כ-60 ק"מ מצפון לפראג, מוקם בעיר המבצר טרזין, שהקסרקטינים ובתי המגורים בה התאימו לאוכלוסייה בת 7,000 נפש, אך בתקופת השיא נדחסו בהם כ-60 אלף אסירים, שנאלצו להתמודד עם תנאי חיים קשים ביותר, מחלות ורעב. עשרות אלפים נשלחו לאורך השנים מטרזין למחנות ההשמדה במזרח, אבל בני הזוג ליכטבלאו ניצלו שוב ושוב ממשלוחי המוות והצליחו לשרוד.

לפי גרסה אחת, ליכטבלאו עבד במחלקה הגרפית של הגטו וצייר כרזות ושלטים. לפי גרסה אחרת, נשלח לעבודות בנייה שונות. כך או כך, את שעות הפנאי המועטות שהיו לו, הוא בחר להקדיש לפעילות שבנסיבות ההן נחשבה לסכנת חיים: ציור.

ליכטבלאו הצליח להשיג ניירות וצבעים, וצייר בצבעי מים ודיו עשרות רבות של קריקטורות, שכולן הציגו סיטואציות מהחיים בגטו. אבל הוא לא הסתפק בתיאור ויזואלי של החיים הללו. לקריקטורות שלו הוסיף כיתובים והערות סאטיריות והציג בהומור את האימה שסבבה אותו. במקום לתעד את מחזות הזוועה, הוא בחר להתמקד דווקא בחיי היום-יום של תושבי הגטו, ובמקום לצייר את חיילי האס-אס ואת ראשי הגטו, העדיף להתמקד דווקא באסירים הפשוטים. הקריקטורות שלו מתייחסות בין היתר לצפיפות הרבה בגטו, לרעב והמחסור במזון, לשיעורי התמותה הגבוהים, להתמודדות עם המחלות הרבות, לשמועות שהתרוצצו בין האסירים על התפתחות המלחמה, ועוד.

בביתה שבהוד השרון, בעודה מדפדפת בקטלוג התערוכה בלוס אנג'לס, משתהה בתו מדי פעם על איור זה או אחר, ומתבוננת בו. "ראיית עולמו לא היתה מרה, ואפילו בימים כאלה, המסרים שלו יצאו ממנו עם הרבה חום, אהבה והומור", היא אומרת. "בציוריו הוא בחר להתמקד בטוב ובאנושי. גם כשהוא מצייר מישהו שגונב, הוא מראה זאת באהבה, בסלחנות, מסביר שככה זה בגטו".

באחד האיורים נראה אדם נושא תרמיל גב גדול, עומד ומשוחח עם אדם

ששוכב במיטה, אחות ניצבת מאחוריו. "נתראה שוב בקבר האחים", מצהיר הכיתוב מעל ראשו של החולה המחויך. "זוהי פרידה לפני טרנספורט מזרחה. מישהו אמר לי: 'נתראה שוב בקבר האחים', אבל זו היתה אז רק בדיחה. איש לא האמין לזה עדיין", סיפר ליכטבלאו בזמנו.

קריקטורה אחרת מציגה חבורה של אנשים בבגדים מהודרים עומדים בגטו, ואילו כיתוב צוהל, בשלל פונטים, מכריז: "הגעתם של יהודים מדנמרק ל'ספא טרזין'". ליכטבלאו סיפר על האיור הזה: "ליהודים מדנמרק נאמר שהם מגיעים ל'ספא טרזין'. הם השאירו הכל בבית והגיעו לבושים בלבוש אלגנטי, בפרוות. מלך דנמרק דאג להם, שלח להם חבילות מזון, והם הוכנסו לחדרים מיוחדים, מעט אנשים בכל חדר. במארס 1943 הגיעו לגטו אוטובוסים ענקיים, הם הועלו לתוכם, והאס-אס אפילו אירגן תזמורת. בכינו שלא שיחררו אותנו יחד אתם".

קבוצה של קריקטורות מתארת את התכונה בגטו לקראת ביקור משלחת מטעם הצלב האדום שהתקיים ב-1944, וגרם לנאצים לנקוט סדרת פעולות שנועדו "לייפות" את טרזין ולהפכו ל"גטו לדוגמה". לשם כך, בין היתר, כדי להקטין את הצפיפות במקום, נשלחו יהודים רבים להשמדה באושוויץ. בד בבד, הקימו הגרמנים בטרזין בתי קפה וחנויות כדי לשוות לה חזות של עיר נורמלית, והכריחו את האסירים למרק ולצחצח את בתיה ואת רחובותיה. "בעבור האורחים מהצלב האדום הכל נראה יפה ומקושט", נכתב בכותרת של אחת הקריקטורות הללו. קשיש נראה בה חולף על פני חנות. "שמור על בריאות הפה והשיניים", זועקת כרזה התלויה בחלון הראווה. אך בגרמנית המשפט הזה נושא כפל משמעות. הוא יכול להתפרש גם "שמור את פיך סגור ואת שיניך בריאות".

באותה שנה שלחו אנשי האס-אס אל מותם כמה ציירים שעבדו במחלקה הגרפית של הגטו ותיעדו בציוריהם את החיים במחנה. ככל הנראה הפרשה זיעזעה את ליכטבלאו. הוא חשש שהקריקטורות שלו עלולות לסכן את חייו ואת חיי אשתו, והחליט לעשות מעשה: באמצעות מספריים הוא גזר את ציוריו, הסיר מהם את כל הכיתובים והכותרות, וכן חלקים מהציורים שעלולים היו להסגיר את סביבת ההתרחשות. את כל אלה הוא העלה באש. את הגזירים שנותרו הכניס לתוך מעטפה, ומסר אותה לאשתו, כדי שתטמין אותה במקום מסתור.

אלזה ליכטבלאו דחפה את המעטפה לרווח שמצאה בין אריחי העץ שהיו מתחת למיטתה. במשך שלוש שנים, עד שחרורו של הגטו ב-1945 על ידי הצבא האדום, יצר ליכטבלאו כ-150 קריקטורות שהרכיבו את היומן האישי המאויר של חייו בגטו. לאחר השחרור, הוא ואשתו שלפו את המעטפה עם הגזירים ממקום המסתור, וב-1949, כשעלו לישראל עם שני ילדיהם, מירה ורמי, הם לקחו אותה אתם, עדות לשנים הנוראות שעברו עליהם.

רציתי שיידעו

"אני חושבת שמה שקרה לאבי כשהגיע לגטו טרזין, היה מעין שירת ברבור של מישהו שבסופו של דבר שרד", אומרת לסקלי-אורן. "שיא היצירה שלו היה במקום הזה בטרזין, בתקופה הזאת, כי שם משהו מת בו, והוא לא חזר לשיאים היצירתיים האלה. כשהמאכלת היתה מונחת על צווארו, היא הוציאה ממנו את מיטב השירה שלו".

לסקלי-אורן מספרת שלאחר המלחמה קנה אביה בריסטולים שחורים, כרך אותם לאלבום, והדביק בין דפיו את הגזירים. במכחול וצבע לבן הוא שיחזר לצדם את החלקים החסרים ואת הכיתובים שנגזרו והושמדו. "הסלוגנים נשארו לנו בראש", מספרת אשתו אלזה בסרט וידיאו שיוקרן במסגרת התערוכה בבית לוחמי הגטאות. "שנים הוא היה עסוק בשיקום הגזירים ובשחזור החלקים החסרים", מעידה בתו.

ליכטבלאו, שלפני עלייתו ארצה שינה את שמו ללסקלי, חזר בישראל להתפרנס מעיצוב חלונות ראווה ובין היתר עבד במשך שנים כמעצב החלונות של המשביר לצרכן בכלבו שלום. בשנות ה-70, לאחר שיצא לפנסיה, חזר אל מלאכת השחזור של הקריקטורות מטרזין. הפעם לא הסתפק בהשלמת האיורים, כפי שעשה באותו אלבום מאולתר, אלא הציב לעצמו אתגר גדול בהרבה: הוא החל לצייר את הקריקטורות שלו מחדש, על גבי בריסטולים לבנים גדולים, בצבעי מים ודיו, ניסה להישאר נאמן ככל יכולתו ליצירותיו המקוריות מהגטו, וליצור גרסאות גדולות, מרשימות ומוקפדות שלהן. הוא התבונן בגזירים, שיחזר את הכיתובים שנגזרו והושמדו, וכך שיחזר יצירה אחרי יצירה.

מלאכת השחזור הזאת נמשכה שנים. על כל אחת מהקריקטורות המשוחזרות חתם לסקלי בשם - Eli קיצור של אריך ליכטבלאו. לצד החתימה, הקפיד לצייר מגן דוד ולציין את השנה שבה צוירה בגטו הקריקטורה המקורית.

"לאחר שאבי סיים לעבוד על הציורים האלה, בן דוד שלי מלוס אנג'לס הגיע לביקור בארץ ואמר לו: 'תשמע, לא כדאי שזה יהיה אצלך בבית. אולי כדאי לתרום את זה למקום שיוכל לשמור על היצירות האלה'", מספרת לסקלי-אורן. אביה השתכנע, ותרם את כל הקריקטורות החדשות ואת רוב הגזירים המקוריים למוזיאון יהודי בלוס אנג'לס - שהיה הבסיס למוזיאון השואה שהוקם שם באחרונה. בתערוכה שמתקיימת שם כעת מוצגת כל קריקטורה לצד הגזירים המקוריים שלפיהם שוחזרה.

ואולם, לאחר שמסר את סדרת הקריקטורות ששיחזר בדם לבו, החליט לסקלי להתחיל את מסע הציור והשחזור הזה שוב, מההתחלה, ולצייר שוב את הקריקטורות. נפשו לא נתנה לו מנוח, והתעקשה להחזירו שוב אל מראות הגטו. "הוא החליט שהוא צריך את זה אצלו, שהוא צריך שגם לו יהיה עותק מהציורים האלה, אז בשנות ה-80 הוא שוב התיישב והחל ליצור סדרה חדשה של הקריקטורות", מספרת הבת. "אבל הפעם הוא צייר אותן רק בשני צבעים, שחור וצהוב, צבעי הטלאי שיהודי הגטו ענדו על בגדיהם".

כ-60 ציורים מתוך הסדרה הזאת יוצגו מהערב ב-17:30 בתערוכה בבית לוחמי הגטאות (באירוע הפתיחה ידברו בתו, הקריקטוריסט מישל קישקה והסופרת והמתרגמת רות בונדי). אוצרת התערוכה, אלנה מקרובה, בחרה למיין את הקריקטורות של לסקלי לפי נושאים, ולהציג לצד כל קבוצת עבודות שלו גם יצירות של אמנים אחרים, בחלקם מוכרים, שחיו בגטו טרזין, כך שגם יצירותיהם עוסקות באותו הנושא. התצוגה הזאת מאפשרת להשוות את זווית הראייה של לסקלי לזו של אמנים אחרים, ולעמוד על כוחם של הקריקטורה, ההתבוננות הסאטירית והשילוב בין איור לטקסט, בתיאור המציאות הקשה בגטו, אל מול תיעודה של זו באמצעות ציור אמנותי מסורתי, שמציג תמונה אילמת.

"בתערוכה הזאת לקחתי את לסקלי כאמן שמספר סיפור", אומרת מקרובה. "כשמציבים את הקריקטורות שלו זו לצד זו, הן מספרות את סיפור שהותו בגטו, ממש כמו קומיקס. התערוכה מציגה את הסיפור שמספר מישהו שניסה להישאר קרוב ככל האפשר לאמת ולתאר את מה שהתרחש שם. וזה ניסיון אמיץ. לסקלי היה מאוד אמיץ, כי העז לצייר ציורים שמותחים ביקורת על הגטו. הוא אמנם לא מתייחס ישירות לנאצים, אבל הוא מציג ביקורת על האופן שבו התנהל הגטו - התורים, הצפיפות, הפרוטקציה, החיים המורכבים שם, שהוא היה חלק מהם. היו בטרזין ציירים רבים שציירו פורטרטים של אנשים או ציירו נופים, אבל לסקלי חשף את מה שבאמת התרחש שם, באמצעות הביקורת הסאטירית שלו".

לסקלי-אורן מספרת שכאשר אביה דיבר על הקריקטורות שיצר בגטו, "הוא תמיד אמר: 'רציתי שיידעו'. הוא חשש שלא ישרוד את המלחמה, ורצה שאנשים יידעו מה עבר עליו ועל אחרים בגטו. לא היתה לו מצלמה, והציורים היו הדרך שלו לתעד את מה שעבר עליו. זו היתה דרכו לספר לעולם מה קרה שם. 'זה מה שראיתי, כך אני ראיתי את זה', הוא אמר, והסביר שהציורים האלה זה מה שהחזיק אותו שם בחיים".

בסרט שיוצג בתערוכה, ומלווה את מסעה של לסקלי-אורן עם שלושת בניה ועם מקרובה לטרזין, בעקבות הוריה, מופיעים קטעי ראיון קצרצרים עם לסקלי, שצולמו לפני כעשור, ועם אלזה אשתו, שצולמו זמן קצר לפני מותה בשנה שעברה. "כל הציורים שעשיתי, עשיתי את זה בשבילי, כדי שתהיה לי הוכחה על מה שקרה", הוא אומר שם בין היתר. לשאלה מדוע בחר לצייר קריקטורות דווקא, הוא משיב: "רציתי להראות שאפשר לצייר גם דברים כאלה, שאסורים, אז ציירתי את מה שהכי קרוב לאמת, ואת איך שהרגשתי עם זה: טרגי-קומי".

לסקלי-אורן מעידה כי אביה היה אדם עניו. הוא לא האמין שציוריו יזכו אי פעם להכרה. "אבל הוא כן חלם בקול רם", היא מחייכת. "הוא אמר שאם פעם תהיה תערוכה של עבודותיו, היה רוצה שיתלו את יצירותיו על קיר של אבנים אדומות, כמו האבנים שמהן נבנה הגטו". ואכן, כמחווה לחלום הזה, נבנה קיר לבנים בכניסה לתערוכה בבית לוחמי הגטאות ובו הוטבעו מבחר מהקריקטורות של לסקלי.

"הוא אמר פעם: 'אמן מקבל הכרה על האמנות שלו רק לאחר מותו'. הוא אמר זאת אמנם על מישהו אחר ולא על עצמו, אבל אני משוכנעת שזו היתה כוונתו", מציינת לסקלי-אורן. "בשנים שבהן חי בישראל הוא צייר המון, בכל רגע פנוי שהיה לו, באובססיביות: נופים, חפצים, פורטרטים של בני משפחה בכמויות מסחריות, את אלה שמתו וגם את אלה שחיים", היא אומרת ומצביעה על כמה ציורי שמן המפוזרים בסלון ביתה. "אבל בכישרון שלו לקריקטורה הוא לא השתמש יותר לעולם. חלק ממנו מת בשואה, והכישרון הזה מת שם יחד אתו".



קריקטורה של אריך ליכטבלאו-לסקלי מתוך התערוכה ''הכי קרוב לאמת'' במוזיאון בית לוחמי הגטאות


אריך ליכטבלאו-לסקלי



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו