בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

תחרות מלכי האופי: על שחקני המשנה הקלאסיים של הוליווד

קראו להם שחקני אופי, ליהקו אותם לתפקידים צדדיים, אבל לעתים קרובות הם אלה שהוסיפו את הצבע לסרטים חיוורים. על שחקני המשנה הקלאסיים של הוליווד, שסטיב בושמי הוא ממשיכם העכשווי (אפילו כשהוא בתפקיד ראשי)

תגובות

תחושה של דז'ה-וו ליוותה את הצפייה בפרק הראשון של סדרת הטלוויזיה "אימפריית הפשע". הצפייה לא היתה קשה ובמהלך השעה וקצת שבהן היא נמשכה נסחפתי לתוך העולם שהסדרה מתארת, עולמה של אלטנטיק סיטי בשנות ה-20. אבל משהו בפרק הראשון של הסדרה בכל זאת לא עבד. אולי היה זה הגודש העלילתי שנבע מהצורך של יוצרי הסדרה להציג בפרק הראשון את כל הדמויות ואת כל הסיפורים שאחריהם נעקוב בפרקים הבאים; ואולי היה זה השחזור התקופתי המוקפד והנאה יש לציין, כולל הפסקול עתיר פזמוני התקופה, שעם זאת נראה לי קצת מוקפד מדי ולפיכך קצת מלאכותי.

ואולי היה זה הבימוי של מרטין סקורסזי, מפיק בפועל של הסדרה, שכמה ממאפייניו, כגון תנועות המצלמה הראוותניות והתזות הדם המכסות את כל המרקע יצרו לעתים את ההרגשה כאילו מעריץ של סקורסזי ביים את הפרק; ואולי, יותר מכל, זו היתה התחושה שבסרט הזה היינו כבר, גם אם הסרט הזה הוא כעת סדרת טלוויזיה.

תחושה של דז'ה-וו ליוותה גם את הצפייה בהופעתו של סטיב בושמי, המגלם בסדרה את התפקיד הראשי של אינוק תומפסון, המכונה "נאקי", שהוא האיש החזק באטלנטיק סיטי, ששולט בעולמה העליון של עיר ההימורים וגם בעולמה התחתון, שבו מתרחש עיקר הסדרה. אולם, היה זה דז'ה-וו מסוג אחר. לא לעתים קרובות זכה בושמי להזדמנות להופיע בתפקיד הראשי בסרט קולנוע או בסדרת טלוויזיה, ואין ספק שהופעתו ב"אימפריית הפשע", שכבר זיכתה אותו בפרס גלובוס הזהב, מעלה אותו מדרגה, המספר הרב של סרטי קולנוע וטלוויזיה שבהם הופיע מאז אמצע שנות ה-80, והעובדה שפניו, גם אם לא תמיד שמו, מוכרים היטב לקהל הרחב.

מיעוט התפקידים הראשיים בקריירה של בושמי נובע מכך שהוא נדמה כשחקן משנה קלאסי, מה שהיה קרוי בעידן הקולנוע ההוליוודי הקלאסי "שחקן אופי", להבדיל מכוכבי קולנוע. הקטגוריזציה הזאת נובעת בראש וראשונה ממראהו, שמתאפיין בעיני קרפדה בולטות ובשיניים בולטות אף יותר, ומיכולתו, כתוצאה מהמראה הזה, לגלם דמויות שיש בהן משהו מפחיד ומאיים, משהו מעט פרוורטי, גם כאשר לכאורה אין בהן משהו מפחיד, מאיים או פרוורטי (כמו, למשל, בסרטו היפה של טרי זוויגוף "העולם שבפנים" מ-2001, שבו עשה את אחד מתפקידיו הטובים ביותר כסימור, סוחר תקליטים משומשים חנון, ששתי מתבגרות משועממות נטפלות אליו). וגם כאשר הוא מפחיד ומאיים, יש בו משהו שמצליח לגעת ללב בשל העצבות התהומית שניבטת תמיד מעיניו הבולטות. נדמה תמיד שהוא שרוי במשבר קיומי, ואין לו מושג מה לעשות עם המצוקה.

תמיד היתה לי אהדה לשחקני המשנה (או האופי) המשונים שאיכלסו את סרטי הוליווד הקלאסית. גם כאשר הסרט היה סתמי, וכוכבו הראשי דהוי, תמיד היתה הוודאות שלצדו תופיע סוללה של שחקני משנה שימלאו את הסרט בנוכחותם הייחודית. ובקולנוע ההוליוודי הקלאסי עשו זאת לא רק שחקני המשנה, שהיה להם תפקיד בעלילה, אלא גם הניצבים שכל תפקידם היה למלא את הסצינה בנוכחותם. בסרטים אמריקאיים משנות ה-30, ה-40 וה-50, בסצינות המצולמות במסעדות או מקומות סואנים נוספים, אפשר לראות כיצד כל הדמויות, גם אלה היושבות ליד השולחנות או המלצרית מאחורי הדלפק, מעוצבות כבעלות נוכחות ונפח, ולעתים מפתיעות ומסקרנות יותר ממה שקורה בחזית.

להירתע ולהימשך

להוליווד של פעם היתה סוללה של שחקני משנה, שתפקידם היה להוסיף צבע לסרטים שבהם הופיעו; צבע שלעתים קרובות היה אמנם מאיים ואף פרוורטי (ראו בהמשך). בושמי הוא ממשיכם העכשווי הבולט ביותר של השחקנים האלה, ונוכחותו במרכזה של "אימפריית הפשע" היא שהעניקה לפרק הראשון של הסדרה את נפחה העיקרי. מאז שהוא נראה על הבד לראשונה ראינו את בושמי בסרטים כגון "צומת מילר" ו"ברטון פינק" של האחים כהן, "בילי באתגייט" של רוברט בנטון, "כלבי אשמורת" ו"ספרות זולה" של קוונטין טרנטינו, "פארגו", שוב של האחים כהן, "קנזס סיטי" של רוברט אלטמן, "ביג לבובסקי", שוב של האחים כהן, "ארמגדון" של מייקל ביי, "סיפורי דגים" של טים ברטון ורבים נוספים.

הוא גם הופיע בתפקידי אורח בסדרות כגון "הסופרנוס" ו"רוק 30" וביים כמה סרטים (ובהם "ראיון לילי" שבו הופיע בתפקיד הראשי) וכמה פרקים בסדרות טלוויזיה כגון "הסופרנוס" ו"האחות ג'קי".

השנים - הוא בן 53 - הוסיפו מהות לנוכחותו הקולנועית, ועכשיו גם הטלוויזיונית. ביכולתו, כפי שהיתה גם לשחקני המשנה והאופי בעבר, להביע בהופעותיו אמביוולנטיות קיומית ומוסרית שגורמת בעת ובעונה אחת להירתע ממנו, אבל גם להימשך אליו. בדרכו הייחודית והאקסצנטרית הוא מגלם כל אדם כדמות חריגה בעולם. הפרדוקסליות הזאת מעניקה נפח לרבות מהופעותיו.

משנה תוקף: כמה שחקני משנה אהובים במיוחד מהעבר

פיטר לורה

לורה, שיותר מכל שחקן עבר אחר בושמי מזכיר אותו, הגיע להוליווד ב-1935, אחרי שעזב את גרמניה, שבה היה לכוכב בעקבות הופעתו ב-1931 בתפקיד רוצח הילדים בסרט "M" של פריץ לאנג. לורה, עם עיניו הבולטות וקולו הלוחש כנחש, הופיע בתפקידי משנה בשורה ארוכה של סרטי קולנוע וסדרות טלוויזיה, שלכולם הביא את נוכחותו הפרוורטית קמעה. רק לעתים רחוקות הוא הופיע בתפקיד ראשי, למשל כשגילם ב-1935 את דמותו של רסקולניקוב בגרסה של הבמאי ג'וזף פון שטרנברג ל"חטא ועונשו".

בין השאר הוא הופיע ב"סוכן חשאי" של אלפרד היצ'קוק; גילם ב-1941 דמות חלקלקה בסרטו של ג'ון יוסטון "הנץ ממלטה"; הופיע ב"קזבלנקה" של מייקל קרטיז ב-1942, "רעל ותחרה" של פרנק קפרה מ-1944; "גרבי משי", גרסתו המוסיקלית של רובן מאמוליאן מ-1957 ל"נינוצ'קה" של ארנסט לוביץ' מ-1939, שבה שר ורקד (לצלילי פזמונים של קול פורטר), ולקראת סוף הקריירה שלו - הוא מת ב-1964, בן 60 - הופיע בסרטי אימה שביים רוג'ר קורמן.

בין 1937 ל-1939 הוא גילם בכמה סרטים את דמותו של הבלש הפרטי היפאני מיסטר מוטו. פעם להוליווד לא היה אכפת ששחקן יהודי ממוצא הונגרי, שהיה לכוכב בגרמניה והיגר לאמריקה, יגלם יפאני. ב-1951 חזר לורה לגרמניה וביים בה את הסרט המרתק "האבוד", אחד הסרטים הראשונים שהופקו בגרמניה על שהתרחש בה בזמן המלחמה. הוא גילם מדען שעבד בשביל הנאצים ורצח את אהובתו שבגדה בו.

סידני גרינסטריט

גרינסטריט היה הנבל עב הבשר המאיים ביותר בתולדות הקולנוע. גם הוא מעולם לא הרים את קולו כשאיים על גיבורי הסרטים שהופיע בהם. הוא נולד באנגליה, ניסה לגדל תה בציילון, עבר לשחק בתיאטרון בלונדון ובניו יורק ומשם עבר לקולנוע. הדימוי הזכור ביותר שלו הוא בחליפה לבנה, מגבעת לראשו. סרטו הראשון היה "הנץ ממלטה" והוא הופיע גם ב"קזבלנקה" - בשניהם לצד בוגרט ופיטר לורה. ב"פלמינגו רואד", סרטו הלפני אחרון מ-1949, שביים מייקל קרטיז, הוא גילם שריף של עיירה אמריקאית שמאיים על ג'ואן קרופורד. הוא מת ב-1954, בן 75.

אדוארד ארנולד

שחקן נפלא שהביע חוסן תמידי וגילם גם דמויות חיוביות וגם רשעים. עד למותו ב-1956, בן 66, הוא הופיע בכ-150 סרטי קולנוע וסדרות טלוויזיה. רשימת סרטיו, שהחלה עוד בתקופת הראינוע, כוללת בין השאר את "החטא ועונשו" של פון שטרנברג, שבו גילם את המפקח פורפירי; "Come and Get It", המלודרמה היפהפייה שבבימויה החל האוורד הוקס והמשיך ויליאם ויילר; כמה סרטים של פרנק קפרה ובהם "הן לא תיקחהו עמך", שזכה באוסקר ב-1938, "מר סמית הולך לוואשינגטון" מ-1939 ו"פגוש את ג'ון דו" מ-1941; ו"השטן ודניאל ובסטר" של ויליאם דיטרלה מ-1941.

דן דוריי

קולו המאנפף ודמותו המתבכיינת הפכו את דן דוריי לאחת הדמויות המאיימות ביותר שנראו במלודרמות, פילם נואר, מערבונים ואפילו קומדיות, אף שהיא מפגינה לכאורה חולשה. הופעתו הקולנועית החשובה הראשונה היתה ב"שועלים קטנים" ב-1941, גרסתו של ויליאם ויילר למחזה של ליליאן הלמן, שבה גילם את האחיין חלש האופי ותאב הבצע במשפחה הדרומית. בין סרטיו נכללו "כדור של אש", הקומדיה המקסימה של האוורד הוקס מ-1941, שבה דוריי איים על גרי קופר וברברה סטנוויק; "רחוב הארגמן" של פריץ לאנג מ-1945, אחד הפילם נואר הנודעים ביותר, שבו כיכב אדוארד ג' רובינסון; "הצד האחר של היער" מ-1948 שביים מייקל גורדון שוב על פי מחזה של ליליאן הלמן; "קריס קרוס", הפילם נואר המצוין של רוברט סיודמק מ-1949 שבו כיכב ברט לנקסטר, "וינצ'סטר 73'" מ-1950, מערבונו של אנתוני מאן בכיכובו של ג'יימס סטיוארט, וסרטים וסדרות טלוויזיה רבות נוספות. הוא מת ב-1968, בן 61.

ג'ורג' מקרידי

מקרידי בעל המראה האריסטוקרטי נכלל ברשימה בעיקר בגלל תפקיד אחד, זה של בעלה הצונן והסדיסטי של גילדה (ריטה הייוורת) בסרטו של צ'ארלס וידור מ-1946 "גילדה", שמתחזה למת כדי לאחד בין גילדה לג'וני (גלן פורד), הגבר שהיא אוהבת לשנוא ושונאת לאהוב. מקרידי הופיע במספר רב של סרטים טובים (וטובים פחות) ובהם "השעון הגדול", המותחן המבריק של ג'ון פארו מ-1948, "סיפור בלשי" של ויליאם ויילר מ-1951 שבו כיכב קירק דאגלס ו"שבילי תהילה", סרטו של סטנלי קובריק מ-1957, שוב בכיכובו של דאגלס.

ג'ורג' סנדרס

סנדרס, שנולד בסנט פטרסבורג שברוסיה להורים בריטים, הוא היחיד ברשימה הזאת שזכה באוסקר משנה (על הופעתו כרכילאי המרושע ב"הכל אודות חווה" של ג'וזף ל' מאנקביץ' מ-1950). האלגנטיות שלוותה בציניות הפכה אותו לאחד משחקני המשנה המיומנים ביותר בתולדות הקולנוע.

רשימת סרטיו הארוכה והמרשימה כוללת בין השאר את "רבקה" ו"כתב זר" של אלפרד היצ'קוק, שניהם מ-1940; "הפרוטה והירח" מ-1942 שביים אלברט לואין על פי ספרו של סומרסט מוהם, ובו גילם סנדרס את בן דמותו של הצייר פול גוגן; "תמונתו של דוריאן גריי", אף הוא בבימויו של לואין, מ-1945; "הדוד הארי", מותחנו המסוגנן של רוברט סיודמאק, אף הוא מ-1945; "מסע באיטליה" של רוברטו רוסליני מ-1954, שבו גילם תפקיד חריג מאוד בקריירה שלו לצד אינגריד ברגמן, אשתו של רוסליני אז; "כאשר העיר ישנה" של פריץ לאנג מ-1956; ו"המכתב מהקרמלין" של ג'ון יוסטון מ-1970 שבו, בין השאר, הוא הופיע בדראג. רשימת ארבע נשותיו של סנדרס כוללת את זא-זא גאבור וגם את אחותה, מגדה גאבור. ב-1972 התאבד סנדרס, בן 65. במכתב שהותיר כתב שהסיבה היא שיעמום.

ג'ון איירלנד

גם לאיירלנד היתה יכולת להביע בה בעת חולשה וזדון, שילוב שהפך את דמותו, בסרטים שבהם גילם את הנבל, לנכלולית במיוחד. בסצינה הידועה ביותר מאחד מסרטיו הרבים, המערבון "נהר אדום" של האוורד הוקס מ-1948, איירלנד (שנודע בפעילותו הרומנטית הענפה) ומונטגומרי קליפט (שבהוליווד ידעו כי הוא הומוסקסואל) מתחרים זה בזה בנוגע לגודל האקדחים שהם אוחזים בידיהם. איירלנד, שמת ב-1992 והוא בן 78, השתתף בין השאר ב"אני יריתי בג'סי ג'יימס" של סמיואל פולר מ-1949, שבו גילם את בוב פורד, רוצחו של ג'סי ג'יימס; "כל אנשי המלך", המלודרמה הפוליטית של רוברט רוסן שזכתה באוסקר ב-1949; "נערה לכל מסיבה", סרט הגנגסטרים של ניקולאס ריי מ-1958, ו"ספרטקוס" של סטנלי קובריק מ-1960.



בושמי ב''אימפריית הפשע''. נדמה שהוא תמיד שרוי במשבר קיומי



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו