גלויה מפאריס: לנצח נחכה

בעוד מעצבים מתחרים מי יתכנן את המראה העתיק-חדש של הבירה הצרפתית, רונית אלקבץ זוהרת במחזה "איתקה" על בימת תיאטרון אמאנדייה"

לורנס בנעים
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
לורנס בנעים

אווירה משונה שורה על פאריס. בעוד האביב מזמין את עצמו שלא בעתו, כמו כוכבת אמריקאית בחלקו הראשון של מופע, אין בכוחה של שמש ינואר החיוורת להסתיר לחלוטין את המתח. רצח של עיתונאי בידי חבר של בנו ברובע סן-סולפיס האופנתי, גניבות של מכשירי טלפון ניידים במטרו - השגרה של הברבריות לובשת פנים מוזרות, בעוד קדחת הביטחון שמטפח הימין הקיצוני בניצוחה של מרין לה פן מזינה תגובות מפתיעות לכל הפחות.

שמען של טלטלות העולם מגיע אלינו ממרחק, כמו אל הכפר שאליו פרש ז'אן קוקטו ב-1947, כדי "להימלט מצלצולי הפאלה רויאל", כהגדרתו. בקיצור, אנו קצת מטולטלים בימים אלה. תצוגות האופנה העילית יהיו מופרכות מתמיד על רקע הרכילויות על העידן שלאחר קארין רויטפלד, העורכת הראשית של "ווג", שמנהלי קונדה נאסט הכריזו על פרישתה בדצמבר.

חלק מהתצוגות ימתחו את הגבולות וישקפו, בלב הכאוס הפוליטי והחברתי שבו נתונה צרפת, הופעה של יצירה צרפתית חדשה. הצרפתים - העסוקים כל כך בפופיק של עצמם - יהיו כנראה האחרונים להבחין בה. ואמנם, ההכרה ביופי איננה עניין ממלכתי, אלא פריבילגיה של מי שיודעים לזהות כישרונות, הנתמכים על ידי אופורטוניזם פיננסי מושלם.

פאריס נהפכת שוב לעיר עולמית. אפשר לשכוח מפקידי הממשלה היגעים: הסינים (שבפאריס הם צרכנים בינלאומיים גדולים אף יותר מהרוסים והאמריקאים) והקטארים הם-הם המנצחים הגדולים היום בתחום השקעות הנדל"ן. הבירה עוטה את מיטב מחלצותיה; מעולם לא היתה כה יפה.

מלחמת הארמונות מקבלת תפנית חדשה. לאחר הרויאל מונסו, שעל עיצובו חתום פיליפ סטארק; לאחר השנגרילה, המתהדר בנערי מעלית שמדיהם רקומים בחוטי זהב; מגיע תורו של המנדרין אוריינטל לפתוח את שעריו באביב. ותיכף ומיד לאחריו, מלון פנינסולה.

פאריס בלבוש חג? אכן כן. לא די בכך שאלפים עומדים בתור כדי לבקר בתערוכות של בסקיאט ושל מונה, פאריס שוב נהפכת לזירה של מופע שבו מתחרים זה בזה על התלבושות שיעצבו את הסצינה החדשה בסגנון כמו-עתיק.

בין קרבות רחוב בנשק קר לצווארני דראפה, המככבים בקולקציות הקיץ, מנשבת בבירה רוח ניאו-עתיקה. מצפים בעונג לרטרוספקטיבה של מאדאם גרה במוזיאון בורדל באביב. הגראן פאלה מתכונן לחגוג את האידיאלי על פי ניקולא פוסן. המאה ה-18, שאספני האמנות נטו להחרים, יכולה בהחלט לצאת מהצל שאליו דחקה אותו האמנות בת זמננו. כל אחד מחפש את שורשיו והאנושות שואבת את אמיתותיה האוניברסליות מן העת העתיקה.

הגוף מדבר

מתחילת ינואר מככבים רונית אלקבץ ושארל ברלינג ב"איתקה" - מחזה מאת בוטו סטרוס, בבימוי ז'אן לואי מרטינלי, המוצג בתיאטרון אמאנדייה שבננטר. בהצגה מגלמת אלקבץ את פנלופה, הדמות המיתית של הציפייה האין-סופית. התפקיד תפור למידותיה על רקע שאלות המוכרות לה לפני ולפנים: כיצד לצאת מקונפליקט? מיהו גיבור? האם קיומם של האבות מאיים על הילדים?

אלקבץ, זוכת פרס תרבות צרפת בתחום הקולנוע ל-2010, מתכננת כעת לצלם את סרטה השלישי (לאחר "ולקחת לך אשה" ו"שבעה"). היא נלהבת, מכשפת, מלאת תשוקה ומחלקת את חייה בין יפו לפאריס. היא מספרת את קורותיה בתמונות, בפסיפס של רגעים שכמותם כמסעות פנימיים. "אני לא משחקת, אני חיה", אומרת מי שההמתנה הופכת לאשה רבת עוצמה בטרם תשוב בסוף המחזה להיות לאשה ענוגה, חופשית, משוחררת מהעול שמחזריה הניחו על כתפיה. "אני אוהבת להיכנס לעולם המלא בעקבות מן העבר, מן ההווה ומן העתיד. לפתוח את הקופסה הפנימית של הידע הקולקטיבי שבתוכי, ידע הנמצא שם מקדמת דנא, לנבור עד תחתית הבור ולהבין. כשאני הופכת לאחרת, הדבר מאפשר לי ללמוד על עצמי עוד קצת.

"אני מרבה לכתוב", היא מוסיפה, "כך אני יכולה לראות את עצמי ביתר בהירות. לאחר מכן אני קמה. אני נותנת לגוף לדבר. הגוף הוא שמעניק לי ודאות. לו שמורה המלה האחרונה. להיות על הבמה זה לא לשחק, אלא לתת את עצמך באופן טוטאלי ולאלתר, עם כל ההבנה שהצטברה בעזרת השכל והאינטואיציה בזמן ההכנה לתפקיד; זה להישאר ערנית ובה בעת לשכוח את עצמך". לקחי הזמן, הזמן ששוב אינו שלנו, בקשת המשמעות - את אלה יש לחפש ולמצוא בתיאטרון, כך שביציאה ממנו יתעורר בנו החשק לומר, כמו אלקבץ: "בין שעל הבמה ובין שבמקום אחר, המפגשים הם הדבר היפה ביותר שיש. כאשר אני מחפשת את החיים מאחורי הדמות, אני גדלה". *

תגיות:

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ