בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

האלבום החדש של אדל מסורבל ושטחי

האלבום החדש של אדל מעורר את השאלה לאן נעלמו הנונשלנטיות וחיוניות הנעורים של הזמרת בעלת קול הזהב

8תגובות

קשה לחשוב על בכורה מוצלחת יותר לזמרת צעירה מאשר "19", האלבום הראשון של אדל מ-2008, שאליו התנקזה כל היסטריית הפוסט-ויינהאוס האנגלית. היה בו איזון מדויק בין קול גדול, הפקה ששילבה בין אלגנטיות לחספוס, להיטים רווי הורמונים, בלדות על שברון לב של בת-עשרה וזחיחות לונדונית בריאה. ההצלחה המסחרית שלו - מכירות של שני מיליון עותקים, מועמדויות בגראמי ואהדת הקהל האמריקאי - הפכה את אדל מהפתעה עצמאית נעימה לפרויקט יוקרתי שנמצא בעדיפות העליונה של חברת התקליטים.

כאן גם טמון ההבדל בין חיוניות הנעורים שקלחה מ"19" למאמץ היתר והסרבול שנודפים מ"21", האלבום החדש שלה שיצא בשבוע שעבר. "21" הוא אלבום מחושב מדי. הוא נכתב, הופק, הושר והוקלט עם הוראות הפעלה מפורטות, שלא השאירו מקום לטעויות או פרשנות אישית. את מה ש"19" השיג בנונשלנטיות הוא מנסה לשחזר בגסות ושטחיות, שגורמים לו להישמע מיוזע. זה אולי מתבקש כשמדובר במיילי סיירוס, אולם קצת מאכזב כשעל הפרק נמצאת זמרת מוכשרת עם קול מוזהב כמו אדל.

האירוניה היא שמרוב תכנונים, הסברים, איסורים ומדידות כמעט אף אחד מהשירים ב"21" לא מחמיא למידותיה של אדל כזמרת. המטען החורג שהביאו אתם מפיקי על כמו ריק רובין ("ביסטי בויז", "סלייר", "צ'ילי פפרס") ופול אפוורת' ("בלוק פארטי", "פלורנס אנד דה מאשין") שנשכרו כדי לבצע הנחיות בלבד, כלל לא בא כאן לידי ביטוי; הם משרתים חזון זר להם, וכך זה גם נשמע: יותר מדי קלידים נוגים, מיתרים מלודרמטיים ורגעים שבהם מגיע קולה של אדל לגבהים ועוצמות שאינם קשורים למתרחש סביבה. בשביל זה גויס האיש שהציל את ג'וני קאש?

לא צריך להרחיק עד הרמיקס המרוסק של ג'יימי מה"XX" ל"Rolling in Deep", הסינגל הראשון, כדי להתאכזב מ"21"; מספיק להקשיב לחדווה שקורנת מהמקור - עם רקיעות הרגליים הבלוזיות, הפסנתר המתגלגל בסגנון "5 9 to" של דולי פרטון והפזמון שמועתק מ"Crazy" של "נארלס בארקלי" - כדי להבין את גודל הפספוס. גם השיר השני באלבום, "Rumor Has It", שכמו נלקח מהרפרטואר עמוס כלי הנשיפה של דאפי, מדגים את הפער בין אדל החיונית והמקורית של השירים הקצביים לנערה שנמוגה ונהפכת מנייריסטית כשהיא כלואה בתוך בלדות מקורבנות כמו "Don't You Remember", "Take it All" או "Turning Tables", שפשוט חומס - במלודיה, בטקסט ובעיבוד - את "Unfaithful" של ריהאנה.

השיא מגיע עם החידוש הבוסה-נובאי ל"Lovesong" של "הקיור"; שיר שכבר זכה ללא מעט התעללויות שאינן קבילות בשום בית דין או אמנה בינלאומית ומושחת על ידי אדל ללא רחמים. הניגוד בין המקור שבו ההגשה המינימליסטית והסדוקה של רוברט סמית מצליחה להמחיש מושגים ערטילאיים כמו כאב, געגועים וזיכרון לביצוע הפומפוזי והחלול של אדל מעלה את השאלה למה היא לא מצטרפת לפרויקט הקאברים המקולקל של "נובל ואג" וסוגרת עניין.

הציפייה ש"21" יצטרף לגל הפופ-סול המתחדש בעקבות האלבומים האחרונים והמוצלחים של דאפי וסי-לו מתבדה מהר מדי. אדל קורסת כאן תחת עומס הציפיות המסחריות והאמנותיות שנתלו בה וממוססת כמעט לחלוטין את התקוות שהיא עצמה עוררה לפני פחות משלוש שנים. בקצב הזה, אין מה לחכות ל"23".

אדל, "21" (XL)



אדל. כלואה בתוך הבלדות



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו