בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הזמרת פטי סמית: בין אוטוביוגרפיה לאלבום חדש

כשפטי סמית התפרנסה בדוחק מעבודה בחנות ספרים היא חלמה על הרגע שבו ספר פרי עטה יופיע על המדף. כעת, אחרי שזכתה בפרס הספר הלאומי בארצות הברית על האוטוביוגרפיה שלה, ולפני אלבום חדש, היא מגלה מה ממשיך להניע אותה כל השנים

תגובות

בסוף שנות ה-60 המאוחרות ובתחילת שנות ה-70, כשפטי סמית עבדה בחנויות ספרים בניו יורק, ולעתים קרובות נאלצה לבחור בין קניית ציוד אמנות לבין ארוחת צהריים, היא נהגה לסדר על המדפים ספרים שזכו בפרס הספר הלאומי, לעטוף אותם ולמכור אותם ללקוחות. כשעשתה זאת, כך סיפרה חנוקה מדמעות לקהל מרותק בנובמבר האחרון, "חלמתי על ספר משלי, חלמתי לכתוב ספר שאוכל להניח על מדף"; היא לא העלתה על דעתה שתזכה בעצמה בפרס הספר הלאומי בקטגוריית הספר העיוני הטוב ביותר.

גם בין הצופים היו עיניים לחות מדמעות, ויותר מאדם אחד שהקשיב לה בוודאי חשב שיש מן הצדק בכך שהספר שזיכה אותה בפרס בשנה שעברה, "Just Kids", מספר על אותה תקופה, ועל האדם - רוברט מפלתורפ - שחווה אותה לצדה. הוא היה האדם שסירב "לשמוע אותי מהססת, מפקפקת בעצמי, מפקפקת בכישורים שלי"; שחיזק בה את המחשבה שהאמנות שלה וחלומותיה חשובים, ושאם רק תדבק בהם הם יגברו על הקשיים.

מן הראוי לציין שדבריו נפלו על אוזניים קשובות: היתה לה תעוזה גדולה, ולמרות העוני המרוד (כשהגיעה לניו יורק היא ישנה על ספסלים בסנטרל פארק) גם יושרה אינסנטינקטיבית: כשעדיין עבדה בחנות הספרים, היו אנשים "שזיהו בי פוטנציאל והציעו לי לא מעט כסף להקליט תקליטים כבר ב-1971-1972 אבל לא בדרך שלי. הם ראו אותי בדרך מסוימת - דרך של פופ, הם רצו לשנות אותי, והכסף לא גרם לי להתפתות".

האם היה רגע שבו התקשית לבחור? "לא". התשובה חדה ומיידית. "אם מישהו היה אומר אתן לך מיליון דולר, אבל את צריכה ללכת נגד הנטייה הטבעית שלך, את פשוט מוכרחה לעשות מה שאני אומר - היתה נדרשת לי בדיוק שנייה לדחות את ההצעה. אף פעם לא התייסרתי בדברים כאלה. הייתי מוטרדת יותר מסוגיות כמו באיזה משפט להשתמש בשיר, או מה המלה הנכונה למשפט הזה. כל מה שרציתי, מאז שהייתי ילדה, היה לעשות משהו נפלא".

וזה, בין השאר, מה שיוצר את הנוכחות הייחודית שלה. הופעתה, כמובן - הפנים הגבריות והחזקות ושיער הדבש, שכולו מצוקים וקש, הכובע הכהה והמעיל הגדול, הבולטים מעט בשונותם במלון הבוטיק במרכז פאריס - אבל יותר מזה תחושת הקסם שבה, הפתיחות לאפשרות של קסם בה ובאחרים. היא מדגישה בה חמימות ועדינות בלתי צפויות.

בלי אירוניה

הפתיחות היתה תמיד גם אסטרטגיית הישרדות: למרות הפראיות שבקריירה שלה - פראיות שאחרי שהקליטה את אלבום הביכורים שלה, "Horses", ב-1975, והיתה בדרך להיות כוכבת רוק, נוספה אליה גם מרדנות - דרכה היתה תמיד דרך של יראת כבוד ואיסוף סמלים מן העבר וחברים שמהם יכלה ללמוד את הדברים שהיו נחוצים להתקדמותה. זו נטייה בלתי אירונית חביבה: "אני לא אדם אירוני", אמרה פעם. "אני לא תמיד רהוטה, ולפעמים אני פשוט גרועה, אבל אני אף פעם לא אירונית".

בין השאר השפיעו עליה המשורר רמבו, שאת ספרו "Illuminations" היא גנבה בנעוריה מדוכן ספרי יד שנייה, וששירתו הפולחנית וחייו הסוערים הקסימו אותה מאז ועד היום; בלייק, שראה מלאכים ביום-יום, שאת השילוב שעשה בין שפה לבין איורים בלוח צבעים זהוב חיוור היא ומפלתורפ אהבו וחיקו; ג'ים מוריסון, שהיא צפתה בו על הבמה, וכשראתה אותו הופך שירה למופע, חשבה בפשטות: "גם אני יכולה לעשות את זה". אלבומה החדש, שיושלם בחודש הקרוב, נוצר בהשראת "האמן ומרגריטה" של מיכאיל בולגקוב - אך גם בהשראת פרנציסקוס מאסיזי, ובהשפעת ביקור בביתו של דילן תומס בעיירה לארן בוויילס.

עוד אחד מן האנשים החשובים בחייה היה המחזאי והשחקן סם שפרד, שאותו פגשה כשהיה חבר בלהקת רוק. הוא היה לבן זוגה ולימד אותה: "כשאת נתקלת בקיר" - של מגבלותייך המדומיינות - "פשוט תבעטי בו ותהרסי אותו". וגם ויליאם בורוז, שפגשה כשהיא ומפלתורפ גרו במלון צ'לסי; ממנו "למדתי יותר על איך להתנהל, איך לקבל את ההחלטות הנכונות בכל מה שקשור לשמירה על שם נקי. ויליאם אמר, 'אם תקפידי שלא ידבק בשמך רבב, הוא יהיה שווה יותר ביום מן הימים. אם תקפידי שלא ידבק בשמך רבב, הוא תמיד יוכל לשמש אותך'. אז אמנם השם שלי הוא רק סמית, אבל הוא התגלה כשימושי". מעניין שכשהתאהבה והתמסדה, היא עשתה זאת עם הגיטריסט פרד "סוניק" סמית, שהיא היתה סבורה שהוא חכם ממנה והיא תוכל ללמוד ממנו.

כשהוא מת ב-1994 והותיר אותה לבדה עם שני ילדים קטנים, היא הרגישה אבודה ממש. "זו היתה תקופה קשה מאוד בחיי; הייתי צריכה להחליט מה אני עומדת לעשות, בלעדיו. אבל ברגעים כאלה אני פשוט חוזרת לתקופה שהייתי בת 11, כשידעתי מי אני. בת שבע, בת 11 - אני חוזרת כל הדרך לשם ומתחילה שוב, בראש".

אמה היתה מלצרית ואביה עבד במפעל להרכבת תרמוסטטים. הם התפרנסו בדוחק, ולפעמים לא היה די כסף להאכיל ארבעה ילדים. אבל תמיד היו בבית ספרים, מוסיקה ואמנות. אביה "היה לוקח אתו למפעל את סוקרטס" וקורא בקול רם את אפלטון בארוחת הערב, בעוד אמה מכינה כריכים של כדורי בשר; אמה שרה במועדוני לילה בשנות ה-30 ואהבה אופרה ואת ההבהובים הראשונים של הרוקנרול.

סמית, ילידת 1946, הרבתה לחלות - כשנדבקה בשנית לקתה בהזיות ובמשך זמן רב סבלה מכפל ראייה - והיא חלמה בהקיץ להיות זמרת אופרה. לא התפקידים הרומנטיים של הנשים המתעלפות דיברו אל לבה, אלא "תפקידי הטנור, תפקידי הנער הצועני. רציתי להופיע באופרה של ורדי, 'הטרובדור', להיות מנריקו או משהו כזה". היא גם רצתה לבקר בחומת סין או להצטרף ללגיון הזרים; היא לא שמחה לגלות שמצפים ממנה להיות ילדה, ובייחוד לא ילדה בשנות ה-50 בכפר באמריקה, מקום שבו מצפים שתהיי ספרית או עקרת בית, "והבנים התגייסו ונסעו לווייטנאם או היו שוטרים. לילדה היו אפשרויות בחירה מעטות, ולבנים היו אפשרויות בחירה מעטות אחרות. לא התעניינתי באף אחת מהן. עניין אותי העולם כולו, זה שלא דיברו עליו. היה לי יותר על מה לדבר עם הכלב מאשר עם הסובבים אותי".

הספרים הלכו וכבשו את עולמה, והלך וגבר בה הרצון לכתוב ספר. "כל שאר הדברים נבעו מזה. יותר מכל זה חוט ששזור לכל אורך חיי - הרצון לכתוב, הדחף לכתוב. זה לקח אותי למקומות אחרים, אבל הדחף לכתוב הוא שהוביל אותי לשיר. אני לא מוסיקאית. אף פעם לא חשבתי להופיע בלהקת רוק. פשוט נמשכתי פנימה. היתה תחושה שנקראתי לדגל - קראו לי למלא את חובתי, ומילאתי את חובתי כמיטב יכולתי".

בגיל 20 גילתה שהיא בהריון; הדרך שבה היא מדברת על כך עכשיו, בעיניים כמעט עצומות, מרמזת על האקלים ששרר בשיח על דברים כאלה באמריקה. "טוב, זה... את יודעת - זו החלטה מכריעה לכל אדם, בייחוד לצעירים. זה לא היה קורבן, וזו לא היתה החלטה שקיבלתי בקלות, ולא היתה לי יציבות רגשית או כספית, ואפילו לא המניע - או אפילו מה שצריך כדי לגדל ילד. היה לי חינוך טוב, והבנה של ערך חיי אדם, אבל בכל זאת זה היה... פשוט עשיתי כמיטב יכולתי".

מה שעולה בבירור מספרה, לעומת זאת, הוא שההריון שלף אותה מילדותה והקנה לה מיקוד וכיוון: כשישבה על מיטתה וגייסה את האומץ לספר למשפחתה שהיא בהריון, ושמצאה זוג משכיל וחסר ילדים שייקחו את התינוק, "תחושה מציפה של שליחות העיבה על הפחדים שלי... אני אהיה אמנית. אוכיח מה אני שווה". היא סולקה מהקולג'; כשהחלו הצירים האחיות כינו אותה "בתו של דרקולה" והתעלמו ממנה, דבר שכמעט עלה לה בחייה, שכן התינוק היה במצג עכוז. היא מסרבת לספר אם נשמר ביניהם הקשר מאז.

התקליט "Horses", שנחשב לאחד מאלבומי הבכורה הטובים ביותר אי פעם, זכור בשל התצלום של עטיפתו, שצילם מפלתורפ ונהפך מיד לקלאסיקה. "זו היתה התמונה המחשמלת ביותר של אשה בת דורי", אמרה פעם ההוגה הפוסט-פמיניסטית קמיל פאליה. "מיד תליתי אותה על הקיר, כאילו היתה איקונה קדושה. בשבילי היא סימלה לא רק את השחרור החדש של הנשים אלא את ההיתוך בין אמנות גבוהה לבין התרבות הפופולרית".

הבעיה היתה שלא היה אפשר לגייס את המניעים של סמית אלא למען עצמה, בייחוד לא לתנועה פוליטית כלשהי, ראויה ככל שתהיה. היא המשיכה לחקור מלים וצלילים שעשויים להפיח חיים במלים; הקריירה המקרית שלה פתחה לה אפשרויות והעניקה חופש לנסוע בעולם. אבל בסופו של דבר היא לא סיפקה אותה. לכן היא עזבה. היא הכירה את פרד סמית, נישאה לו, עקרה לפרוורי דטרויט, והיתה להולכת רגל (אין לה רישיון נהיגה בגלל דיסלקציה קשה) שלכודה בארץ של מכוניות. "שם הוא רצה לחיות", אמרה בראיון לפני כמה שנים. "הוא היה הגבר".

אלה שראו בה פורצת דרך פמיניסטית הרגישו נבגדות. האשימו אותה שמכרה את נשמתה, כינו אותה "פרה ביתית", כינוי שצורב לה גם כיום. "המשכתי לעבוד כל הזמן. היו אנשים שאמרו, 'נו טוב, לא עשית שום דבר בשנות ה-80' - קודם כל, להיות אמא ואשה זו אולי העבודה הקשה ביותר שיש. אבל תמיד כתבתי. כתבתי כל יום. אני לא חושבת שהייתי יכולה לכתוב את הספר 'Just Kids' אילולא ביליתי את כל שנות ה-80 בפיתוח מיומנויות הכתיבה שלי".

תעלומה בלשית

היא כתבה שלוש שעות כל יום, מחמש בבוקר עד שמונה, אז התעורר התינוק שלה; כאם לשניים וכאשה לבעל "הייתי צריכה ממש ללמוד איך לרסן את האנרגיות שלי ולהטיל על עצמי משמעת. זה היה לי מועיל מאוד. התנגדתי לזה בהתחלה, אבל זה דבר טוב". הם הקליטו יחד אלבום, אבל הוא לא נמכר; מלבד ספרי שירה שפורסמו, היא כתבה "הרבה ספרים לא גמורים, כמה ספרים שלמים שכתבתי בשנות ה-80 אבל לא פירסמתי, ספר פשע, מחקר על דמויות, ספר נסיעות"; עכשיו היא כותבת בעת ובעונה אחת "המשך לספר שכתבתי לרוברט, וסיפור בלשים, מין סיפור אגדה. אני תמיד עובדת".

לאחר מות בעלה היה עליה לשוב ולהופיע כדי לפרנס את ילדיה - ורבים התגייסו לעזור לה: עורך הדין שלה מצא לילדיה מקום בבית ספר פרטי פרוגרסיבי, הזמר מייקל סטייפ, שאומר ששאב מ"Horses" את ההשראה לפתוח בקריירה, מצא לה בית, בוב דילן הזמין אותה להופיע אתו, אן דמולמיסטר נתנה לה בגדים. כיום היא עובדת יותר ויותר עם ילדיה - בנה הוא גיטריסט ונשוי למג וייט מ"וייט סטרייפס"; בערב שלפני פגישתנו היא הופיעה עם בתה, מלחינה.

הן הופיעו שוב בבריטניה בשבוע שעבר, פעם בכנסיית סנט גילס, שהיא אוהבת בזכות פעילותה הטובה למען חסרי הבית, ובפסטיבל אלדבורג שם היא הופיעה בעבודה מאולתרת המבוססת על שירו של הסופר ו"ג זבאלד "After Nature". היא בילתה את הבוקר בקריאת שיריו, ו"הקשבתי לשיר החדש של פי-ג'יי הארווי, 'The Words That Maketh 'Murder. איזה שיר נהדר. הוא פשוט גורם לי לשמוח שאני קיימת. כל פעם שמישהו עושה משהו בעל ערך, כולל אני, זה פשוט גורם לי לשמוח שאני חיה. הקשבתי לשיר הזה כל הבוקר, מאושרת לגמרי". פניה זורחות, עיניה נוצצות. ואני חושבת שהשמחה שהיא מוצאת בדברים האלה, החיפוש אחריהם, הפתיחות אליהם, הרצון לעשות אותם בעצמה, הם בסופו של דבר מעניינים הרבה יותר מאשר לדבוק באני מאמין מסוים; מעניינים יותר, מעוררי השראה יותר, והרבה יותר עמוקים.



סמית. ''הדחף לכתוב הוביל אותי לשיר''


סמית ב-1970. השראה משותפת



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו