ביקורת מופע: ישראל ברייט לא איבד את היצירה

ערבוב נדיר של עממי עם אמנותי, ויום-יומי עם פיוטי. שיריו החדשים של ישראל ברייט הבהירו ששבע שנות השתיקה לא פגמו בכוח היצירתי שלו

בן שלו
בן שלו
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
בן שלו
בן שלו

פייר? התגעגענו. לא מתביישים להודות. כמות החומר האמנותי שישראל ברייט שיחרר בשנים האחרונות עומדת ביחס הפוך לכישרון הגדול שלו. אם לא מחשיבים מוסיקה לסרטים, לא שמענו ממנו כבר שבע שנים, מאז האלבום "אוצר סמוי". ברייט קלט המון בשנים האלה. הוא הלך ללמוד קומפוזיציה, התעמק בפרטיטורות, חקר מקצבים שונים ובעיקר משונים. אבל הקלט בא על חשבון הפלט, ואם מביאים בחשבון את ההצהרות של ברייט על משבר אמון עם המוסיקה הפופולרית ואת העובדה שגנז כמה פרויקטים בשנים האחרונות, אפשר להבין מדוע התעורר החשש שמשהו השתבש במנגנון היצירתי של האיש שבמוסיקה שלו, עם להקת "השמחות" ובלעדיה, היה ערבוב נדיר של עממי עם אמנותי, יום-יומי עם פיוטי.

ההופעה של ברייט במוצאי שבת, שבה ביצע את כל שירי האלבום שיוציא בקרוב, "דרגות לכלוך וניקיון", הבהירה בצורה חד-משמעית שהחששות בדבר שיבושים במנגנון היצירה שלו היו מופרכים. זאת היתה הופעה נהדרת, שדממת ההופעות הארוכה שקדמה לה רק חידדה את יופיה. היו בה אפילו רגעים של התרוממות רוח, של שמחה לנוכח מוסיקה ישראלית חדשה במיטבה.

הקהל שבא לתיאטרון תמונע נמנה מן הסתם עם אוהדיו של ברייט, אבל אפילו בשביל קהל ביתי זה דבר לא פשוט לעכל עשרה שירים חדשים ברצף. בשביל האמן זה בוודאי מפחיד, ובשלושת השירים הראשונים ניכר באמת היסוס קל. הפיתולים הערביים במנגינה של "לילה לבן" לא התעקלו בצורה מושלמת, המשל של "המנקה" נשמע פשטני מדי, הנוכחות הבימתית של ברייט (שלא ישב מאחורי הפסנתר אלא עמד חשוף מול הקהל) היתה קצת מסורבלת, וייתכן שהוא גם דיבר יותר מדי בין השירים (אם כי את אחת הבדיחות שהוא סיפר, על קשיי הפרנסה של מוסיקאים, מתבקש להפיץ: מוסיקאי הולך לרופא והרופא אומר לו: יש לך שלושה חודשים לחיות. אז המוסיקאי עונה: כן, אבל ממה אני אחיה עד אז?)

השיר שברייט שר אחרי הבדיחה הזאת, "התזמורת משלמת בשביל לנגן", הכניס אותו לעניינים אחרי הפתיחה המהוססת. הלהקה של ברייט (ויטלי פודולסקי באקורדיון, גולן זוסקוביץ' בבס ועידו מימון בתופים) היתה מצוינת מהרגע הראשון. זאת מעין גרסת טורבו, מוקטנת אך מחוזקת, של "השמחות". אם ב"שמחות" היה מתופף ודרבוקיסט, כאן יש רק מתופף, אבל מתופף שמכה חד ומהיר כמו מתופף פאנק. ואם ב"שמחות" היה גם אקורדיון וגם פסנתר, כאן יש רק אקורדיון, אבל איזה אקורדיון דומיננטי ונהדר. הבס הדינמי והבשרני של גולן זוסקוביץ' השלים הרכב שברצותו נשמע כמו להקת רוקנרול שהגיטריסט שלה נחטף ונכלא על ידי אקורדיוניסט מרושע אך מוכשר להפליא, וברצותו התרחק למחוזות בלתי רוקנרוליים בעליל שמתהווים כשהדמיון של ברייט פוגש את הטופוגרפיה המוסיקלית של רחובות דרום תל אביב.

אחרי חשיפה ראשונה לשירים החדשים, קשה לבודד כל אחד מהם ולהצביע על מעלותיו. אבל לחבילה כולה, מרגע שברייט אחז במושכות כמו שצריך, היה צלצול עשיר, סוחף ומאוזן. היה בשירים ממד אקסצנטרי כלשהו (ברייט טען שהשיר "גוז'י קחטמי" הוא במקצב של 47 שמיניות, ואני לא בטוח שהוא התבדח), אבל באותו זמן הם היו נגישים מאוד. כאילו ברייט שיגר את המוסיקה לאיזו נקודה אלכסונית באולם, אבל היא פגעה בקיר וחזרה אל המאזין בדיוק בגובה העיניים.

אחרי שעשרת שירי האלבום החדש הסתיימו, ברייט פינק את הקהל בשלושה קטעים ישנים ואהובים מאוד ("אדם צריך בית", "מעל הדקלים" ו"בדרך הביתה") ואחר כך חזר להדרן באווירת קברט מהורהרת. עכשיו יש לו שתי אפשרויות: או שהוא מוציא מהר את "דרגות לכלוך וניקיון", או שהוא מופיע בקביעות עד שהאלבום יוצא ומאפשר למוסיקה החדשה והמצוינת שלו להישמע. פרק נוסף של שקט תעשייתי הוא לא אופציה.

ישראל ברייט טריו. תיאטרון תמונע בתל אביב, 29.1

תגיות:

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ