בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

עבודת הווידיאו "זאלה" של איציק בדש | קינת הים

הנשים בעבודת הווידיאו "זאלה" מקוננות על המוות. הן אינן מצדיקות אותו אלא חושפות את האנושי, את הכאוב והפצוע

תגובות

רגעי החוזק החזותי והמורכבות הרעיונית של עבודת הווידיאו "זאלה", של איציק בדש, מפצים על הפגמים ואפילו על מידה של חספוס. הנרטיב של "זאלה" הוא ספק חלום, ספק התרחשות מעגלית, מעין "שיבה ניצחית", המושג ששימש את ניטשה בהרחבה ב"כה אמר זרטוסתרא". יצירתו של בדש עוסקת במפגש, המעגלי, של מזרח מערב. בהקשר זה, חשוב במיוחד רעיון הזמן כמעגלי ולא לינארי (רעיון שמקורו בפילוסופיות הודיות, וכנראה גם נוספות, ונהפך לאבן דרך בפילוסופיה המערבית של סוף המאה ה-19).

העבודה כולה מצולמת בחוף ים. קריאה בטקסט הקטלוג החשוב הנלווה לעבודה מגלה שזו רצועת חוף בנתניה. עיר הולדתו של האמן ואחד מהמקומות שבהם התרכזו יוצאי לוב בארץ. הסרט מתחיל בגבר הנכנס לים לבוש גלביה ולה פסים צבעוניים. הוא פוסע בביטחון, במה שנראה כטבילה להיטהרות ומתברר כהתאבדות. אנו צופים בכך מאחורי ראשו של סוס העומד על החוף ומתבונן. המצלמה מתקרבת מדי פעם לטבעת זהב משובצת בחול מה שמרמז לשיברון לב רומנטי כזה או אחר המחליש את הסצינה כולה.

תחילה נדמה שנס יתרחש ליוסף המודרני הזה, הגבר בכתונת הפסים, הים יבקע לפניו כמו בני ישראל העוברים בחרבה ואולי ילך על המים כמו ישו. אבל כנראה דווקא הסוס למד לקח ואינו נכנס למים שהרי "סוס ורוכבו טבע בים". האסוציאציה לשירת הים (שמות ט"ו) שמשם לקוח הציטוט מתחזקת, אף כי באופן מהופך, עם המשך העבודה שכולה שירת נשים. תחילה האשה הבודדה, הזקנה מול הים, ואחר כך קבוצת נשים שגם מתופפות ברהיטים שבורים. ההיפוך הוא משום ששירת מרים, אחת הפעמים היחידות במקורות שבהן מתוארת שירת נשים, היא שירת שמחה על מה שמהווה מבחינות רבות רגע לידת העם היהודי. שירת מרים באה אחרי שירת משה וממשיכה את מה שמתוארת כשירה שלו ושל הגברים באופן משוחרר בהרבה עם תופים ומחולות ושירה קבוצתית. בעבודה של בדש זוהי קבוצת מקוננות, המקום שבו מותרת שירתן של הנשים וקולן נשמע, לפחות בקהילות יהודיות מצפון אפריקה והמזרח. בסוף העבודה מופיעה מקוננת ספק ישנה ספק מעולפת על החוף ואז מופיעה, אולי כדמות מתוך חלום המקוננת, דמות נשית שעל החלק האחורי של גלימתה מגן דוד צהוב והיא עומדת ומביטה לים כמו "הנזיר והים" (1810), ציורו המוכר ביותר של קספר דוד פרידריך.

יש בעבודה עומס רב של דימויים, בעיקר דתיים אך גם אתניים. זאלה הוא כינוי ערבי-לובי למקוננת. סבתו של בדש איבדה תשעה מאחיה בשואת יהודי לוב, שכמו השואה של קהילות נוספות בצפון אפריקה (במיוחד קהילות תוניסיה ואלג'יריה), מוכרת פחות מזו של יהודי אירופה. הסבתא שימשה כמקוננת מרכזית בקהילה בישראל. במשפחתו של בדש, כך לפי הקטלוג, היו כבר כמה דורות של מקוננות ואחת מקרובותיו היא המקוננת הראשית בעבודה. תרבות המקוננות כמעט נעלמה בארץ וגם במערב הנוצרי היא נהפכה לשולית. מקוננות נתפשו בתרבות לא פעם גם כדבר מאיים, כאקט שיש בו משהו מן הצביעות. בדש מדגיש את הצד המשחרר באקט הקינה, את היותו אופציה לפריקת הסבל והאימה. האשה המקוננת יושבת על החוף עטופה כולה בבד יפה בפסים זהובים על רקע כחול. רק ידיה נראות והיא נהפכת למעין כוח, כמו הר או סלע המשמיע קול.

השירה בסרט כולה בערבית, שפה שמרבית הקהל הישראלי אינו דובר ולכן כוחה הוא במצלול ובאינטונציה ולא בתכנים (המתורגמים לפחות חלקית בקטלוג). התייחסות לנושא המקוננות נדירה באמנות בינלאומית וישראלית. עבודה יוצאת דופן היא "Vatojca" (המקוננת), עבודה מ-2002 של אדריאן פאצי, אמן אלבני הפועל באיטליה ובה מקוננת מקצועית מקוננת מעל האמן הלבוש ושוכב כמת ואחר כך הוא קם שמח וטוב לב. באמנות הישראלית הוצגו שתי עבודות בנושא, שתיהן של רוית כהן גת. ב-2004 היא הציגה את "גולה סנגם", שכללה מיצב שולחן כולו מעשה סריגה ורקמה ועליו טקסטים בנושא, ואת עבודת הסאונד המצוינת "Joony Joony", ובה הושמעה קינה של יהודי פרס בחלל שרק וילונות כבדים כיסו אותו, כווילון המכסה מראות בבית נפטר (שני המיצבים הוצגו במוזיאון פתח תקוה). לאלה נוספה אחת העבודות המוקדמות והמרשימות של חן שיש ובה מיצג קינה לפי נוסחי מקוננות יוצאות תוניסיה.

העבודה של בדש על תפקיד הקול ובעיקר התפקיד המרכזי של הים, שבו כרוכה אמביוולנטיות של רחם וקבר, מזכירה את גוף העבודות המצוין של זינאב סידרה, האלג'יראית-צרפתית-בריטית (שעבודה אחת שלה מוצגת כעת במוזיאון הרצליה). האמביוולנטיות הסימבולית של הים התיכון, מקור ומקום הקץ, המקום המקשר והמפריד, מחוז חפץ וגבול אחרון, מתקשר למה שחביב פדיה ניסחה במאמרה בניתוב האשה בתרבות המערבית ל"מופקדת על קצוות... רגעי לידה ורגעי מוות".

בהקשר הישראלי המיידי מאוד, וכלל לא בטוח שזו הפרספקטיבה לעבודתו של בדש, הרי שאם אליק, הצבר המיתולוגי שיצר משה שמיר בראשית שנות ה-50, נולד מן הים, הרי שהגיבור האלמוני אך המזרחי במובהק של בדש מתאבד בו.

הפסקול הוא גיבור העבודה של בדש לא פחות מהמצולמות ומהים. איני זוכרת עוד יצירה ארוכה של אמן ישראלי שכולה בערבית. בדש מביע אמון בכוחו של הצליל ללפות את הצופים לעבודה הלא קלה. גם מבחינה זו ההקשר היהודי של עצם העבודה עם קול מטעין את העבודה ברבדים אמוניים עמוקים וחזקים. קול האל מתואר בתהילים ככוח המעצב את העולם (ומתקשר לבריאת העולם במלה): "קול יהוה, על המים: אל-הכבוד הרעים; יהוה, על מים רבים" (פרק כ"ט), והנשים בעבודה של בדש יושבות מול הים, מול המים הרבים, ומקוננות על המוות. הן אינן מצדיקות אותו אלא חושפות את האנושי, את הכאוב והפצוע. *

"זאלה", איציק בדש. מוזיאון פתח תקוה (ארלוזורוב 30). שעות פתיחה: שני, רביעי, שישי, שבת: 10:00-14:00. שלישי, חמישי: 16:00-20:00. עד 26 בפברואר



מתוך זאלה, איציק בדש, 2010



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו