בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

נסיעות

ימה כחולה והיא עולה: טיול בימת טיטיקקה בגבול בין בוליביה לפרו

ימת טיטיקקה, בגבול בין בוליביה לפרו, היא הגדולה ביותר באמריקה הדרומית ובזכות האגדה נחשבת לאתר קדוש. זה בדיוק הזמן לנסוע אליה, לטיול המשלב תצפיות מרהיבות, שיט ופסטיבלים דתיים

תגובות
ימת טיטיקקה

בסופו של דבר מגיעים לאבן לא גדולה ולא מרשימה במיוחד. הנוף בסביבתה אמנם עוצר נשימה, אבל האבן עצמה נראית רגילה לחלוטין. האגדות שנרקמו סביבה כה רבות עד שאי אפשר שלא להביע אכזבה מסוימת. בגלל זה כל העניין? ובכל זאת, כאשר עומדים בתום הליכה ארוכה במרומי אי השמש, בלב ימת טיטיקקה, יש תחושה של התרוממות רוח.

בלשון המקומית "טיטיקקה" פירושו "סלע הפומה" והאבן מעניקה את שמה לימה כולה. בדיוק כאן, על פי אחד המיתוסים הכי מפורסמים באמריקה הדרומית, נולדה תרבות האינקה. כאן יצאו מן המים הכחולים והקרים בני השמש כדי לייסד את אימפריית האינקה האדירה.

בזכות האגדה נחשבת ימת טיטיקקה כבר אלפי שנים לאתר קדוש. בזכות הנופים היפים והתרבות המיוחדת של התושבים המקומיים מושכת הימה אלפי מבקרים בכל שנה. מיקומה על הגבול בין פרו לבוליוויה עושה אותה ליעד פופולרי במיוחד בקרב מטיילים באמריקה הדרומית. אפשר לבלות סביבה זמן רב, אבל דרוש לפחות שבוע כדי להכיר את האתרים המרכזיים, את הערים ובעיקר את האיים שבלב הימה.

שתי סיבות מרכזיות מושכות בדיוק עכשיו את תשומת הלב אל ימת טיטיקקה. זאת תחילתה של עונת התיירות באמריקה הדרומית. רוב התיירים פוקדים את מדינות האזור בין החודשים פברואר ליוני (הקרנבלים הגדולים מתקיימים השנה באיחור מסוים - רובם ב-8 במארס). בימים אלה, מ-2 בפברואר ובמהלך השבועיים שלאחר מכן, מתקיים בעיר פונו (Puno), על גדת הטיטיקקה בצדו הפרואני, אחד הפסטיבלים הדתיים הגדולים ביבשת - פסטיבל הבתולה מקנדלריה (Virgin de la Candelaria).

פונו נחשבת לבירת הפולקלור של פרו ובמהלך כל השנה, אך בייחוד בתקופת הפסטיבל, אפשר ליהנות בה מהצגות בלתי פוסקות של התרבות המקומית, המוסיקה, הריקודים והתלבושות הצבעוניות והייחודיות. גם אם לא מגיעים דווקא לפסטיבל של הבתולה, אין צורך לדאוג - בפונו אפשר למצוא פסטיבלים כמעט בכל יום במהלך השנה ופרו התפרסמה כמדינה בה מתקיימים 3,000 פסטיבלים בשנה.

הימה: קחו אוויר

לא קל לנשום בגובה 3,810 מטר. רוב המגיעים לאזור טיטיקקה כבר עברו איזושהי תקופת הסתגלות במקומות גבוהים אחרים - קוסקו בפרו או לה פאס בבוליוויה שוכנות בגובה דומה. למרות ההסתגלות, כל מאמץ פיסי כרוך בהתנשפות. כדאי לזכור את העובדה הפשוטה הזאת כאשר מתכננים ביקור באזור טיטיקקה. יש אמנם המון מה לראות אבל לא כדאי ובמקרים רבים פשוט אי אפשר למהר. אין ברירה - צריך לעצור כדי לנשום.

טיטיקקה היא ימה ענקית. שטחה יותר מ-8,000 קילומטרים רבועים, קצת יותר משליש משטחה של ישראל. זאת הימה הגדולה ביותר באמריקה הדרומית. אורכה כ-200 קילומטרים ורוחבה כ-60. ב-1978 הוכרז כל אזור הימה כשמורת טבע. המים, שמגיעים מן השלג על פסגות האנדים הגבוהות, קרים מאוד כל ימות השנה ובשום מקום לא מעודדים שחייה. אחת האגדות החביבות ביותר מספרת על כך שכאשר הגיעו הספרדים לקוסקו, בירתם העשירה של בני האינקה, הבריחו התושבים המקומיים את שרשרת הזהב של שליט האינקה, ששקלה שני טון, והטילו אותה למימי הטיטיקקה. השרשרת מעולם לא נמצאה, אף שהחוקר הצרפתי ז'ק קוסטו ערך אחריה חיפושים נרחבים בעזרת צוללת זעירה.

פונו וסילוסטאני: שוק מיניאטורות

פונו, העיר הגדולה בצדה הפרואני של הימה, די מכוערת. אין בה ייחוד אדריכלי והגישה לימה עצמה אינה נעימה במיוחד. ובכל זאת העיר מרתקת בזכות התרבות שלה, בזכות כמה תצפיות גבוהות ויפות על הימה ובזכות השווקים. התצפית הטובה ביותר על העיר היא מפארק הואספטה (Huajsapata). הכיכר המרכזית, פלאסה ד'ארמס, וסביבתה הם המקומות הנעימים לשיטוט של אחר הצהריים. לצדה נמצאת גם לשכת התיירות המקומית, שמספקת מידע ומפות. השוק המרכזי בעיר אמנם יפה, אבל כדאי לשאול על אפשרויות נוספות.

במהלך חודש מאי, למשל, מתקיים באוונידה דה פלורס בפונו שוק המיניאטורות שנקרא "אלאסיטאס". במסגרתו מוכרים בתי פלסטיק קטנים, מכוניות זעירות או חפיסות של שטרות דמויי דולרים. הקונים בשוק רוכשים את מושא החלומות שלהם וכך מקרבים את הגשמת החלום. באחד הדוכנים רכשה אשה צעירה תעודת בוגר אוניברסיטה בפקולטה למדעים עבור התינוק בן שלושה החודשים שהצמידה לחזה.

אחד מטיולי היום היפים ביותר מפונו מוביל לסילוסטאני (Sillustani) - אתר אינקה מרתק במרחק כשעה נסיעה מן העיר. באתר שרידי מבנים מתקופת האינקה ותצפית נהדרת על כמה אגמים קטנים.

האיים הצפים וטקילה: גברים סורגים

רוב המבקרים בפונו מגיעים אליה כדי לצאת לשיט לאיים הצפים ולאיים טקילה ואמאנטאני. טיולי השיט האלה, שנמשכים יום שלם, הם אחת האטרקציות הפופולריות ביותר באזור זה של פרו. אף שהם נכללים בסיור אחד כדאי לעשות ביניהם הפרדה.

הסיור באיים הצפים משרה תחושה לא נוחה של השתתפות בהצגה זולה לתיירים. ברחבי הימה פזורים כארבעים איים, שעשויים מקני טוטורה. הקנים, שמסה גדולה ועבה שלהם נארגת יחד, צפים בימה ועליהם הוקמו בשביל בני האורוס בתי קנים. האורוס עקרו בעבר לגור באיים אלה מכיוון שנדחו ממושבות אחרות, על היבשה.

כמה מבני האורוס שפוגשים במהלך הביקור אינם מסתירים את העובדה שלא מדובר באורח חיים ממשי, אלא באירוע תיירותי. למרות ההסתייגות הזאת המופע שהם מספקים צבעוני ומשמח את העין. התלבושות צבעוניות, השירים והמוסיקה קליטים וההסברים על אופן בניית הסירות המיוחדות, שרק מעטות מהן עדיין משמשות כסירות דיג, מעניינים.

מסורת בניית הסירות האלה זוכה עכשיו למאמצי שימור מיוחדים כנכס תרבות. בשנות ה-70 בנה כאן החוקר הנורבגי תור היידראל רפסודת קנים, בעזרתה חצה את האוקיינוס האטלנטי כחלק מן המאמץ להוכיח קשר בין היבשות לפני מסעו של קולומבוס.

הביקור באי טקילה, המרוחק יותר בלב חלקו הצפוני של הטיטיקקה, מעניין יותר. האי גדול יחסית ואפשר לשוטט בו כמה שעות, לטפס למרומי הגבעה אל הכפר בו מתגוררים התושבים המקומיים ולהתרשם מעבודות הסריגה של הגברים והאריגה של הנשים. גם כאן התיירות היא מקור הפרנסה המרכזי, אבל יש לצדה אורח חיים ממשי יותר.

קופקבנה: מסעדות ונסים

הנסיעה באוטובוס מפונו שבפרו לקופקבנה, על חוף הימה בצדו הבוליוויאני של הגבול, נמשכת כשלוש שעות. קופקבנה (אין קשר לחוף המפורסם בריו דה ז'ניירו הנושא את אותו שם) היא עיירה קטנה, שמספקת שירותי תיירות למגיעים לאזור זה של הימה. יש בה שוק גדול ובו עבודות אריגה צבעוניות. האווירה הנינוחה בקופקבנה שונה מאוד מזאת של פונו. לאורך חוף האגם ניצבת שורה ארוכה של מסעדות זולות ושורה ארוכה עוד יותר של סירות שמציעות שיט בימה, בעיקר לאי השמש - איסלה דל סול.

מלבד הימה הכחולה, האתר החשוב ביותר בעיירה הוא כנסיית הבתולה מקופקבנה, הידועה גם כ"מלכת בוליוויה" או הבתולה מקנדלריה. הכנסייה התפרסמה בזכות הנסים הרבים שהתחוללו בה כביכול ועולי רגל מרחבי היבשת מגיעים לכאן כדי לזכות בברכה.

אי השמש: אדם וחווה של האינקה

השיט לאי השמש, מצפון לקופקבנה, נמשך כשעתיים. רוב הסירות אמנם מאוד לא נוחות ועמוסות בשעות הבוקר במאות מטיילים דחוסים, שמנסים לצלוח את ההפלגה ללא מחלת ים, אבל הסיור באי מפצה על הסבל. אורכו תשעה קילומטרים ומן המזח הצפוני מוביל שביל הליכה יפה עד לעתיקות האינקה ולאבן הפומה. הדרך, שנמשכת כשלוש שעות, מטפסת למרומי ההר והנוף שרואים בחלקים הגבוהים שלה הם מהיפים שאפשר להעלות על הדעת. ההרים עמוסים בצמחייה ירוקה ובפרחים, מרחוק נראות כמה מן הפסגות המושלגות של הרי האנדים, עשרות מפרצים כחולים מקיפים את האי.

הצועדים באי השמש יכולים לבחור בין הליכה וחזרה באותו שביל או בין הליכה שנמשכת כשעתיים נוספות ומובילה עד לנמל הדרומי, משם תאסוף אותם הסירה בשעה מאוחרת יותר. לא רחוק מן הסלע הקדוש יש הסבר על שתי טביעות הרגל הענקיות שמוטבעות בסלע סמוך. המסורת המקומית טוענת שאלה הן טביעות רגליה של השמש, שנוצרו כאשר הגיעה לארץ כדי להביא לכאן את מאנקו צ'אפאק ומאמא אוצ'לו, האדם והחווה של האינקה. הנוף סביב כה יפה וכמות החמצן שמגיעה בשלב זה של הטיפוס אל המוח כה קטנה עד שההסבר הזה נראה הגיוני ומשתלב היטב בשביעות הרצון הכללית. *



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו