בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"חי צומח דומם" מאת משה זונדר | אש הולכת עמו

ניצולי שואה הם לא קדושים, אלא אנשים עם חולשות כמו כולם. עם צאת רומן הביכורים שלו, "חי צומח דומם", מסביר משה זונדר למה דמות הגבר ברומן שלו אכזרית כל כך, ולמה אמו של הגיבור חוטאת בגילוי עריות

תגובות

כשהיה בן 17 התחיל משה זונדר לכתוב את רומן הביכורים שלו "חי צומח דומם", שרואה אור בימים אלה בהוצאת כתר. חלפו מאז 28 שנה וזונדר אומר שאינו יודע מה רצה הנער ההוא לכתוב, "אבל אני כן יכול להזדהות עם השריפה שהיתה לו בבטן, כי השריפה הזאת המשיכה גם כשהוא גדל".

לא מעט דברים עשה זונדר מאז ועד היום. הוא היה עיתונאי ב"חדשות", ב"עיתון תל אביב", וב"מעריב". הוא התמחה בתחקירים עיתונאיים וב-2001 פירסם ספר עיון, "סיירת מטכ"ל", שזיכה אותו בפרס יצחק שדה לספרות צבאית.

הוא גם תסריטאי, בוגר החוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב. בין הסרטים שכתב: "זוהר", "האח של דריקס", "צומת וולקן" ו"מוקי בוערה", סרט מ-2009 שביימו סלבה ולינה צ'פלין, והתסריט שלו הוא חלק מהתהליך שהוביל לרומן שרואה כעת אור. "בכתיבת התסריט משהו השתחרר אצלי", מספר זונדר, "אבל התסריט זו יצירה אחרת. הוא לא סיפק אותי, רק נתן לי עוד דחיפה".

אין זה מפתיע שזונדר מדבר על אש ועל שריפה בבטן. החומרים שהוא עוסק בהם קשים, אף שכתיבתו מהודקת ומאופקת גם כשהוא מתאר התרחשויות איומות. הסיפור כתוב בגוף ראשון, מפיו של עיתונאי ישראלי שגדל בחולון אבל עבר להתגורר בנורווגיה. העיתונאי מתאר בניין אחד בחולון של שנות ה-70, שם התגורר עם אמו ניצולת השואה ועם שכנים ניצולי שואה גם הם. אביו מת כשהיה בן 12 ואמו חיה עם דוד יאנק, טיפוס אפל, בריון שהיה בזונדרקומנדו. ניצולי השואה שמתאר זונדר הם כאלה שהיו בזונדרקומנדו או היו קאפו, או חטאו חטאים אחרים כדי לשרוד. ובתוך כל זה ניצב מוקי, הילד עדין הנפש, נטוע בתוך עולם אלים שנגלה לפניו, עם אמא שאין לה שום יכולת לגונן עליו ואף חמור מכך, גבולותיה פרוצים, ויחסיה עם בנה יעברו את הגבול לכיוון האפל של גילוי עריות.

אף שיש פרטים דומים בביוגרפיה של הסופר והגיבור שלו, זונדר מדגיש כי לא מדובר בספר אוטוביוגרפי. "הוא אמנם בגילי, יליד 1965, והוא גדל באותה שכונה בחולון שבה גדלתי. אמא שלו ניצולת שואה וגם אמא שלי. אבל אני לא מוקי ואמא שלי היא לא טינקה".

שתי הנשים, האמא האמיתית והאמא הפיקטיבית, הן ילידות דובנו, שהיתה אז חלק מפולין וכיום שייכת לאוקראינה. "כל בני המשפחה של אמי נרצחו והיא איכשהו הצליחה לשרוד כילדה. כשהגרמנים נכנסו לדובנו היא היתה בת עשר. אבל מוקי שונה ממני, מוקי היה ילד בודד, לא היו לו ממש חברים, הוא בן יחיד ולי יש שתי אחיות. אמא שלי הצליחה בכוחות פלא להקים משפחה ולהיהפך לאדם עצמאי מאוד, היא תהיה בת 80 בשנה הבאה עם לו"ז של ראש ממשלה. היא מציירת, שרה בשתי מקהלות ומטיילת בעולם". טינקה, האמא בספר, אינה כזאת. "החיים שלה נעצרו בזמן ההוא של המרדף אחריה ביער", אומר זונדר, "היא אשה מאוד תלותית".

לא במקרה, הוא אומר, ניצולי השואה שהוא מתאר אינם קדושים. "זה בניגוד למה שחינכו אותנו מגיל אפס. בכל הפסלים של רפפורט ביד ושם הניצולים הם כמו קדושים, כאילו שלא היתה בהם טיפת רוע, אבל גם לא טיפת אנושיות. בספר אומרים למוקי שכל ניצול שואה היה חייב להרוג לפחות נפש אחת כדי לשרוד, אני לא יודע אם זה נכון במאה אחוז אבל זה נכון באחוזים שאף פעם לא רצו לספר לנו.

"כשהם באו לכאן הם היו סבונים ואבק אדם ומצד שני חשבו שמי שניצלה היתה זונה וגברים שניצלו היו קאפו. אחרי משפט אייכמן זה השתנה, פתאום התחילה הבנה כלפיהם, והם נהיו קדושים. אבל הם אף פעם לא היו בני אדם".

טוני סופרנו, למשל

בספר מציג זונדר סקאלה של אפשרויות הישרדות, שבראשה עומד הדוד יאנק שהיה בזונדרקומנדו. "אני לא מאשים אותם, באיזשהו אופן אני מעריץ אותם", הוא אומר, "אבל רציתי להראות שהם לא היו כמו שסיפרו לנו. רציתי להראות את הליבידו שלהם, כי הם תמיד מוצגים כאנשים חסרי ליבידו בגטאות. ואחר כך חסרי ליבידו בחולון או בתל אביב או בקרית ים. היחיד שכן כתב על זה והמון שנים לא תירגמו אותו לעברית הוא מארק אדלמן, שהיה מגיבורי מרד גטו ורשה. הוא דיבר על היצרים שהשתוללו בגטאות דווקא בגלל המוות שהיה שם, הסתירו את זה מאתנו. לאט לאט הבנתי את זה".

זונדר מספר שרק הדוד יאנק הוא דמות פיקטיבית לגמרי והיתר מורכבות מרסיסים של דמויות שהכיר. מדוע בחר להציג אותו כדמות גברית כה נוראית? "יש סוג כזה של גברים, לאו דווקא כאלה שהיו בזונדרקומנדו", אומר זונדר, "הם יכולים להיות בני 17 ולהיוולד פה, הם כאלה ויש בזה איזשהו אפיל. לצורך העניין, טוני סופרנו הוא גבר שנשים רוצות וגברים רוצים להיות חברים שלו. זה אנשים שעם כל זה שהם בהמות, הם לוקחים עלינו אחריות, ואנחנו אולי רוצים אבא. לאחרונה מתברר שנשיא מדינה, שאמור להיות אבהי ומלכד ומפייס, הוא עבריין מין אלים ואנס, וששר אוצר, שאמור לדאוג לנו ולהיות אמין, הוא גנב. וזה כל הזמן קורה. יש יתמות ותחושה שאיש איש לנפשו. והרי או שכל אחד ידאג לעצמו או שהילדים יתאגדו ויעשו משהו כי לא ידאגו לנו".

איך זה שטינקה בוחרת דווקא בדוד יאנק?

"בדובנו היו שש אקציות שבהן ירו ביהודים ערומים לתוך בורות. היתה שם קהילה של 12 אלף יהודים ומתי מעט ברחו ליער. טינקה והמשפחה שלה ברחו ליער ואז היה מצוד אחריהם. צדו אותם כמו שצדים חיות, צבאים או איילות. היא הצליחה לשרוד את זה אבל מבחינתה המרדף לא הסתיים. היא ממשיכה לרוץ וממשיכים לרדוף אחריה. היא רוצה לצאת מהמצב של היתומה, של הלבד בעולם, והיא חייבת שיהיה לצדה גבר. התמזל מזלה ובהתחלה היה לה את אברהם בעלה, אבל גם הוא נטש אותה, ושוב היא נשארה לבד. המוות שלו היה מאוד לא צפוי ודוד יאנק בא מיד כי הוא רצה אותה עוד לפני. הוא דרש אותה ורצה אותה והיא הלכה אתו".

זונדר אומר שטינקה הולכת עם דוד יאנק דווקא מפני שהוא דמות של סנדק. "הוא מאפיוזו במידה רבה, הוא בהמה והוא וולגרי והוא אנס והוא איש א-מוסרי, והוא שתיין, אבל הוא גם איש שאתה תמיד יכול לבוא אליו כשאתה בצרה והוא יעזור לך ואתה לא תישאר חייב לו. אין הרבה אנשים כאלה, הדואליות פה גדולה. אז טינקה, האשה העדינה, היפה והאצילית הזאת, הכניסה לחיים שלה ולמיטה שלה פשוט מין בהמה כזה".

כשהתחיל לכתוב הוא לא העלה בדעתו שיכתוב על גילוי עריות. "זה פשוט קרה. אני תמיד אומר לתלמידים שלי שהשלב שבו יש תחושה שהתסריט נכתב מעצמו הוא סימן שהכתיבה עלתה על דרך המלך, כשהדמות אומרת לך את זה אני רוצה, זאת ההחלטה שלי. היה לי ברור שזה נורא קשה, אלף פעם בדקתי עם עצמי אם זאת לא פרובוקציה. בסופו של דבר זה נשאר".

איך טינקה הגיעה למצב הזה?

"אנחנו יודעים שיש גילוי עריות גם בלי היטלר ברקע. אני חושב שברגע שאתה עובר טראומה כמו השואה ואתה לא מתאבד, יש קיום מאוד נוכח של אימה, של מוות ושל אלימות. כל אמות המידה המוסריות והאתיות התעוותו ובמרחב הזה דבר כזה היה יכול לקרות. היה בהם משהו מאוד מעוות, איזה חלל שלא היה אפשר למלא אותו בקיום היום-יומי הנורמלי. יש הורים ניצולי שואה שאת החלל הריק הזה השליכו על הילדים והעיוות לא היה חד סיטרי. הרי מוקי היה הילד הכי טוב בבניין, הוא היה ילד שמוריד את הזבל, הולך למכולת, אומר יפה שלום, והתלמיד הכי טוב. אבל כמו כל ילד היתה בו אגרסיביות, היה לו צורך בעצמאות שהוא לא מצא לו מקום. אז באיזשהו שלב הוא הולך ומשתין במעלית וכל הבניין מסריח".

בזכות הכדורגל

גם העניין העדתי עולה בספר. "כשהייתי בכיתה ו', בסוף שנות ה-70, זאת היתה בעיה מסוימת להיות אשכנזי", הוא אומר, "כי מה זה אומר להיות אשכנזי. אם באת מבית אשכנזי אז באת מבית שהאוכל בו מגעיל, לא היית גזעי, לא היית קול. אם היית איזה תימני עם תלתלי בקבוקים זה היה כמו איזה תואר אבירות בריטי, גם להיות מרוקאי היה מאוד קול. אצל מוקי דברים התעוותו. הוא התייחס למזרחי בהתנשאות, בבוז, בפחד, ועם זה ארוגה פנימה התשוקה שלו לרחל עמר. הוא מאוהב במלכת הכתה אבל רוצה לשכב עם הבחורה המזרחית הדחויה, שהיא מקסימה וסקסית בטירוף ושווה פי אלף, אבל הוא מתבייש להיות החבר שלה".

וכשהוא מממש את התשוקה שלו לרחל עמר הוא מתנהג אליה נורא.

"נכון. הוא בן זונה, הוא נהיה בעצם דוד יאנק קטן, וכשהוא גדל ונסע לנורווגיה הוא נהיה דוד יאנק גדול. הוא נהיה אלכוהוליסט וגבר מכה, הוא שילם על זה. בפוטנציאל שלו הוא היה אמור להיות גבר עדין אבל בגלל מה שהיה סביבו - אמא חלשה בלי גבולות וגבר בהמי - הוא לא הצליח להתגבר על זה. הוא כן עשה משהו שאני הייתי שמח אם הייתי יכול לעשות קצת, הוא התנתק מהנרטיב הציוני ומההשלכות שלו, אבל היה לזה מחיר מאוד יקר. כדי להצליח הוא היה צריך לחתוך את זה, ואין דרך חזרה".

לאחרונה, מספר זונדר הצליח להתנתק מעט מהנרטיב הציוני. הוא היה צריך להרחיק עד דרום אפריקה בשביל לעשות זאת. "הייתי במונדיאל שהיה בדרום אפריקה בקיץ האחרון. תמיד הייתי רגיל לאהוד את מי שהיה טוב אלינו בשואה. כשהייתי ילד אהדתי את נבחרת הולנד. אחרי שהבנתי שבאיזור שבו אמא שלי גדלה היו מהגרים צ'כים ושהם עזרו לה כשהיא ברחה, עברתי לאהוד את נבחרת צ'כיה. הגרמנים כמובן תמיד היו מוקצים. במונדיאל האחרון כשהם שיחקו נגד ארגנטינה פתאום אהדתי אותם, כי הם שיחקו את הכדורגל הכי יפה והכי משוחרר. פתאום הצלחתי לשמוח אחרי גול שלהם, להשתחרר רגע".

כעיתונאי אהב לנסוע לעזה, שם היתה לו הזדמנות להשוות נרטיבים עם מנהיג החמאס איסמעיל הנייה. "נפגשתי עם הרבה מאוד אנשי חמאס שאת חלקם צה"ל אחר כך רצח. נפגשתי עם השייח יאסין, ראנתיסי, איסמעיל אבו שנאב. פעם, כשבאתי לשייח יאסין, הקדמתי קצת וראש הלשכה שלו היה איסמעיל הנייה, שהיה אז אלמוני לחלוטין. ישבנו חצי שעה כדי לשרוף את הזמן. הוא היה מארח למופת ואז הציג את העמדה החמאסניקית שלפיה אין להם בעיה עם היהודים, יש להם בעיה עם המדינה היהודית. אני באתי עם הזיכרון של אמא שלי שאוקראינים יורים בה ביער. ואמרתי שאנחנו לא נסכים יותר להיות תלויים בחסדים של אחרים. אבל השיחה התפתחה למחוזות אופטימיים ואני זוכר שהבנתי שיש על מה לדבר. וזה גם ברור שנדבר אתם ואני מניח שמדברים אתם גם בשקט. אבל בסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו אין פרטנר, ואין אצלנו מבוגר אחראי מתפקד, מישהו נגיד כמו אנואר סאדאת, שיוציא על גבו את העגלה מהבוץ. ויהיו עוד סיבובים ויהרגו עוד בחורים צעירים. אז מוקי יצא מהנרטיב הזה אבל קשה לצאת מזה. אנחנו עושים לעצמנו את החיים קלים כי אנחנו כובשים ולא מוכנים לוותר על זה ואנחנו הקורבנות". *





תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו