בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

האלבום "צד א" של אסף אמדורסקי: כשהפשוט והנוצץ מתמזגים

באלבום החדש של אסף אמדורסקי, "צד א", יש דינמיקה בין ערכים שעל הנייר אמורים להתנגש, אבל תחת ידיו הם מצליחים להפרות זה את זה וליצור ביחד אלבום חכם

תגובות

תמונה אפשרית שמצטיירת בראש בסיום ההאזנה ל"צד א", כמעין המחשה ויזואלית לרוח האלבום החדש של אסף אמדורסקי, מציגה את גיבורנו עומד על במה, בין שתי מקלדות שמסודרות בזווית של תשעים מעלות ביניהן. יד אחת שלו מנגנת במקלדת אנלוגית שמוארת בתאורה רכה ואינטימית, היד השנייה מתפעלת סינתיסייזר שמוצף בתאורה עשירה ומנצנצת. שי שטרקר, התאורן הקבוע של אמדורסקי, מלהטט בפנסיו וחותך בתבונה בין התאורה הלירית לבין האורות המרצדים, אבל בשלב מסוים הוא מפסיק את תנועת המטוטלת בין שני העולמות הוויזואליים ומשאיר את שניהם בתמונה, זה בצד זה. באורח פלא זה עובד. הפשוט והנוצץ מתמזגים, האנלוגי והדיגיטלי מתלכדים. המוסיקה של אמדורסקי גורמת להם להתלכד.

לא סתם התמונה המנטלית ש"צד א" מייצר קשורה למקלדות וסינתיסייזרים. זה אלבום שצלילו מושתת במידה רבה, ובהצלחה רבה, על הסינתיסייזר. אבל מדוע שניים? מדוע שתי מקלדות, שונות זו מזו, שמקיימות ביניהן יחסי גומלין של ריחוק, קרבה והתמזגות? מפני שהאלבום הזה, על אף שמו החד-צדדי, הוא אלבום רב-צדדי, או לפחות דו-צדדי. יש בו דינמיקה בין ערכים והתכוונויות שעל הנייר אמורים להתנגש, אבל תחת ידיו של אמדורסקי מצליחים לחיות זה לצד זה, להפרות זה את זה וליצור ביחד אלבום מרובד ואורגני, חכם ויפה.

הדינמיקה הבולטת ביותר היא בין האינטימי (כמעט כתבתי "צנוע", אבל המלה הזאת אינה הולמת את אמדורסקי) לבין השאפתני. רוב האלבומים בוחרים צד. או שהם הולכים על האינטימי, או שהם בוחרים בשאפתני. אמדורסקי מבלבל את המאזין. רגע אחד אתה חושב שאתה ניצב מול אלבום קטן, פשוט, קרוב, בלתי אמצעי, אבל אז קורה משהו שגורם לך לראות את תוכנית המתאר של הפשטות הזאת, ומדובר בתוכנית מתוחכמת, מהונדסת בקפידה ובעלת יומרה לנסח אמירה מוסיקלית מורכבת.

בשיר כמו "זוג משמים", שהוא האפוס רחב היריעה של האלבום (תשע דקות וחצי אורכו), הממד השאפתני בולט, אבל אפשר לחוש בו גם בשירים האחרים בעלי המידות הרגילות. השירים האלה נשמעים כאילו אמדורסקי כתב אותם ללא יומרה מרחיקת לכת, מתוך חתירה אל הפשוט והטבעי, אבל אחר כך, חרף ההתכוונות הראשונית שלו, חזר אליהם שוב ושוב, עשה ניסיונות, הוסיף עוד ועוד ערוצים, ואז חזר וסינן, ואז לא התאפק ושוב הוסיף - תהליך ממושך של גזירה (עילית, רוב הזמן) שכדי לממש אותו רצוי שיהיה לך אולפן פרטי.

אמדורסקי עבד כמעט לבד על "צד א", ויפה לראות שהוא חמק מרוב המלכודות שאורבות למי שעובד ביחידות באולפן הביתי שלו. "צד א" הוא אלבום אישי, מכונס, צנוע במידותיו, אבל יש בו גם תנופה וחיוניות שמקנות לו נוכחות של דבר יותר גדול וסוחף. נדמה שהוא לא יאבד מהתוקף שלו כשייצא מתוך ההקשר הביתי. אפשר בקלות לדמיין הופעה של אמדורסקי שמבוססת על השירים החדשים האלה, בתוספת להיטים. אין סיבה שזה לא יעבוד, וזה דבר לא שכיח. רוב האלבומים החדשים שיוצאים בתקופה האחרונה לא יכולים להחזיק הופעות.

תנועת מלקחיים

התנועה המעניינת של "צד א" בין הפשוט לבין השאפתני מלווה בדינמיקה לא מאוד שונה בין ישן לבין חדיש. אמדורסקי כל הזמן נע בין שני הקטבים האלה. מצד אחד, הוא מפנה את מבטו לאחור אל הפאנק השחור של שנות השבעים, אל פופ הסינתיסייזרים של שנות השמונים ואל עידן האלבום כיצירת אמנות ששואבת את המאזין לחוויה ממושכת. "צד א" משובץ בציטוטים מההיסטוריה של הפופ, העולמי והמקומי - חלקם מפורשים (העטיפה, שמבקשת לאזכר את "צד א צד ב" של מתי כספי), חלקם מרומזים מאוד ואולי אף לא מודעים (האם אמדורסקי באמת התכוון לצטט ב"זוג משמים", באמצעות מהלך בס קטן אך מהדהד, את הגרסה המונומנטלית של אייזק הייז ל"Walk on by"?) וחלקם "באווירה של" (בעיקר פואטיקת הסינתיסייזרים שמזכירה את "פט שופ בויז", "דפש מוד" וגם את ההפקה של משה לוי ב"מחכים למשיח"). אם הציטוטים מודעים ואם לא, התחושה היא שאמדורסקי עיצב את הצליל של "צד א" בתנועת מלקחיים: הישענות על העבר, ואפילו פנטסיה על העבר, אבל עם אמצעים ותחושה של ההווה. וינטג' חי ונושם, רק בלי סקציית כלי נשיפה וזמרת סול כמו שנהוג לעשות לאחרונה.

הדיסק הזה ממריא מהר עם לחן יפהפה ל"רחובות ממריאים לאט" של דוד אבידן. תחזיקו חזק: אמדורסקי אפילו מצליח להתעלות מעל הדיקציה הרופסת המפורסמת שלו בשיר הזה! ונגינת הפסנתר כאן רומזת על השימוש היצירתי בקלידים מסוגים שונים, שמאפיין כאמור את האלבום כולו. תפקידי הקלידים האלה הם לא רק בגדר עיטור או תוספת. בחלק מהמקרים הם ממש חלק אינטגרלי מהלחן, וגם כשהם משמשים עיטורים אלה עיטורים שעושים את השיר. כמעט בכל שיר יש מהלך כזה: האקורדים הדאנסיים הדרמטיים של הפסנתר בקטע המעבר של "זוג משמים"; סימפוניית הסינתיסייזרים הזעירה בסיום האינסטרומנטלי הממושך והמענג של "כוונות רעות"; פראזת הסינתי הזעירה והלירית בתחילת "בתוך הנשימות". מי שנעול על גיטרות יתקשה לאהוב את האלבום הזה, אבל זאת כבר בעיה שלו.

אחרי ההמראה של "הרחובות ממריאים לאט" האלבום משייט בגובה מרשים עד סוף השיר הרביעי. בשלושת השירים הבאים, חרף מעלותיהם הניכרות, יש ירידת מתח. הקצב האטי והעמוק נעשה אחיד מדי, יש תחושה שאמדורסקי קצת התאהב במעשה ידיו, מה עוד שיש לו נטייה להיסחף עם ההיקסמות שלו מגרוב של פאנק חדר מיטות. נגינת הבס שלו, כשנחשפים אליה במינון גבוה, גורמת לחשוב על בחור שאמנם נמצא במיטה עם מישהי, אבל הסם שהוא לקח כדי להגביר את החשק פועל דווקא את הפעולה ההפוכה. ואפרופו בעיות בזקיפות, הדיקציה הרופסת חוזרת למשול בהגשה של אמדורסקי אחרי התפנית המבורכת של הפתיחה. לא יודע מה אתכם, אני בחיים לא אלמד לחבב אותה.

באמצע סאגת האהבה-פרידה "זוג משמים" אמדורסקי ספק צורח ספק מיילל: "דברים נדירים כאלה לא רואים הרבה". המגרעות שהוזכרו בפסקה הקודמת, וגם ההימנעות של אמדורסקי מלקיחת סיכונים, מונעות מ"צד א" להיות דבר אמנותי נדיר. אבל זה אלבום טוב מאוד, וגם כאלה לא רואים הרבה. אמדורסקי ישיק אותו במוצאי שבת במועדון התיאטרון ביפו. *

אסף אמדורסקי - "צד א". אא מוסיקה



אסף אמדורסקי. מצליח להתעלות מעל הדיקציה הרופסת שלו



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו