בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

האם להקת "בראדר" תשיב לבריטפופ את תהילתו האבודה?

האם להקת "בראדר" אכן תממש את הציפיות ותשיב לבריטפופ את תהילתו האבודה?

תגובות

בעיתוני המוסיקה האנגלים גוברות הטענות שהבריטפופ חוזר. ב"אן-אם-אי" מפמפמים על השער כל מיני רביעיות גיטרות ומקשטים אותן באיורי היוניון ג'ק, "מוג'ו" טוענים שהרטרו לניינטיז לא ייפסח גם על הגעגועים ללהקות קיקיוניות כמו "ג'ין", "שד 7" ו"אושן קולור סין", ו"הקיו" שוב מפרסמים ראיונות עם האחים גלאגר, כאילו שהיה להם אי פעם משהו מעניין לומר.

הרנסנס הזה נשמע קצת מנותק מהמציאות נוכח האקלים הפוליטי והחברתי בממלכה. הפריחה של הבריטפופ באמצע שנות ה-90 לא היתה רק תולדה של טרנדים מוסיקליים - דעיכתו של הגראנג' האמריקאי המטונף והחלפתו באלטרנטיבה אלגנטית של נעלי אוקספורד ועניבות צרות - אלא גם של שינויים פנים מדיניים: נפילתה של המפלגה השמרנית, קץ התאצ'ריזם, עלייתו של הלייבור החדש בהנהגת טוני בלייר, פריחתה המחודשת של לונדון כבירה תרבותית-אופנתית-כלכלית והגלדת הגאווה האנגלית הפצועה. אפילו נבחרת הכדורגל שיחקה טוב.

ב-2010 לעומת זאת המצב בדיוק הפוך: השמרנים חזרו לשלטון, הלירה שטרלינג צונחת, העסקים קורסים, הקונפליקט הלאומי מתעצם בעקבות הגירות המוניות של זרים ותחושת העלבון מהפיאסקו אליו נגררו בעיראק עדיין צורבת. איך בתוך האנדרלמוסיה הזו אמורה לצמוח תנועה מוסיקלית חדשה, אין לי מושג. בוודאי לא כשהלהקות מחורבנות כל כך. הניסיון מעורר הרחמים של "אן-אם-אי" לשנות את המטוטלת ולהחזיר את ההגמוניה מברוקלין לפורטובלו, אם כן, נשען בעיקר על התנופה שהעניקו לשבועון האיחודים של גיבורות התקופה, "בלר" ו"פאלפ", תוך התעלמות מופגנת מהתפרקותן הסופית של "אואזיס" ו"סופרגראס" והאיכות הירודה של התוצרת העכשווית, זו שנושאת הלפיד שלה היא "בראדר", רביעייה ממרכז המדינה שחולמת על מנצ'סטר.

בעמוד הבית של "בראדר", שיושב על הדומיין acidlove.net, הם מנסחים את המניפסט שלהם במלים הבאות, ללא שמץ של סרקזם, אירוניה או הומור עצמי: "אנחנו להקה ממש ייחודית ומעניינת, אבל באמת! אנחנו אוהבים כל מיני להקות מחתרתיות שאף אחד לא מכיר ורואים רק סרטי אינדי וסרטים זרים אמנותיים שגורמים לך לחשוב. אנחנו קוראים ספרים שאף אחד לא קרה ואנחנו מהפכניים. אין לנו דעות פוליטיות אבל אנחנו שונאים את ג'ורג' W בוש ומייקל מור".

עם כל האהבה שלהם לתרבות שוליים וסמים הזייתיים "בראדר" נשמעים כמו סחורה משומשת, ולא רק מפני שלסולן חסר המודעות שלהם יש משקפי שמש עגולים כמו של ג'ון לנון, ג'וני מאר ונואל גלאגר; שלושה מוסיקאים שלא היו נותנים לו להחליף להם מצעים מלוכלכים. זו לא רק האסתטיקה השמרנית של השירים. הבעיה היא ש"בראדר" סימנו קודם כל את המטרה ורק אחר כך חשבו על האמצעים להשיג אותה. השימוש שלהם באיקוניים בריטיים - סטיקרים של מוריסי שדבוקים למגברים, דגלי הממלכה המאוחדת שתלויים בירכתי הבמה ולבוש של מודס - נועד לעטוף שירים חסרי עזוז כמו "Darling Buds of May" ו"New Years Day". ב-1995 הם אפילו לא היו עוברים סלקציה. כיום הם ברשימת ה-VIP.



''בראדר'' חולמים על מנצ'סטר



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו