בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

קולנוע | הבמאי פריץ לאנג טוב בלהיות רע

האם הבמאי פריץ לאנג הצטיין בתיאור נבלים מכיוון שהזדהה אתם? כך בכל אופן טענו כמה משחקניו. בניו יורק מוצגת בימים אלה מחווה ליצירותיו ההוליוודיות

תגובות

אף פעם לא היה קל לעשות סרטים בהוליווד, אף שאולי זו לא היתה צריכה להיות בעיה לגאון האוסטרי שמונוקל תחוב בעינו הימנית והשקפת עולם אפלה ועוינת קבועה במוחו. אך החיים אכזריים ויצירת סרטים עלולה להיות קשה לא פחות, וכך זה היה בשביל פריץ לאנג (1890-1976). "תמיד נאבקתי קשה בהוליווד", אמר ב-1970 כשועל קרבות ותיק. בשלב מאוחר בחייו אמר שהנושא העיקרי בכל סרטיו היה "המאבק בגורל, בייעוד", וקשה שלא לתהות אם הוא התכוון בכך לגורלו שלו כבמאי הוליוודי.

כשלאנג הגיע לארצות הברית ב-1934 הוא כבר היה אגדה בגרמניה, מולדתו המאומצת, שם ביים סרטים כגון "דוקטור מאבוזה המהמר", "מטרופוליס" ו"M". הוא עזב את גרמניה ב-1933 לאחר שסרטו "צוואתו של דוקטור מאבוזה" נאסר שם להקרנה בשל איום על החוק והסדר ועל ביטחון הציבור. הוא אהב לומר שנמלט מגרמניה ערב מטורף אחד לאחר שיוזף גבלס, שר התעמולה הנאצי, ביקש מלאנג לנהל את מחלקת הקולנוע שלו. הוא אמנם עזב את גרמניה, אבל עשה זאת כמה חודשים לאחר הפגישה כביכול עם גבלס. אבל בריחה בלב הולם אל החירות, מעוררת השתאות כאילו נוצרה באולפן קולנוע, והיא בהחלט סיפור טוב יותר, סקסי יותר, מיתולוגי יותר מאשר עזיבה מתוכננת.

האם לאנג חשב על בריחתו הבדיונית כשצילם את "הגלימה והחרב", מותחן מ-1946 שבסופו בורח גארי קופר - בתפקיד אלווה, מדען אמריקאי שנעשה למרגל - במטוס קטן מאיטליה הפאשיסטית, ולוחמת מחתרת צעירה ושופעת בסוודר צמוד, ג'ינה (לילי פאלמר), מייבבת ברכת פרידה בדשא הסמוך? נגיעה ביוגרפית אחת חדרה לשיחה על הסרט הזה בראיון של לאנג עם הבמאי פיטר בוגדנוביץ'. כשתיאר קרב מורט עצבים בין אלווה לבין חייל נאצי, לאנג ציין שרצה להצטרף למשרד השירותים האסטרטגיים, שקדם לסי-איי-אי. "לא קיבלו אותי בגלל העיניים שלי", אמר לאנג. האמנם? תהיה האמת אשר תהיה, גם זה סיפור טוב של אמן השקרים הלבנים.

"הגלימה והחרב" הוא אחד מ-22 סרטים שיוקרנו במסגרת הסדרה "פריץ לאנג בהוליווד" בסינמטק "פילם פורום" בניו יורק, שתינעל ב-10 בפברואר. זו אינה גולת הכותרת של יצירותיו - סרטים כגון "רחוב הארגמן", "רנצ'ו נוטוריוס" ו"החום הגדול" מתאימים יותר להגדרה הזאת - אך יש לו מעלות משלו, ובהן הנועזות הביישנית של קופר. בקטטה מורטת העצבים ההיא אלווה שולף אקדח ומאלץ את אחד הפאשיסטים להיכנס למבואה, בעוד ג'ינה עומדת על המשמר בדלת. המפגש בין הגברים, קרב עד המוות שנמשך כמעט שתי דקות ארוכות, מתנהל ללא מלים, והוא פרימיטיבי ומוחשי. הפאשיסט נועץ את אצבעותיו בפניו של אלווה עד זוב דם. אלווה הורג את הפאשיסט (כמובן), אבל כל התרגשות של ניצחון נגדעת בשל הנימה חסרת הרחמים והמוצא של המאבק והתמונה הסופית, רגליו הגולשות מטה של אדם גוסס לצלילי שיר שמשמיעה חבורת נגנים חולפת, הסוגרת את הסצינה.

השיר, מנגינה מסתלסלת בליווי אקורדיאון, מזכיר מצד אחד את החיים הרגילים שנמשכים גם בתקופות ברבריות ומצד שני הוא בבחינת קישוט המעטר גם את סרטיו הפחות חשובים של לאנג. "הגלימה והחרב" הוא אחד מקומץ סרטים אנטי-נאציים שביים, הכוללים גם את "Hangmen Also Die!" שיצא ב-1943. הסרט הזה עוסק ברצח ריינהרד טריסטן יוג'ין היידריך, בכיר נאצי שנרצח בפראג ב-1942. אך נקודת העניין הבולטת בו ביותר היא שכתב אותו בחלקו אחד, ברט ברכט, כפי שהוא מכונה בחינניות בכתוביות הפתיחה. על פי הנאמר ביומניו של ברכט, לאנג העלה את הרעיון לסרט בזמן ששני הגברים השתזפו בחוף הים בסנטה מוניקה.

זה היה שיתוף פעולה קשה, לפעמים כמעט קומי שלא במכוון, וברכט הלך והתרחק הן מהוליווד והן מעמיתו לעבודה, כפי שקרה פעמים רבות עם עמיתים של לאנג, שכמה מהם אף החלו לשנוא אותו בעקבות אכזריותו בשעת הצילומים. "איזה זיוף אומלל וקיצוני זה, סרט השבויים שאני צריך לעסוק בו בימים אלה", כתב ברכט ביולי 1942. "צרור סיטואציות חבוטות, אינטריגות, רעיונות שקריים!". באוקטובר המצב היה גרוע יותר ("אני מרגיש את האכזבה והחרדה של העובד האינטלקטואלי שרואה את פרי עמלו נגזל ממנו ומושחת"). אך הוא המשיך לעבוד, ואף שנלקח ממנו הקרדיט על עבודת התסריטאות, לאנג חלק עמו את הקרדיט על הסיפור.

התוצאות אינן כה גרועות כפי שברכט חשש. "Hangmen Also Die!" ניחן ברגעים של שטויות בסגנון האופייני לאולפנים, ובהן סצינה שבה לוחם מחתרת פצוע מתחבא מאחורי וילון בעוד הגסטפו עורך חיפוש בבית (אך לא מגיע לווילונות), תחבולה שברכט ציין אותה בצדק כמגוחכת. גרוע מזה, לאנג קיצץ אזכורים של יהודים וכן סצינה שכתב ברכט המתרחשת בקבר אחים, שלדברי כותב הביוגרפיה של לאנג, פטריק מקגיליגן, היתה יכולה להיות הייצוג הקולנועי הראשון של קורבנות יהודים של האלימות הנאצית. צנזורה אמנותית כזאת אינה תופעה נדירה, אז והיום, אף שמזעזע לדעת שלאנג (שאמו היהודייה גידלה אותו כקתולי) ולא בכירי האולפנים הוא שערך את הקיצוצים.

אך מה שנותר לפעמים מטלטל באיכותו, בייחוד כשמדובר - כפי שקורה רבות בסרטיו ההוליוודיים של לאנג - בנבלים, במוזרויות שלהם, במותרות המושחתים שלהם ובסופם הפתאומי. האם לאנג הצטיין בתיאור נבלים משום שהזדהה עם סדיסטים (כפי שאומרים כמה משחקניו), או משום שאהב לנקום נקמה סמלית? כך או כך, הנבלים שולטים כאן, כמו במקומות אחרים, למשל הבכיר הנאצי החוקר את הגיבורה (אנה לי) בעודו נועץ מבט במראה וממשש פצעון בלחיו, או המפקח הנאצי דמוי הגנגסטר שמגלם אלכסנדר גרנאש המעולה, שהופיע בסרט האימה "נוספרטו" של מורנאו הגרמני וכאן עוטה שפם מטורזן וחובש מגבעת שכשהוא נהרג מקרטעת על הרצפה כראש כרות.

אלא שזו היתה דרכם של הוליווד ושל לאנג. עולם שבו תמונות אומרות דברים שמלים לעתים קרובות אינן יכולות לומר, ולפעמים עושות זאת בעוצמה רבה פי כמה, כמו הצללים המתפשטים ב"Hangmen Also Die!", שלפעמים כמעט בולעים את קורבנותיו ומשקפים תפישת עולם אפלה וברורה. לא ברור מדוע הקהה לאנג את חודה של יצירתו של ברכט. אולי הוא חשב, בצורה הגיונית למדי, שסרט שמוצג בו קבר אחים לא יגיע להישגים יפים בקופות הכרטיסים, בייחוד בתקופת מלחמה, או שחשש שמסר פוליטי חזק יסיט את תשומת הלב מאמנותו.

רק כשאני מצוננת

ספק אם המסר הפוליטי הבוטה היה יכול לשפר את "Hangmen Also Die!", ובהחלט ייתכן שהיה יכול להרוס אותו, אם לשפוט על פי גורלם של סרטים הוליוודיים בעלי מסר שנעשו בעבר. ואכן, ככל שהמסר קולני יותר, כך הסרט גרוע יותר, כפי שלאנג חשש. "Clash by Night", עיבוד שעשה ב-1952 למחזה של קליפורד אודטס, חורק ונוהם מרוב רעיונות גדולים: האדם הוא חיית פרא! וגם נשים יכולות להיות מושחתות ועדיף שיסורו למרותה של יד גברית חזקה. במקרה זה זוג ידיים אחד היה שייך לפול דגלאס, בתפקיד הדייג השוטה גדל המידות שכובש את ברברה סטנוויק וכמעט מאבד אותה לטובת רוברט ריאן הגדול, מקרין סרטי קולנוע רברבני שמסתובב בעיירה ומפיץ היסטריה גברית, ושידיו קשוחות עוד יותר.

"Clash by Night" הוא סרט גרוע מבחינת הנאמר בו, גם אם באופן כללי הוא נהדר לצפייה, אף שיש לקראת סופו סצינה בלתי נשכחת שבה הדמות של סטנוויק, מיי, שחזרה לעיירת הדיג שלה עם מזוודה אחת מלאה זיכרונות רעים, מורידה שוט של ויסקי. "בבוקר?" שואל דגלאס המופתע. "רק כשאני מצוננת", עונה מיי באדישות. מיי אולי לא סובלת מהתעטשויות, אבל בהיגיון של הסיפור נשמתה חולה, היא אינה מסוגלת להיכנע לאהבה או שטות אחרת מסוג זה, אבל זה לא משנה. מה שחשוב הוא משחקה של סטנוויק, המגלמת את התפקיד ללא שמץ רגשנות, ומשחקו של ריאן, הנאחז בה בקדחתנות של טובע ומתחנן שתציל אותו.

אפילו אודטס לא הצליח לקלקל את לאנג. הישרדות, מתברר, היתה הסיפור הגדול של תקופת פעילותו בהוליווד, סיפור לאו דווקא ייחודי לו. כנגד כל הסיכויים הוא עבר מאולפן לאולפן, לפעמים היה קשור בחוזה, לפעמים באופן עצמאי, ולעתים נדירות עם אותם אנשי צוות, ועשה יותר מאשר להישרד; הוא גם שיגשג. בגרמניה עמדו לרשותו מאה ימים לצלם סרט; באמריקה היה לו חודש, פחות או יותר. במקרים רבים היתה לו שליטה בעריכה, אף שלעתים גם נאסרה עליו הכניסה לחדרי העריכה. הוא אמר שהיתה לו שליטה בתפאורה ובתלבושות, אבל לא תמיד המלה האחרונה היתה שלו כשמדובר בכל הסצינות בסרטיו, אם בשל שינויים שהכתיב המפיק ואם בשל סופים שמחים ודביקים שיוצרים תחושה של שקר.

סופים הוליוודיים יכולים להיות שקרים יפים, אבל בסרטיו של לאנג נדמה שהחיוכים הקורנים הפייד-אאוט הם מאולצים. אפשר כמעט להרגיש אותו מושך בהם, מנסה להחזיר אותם אל האפילה שאליה הם שייכים. הנס שבעבודתו ההוליוודית הוא שאף שהתסריטים ניסו לדחוף את עבודתו בכיוון מסוים, הוא הצליח לקחת אותם לממלכות עשירות ומורכבות יותר בסגנון שהיה בארוקי וסגפני לסירוגין, ומאויש בדמויות רוויות ציניות. אך מדי פעם שיחק לו המזל בתסריטים, בעיקר ב"החום הגדול", סרט פשע מ-1953 שנחשב ליצירת מופת. "שמע, זה מוצא חן בעיני, תקופת הכלום המוקדמת", אומרת גלוריה גראהם עטויה פרוות מינק על חדר במלון. באמת כולם מבקרי אמנות. *



לאנג. נמלט מגרמניה לאחר שגבלס ביקש ממנו לנהל את מחלקת הקולנוע שלו


מתוך ''Hangmen Also Die!''. אנשי הגסטפו לא חיפשו מתחת לווילונות



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו