בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מה שנראה ומה שלא

כיסוי והסתרה, והחמקמקות שלהם, עומדים במרכז התערוכה המעניינת בגלריה בצלאל בתל אביב

תגובות

הגלריה של בצלאל בדרום תל אביב אירחה בשנים האחרונות כמה וכמה תערוכות טובות, אך זמן רב לא הוצגה בו תערוכה רעננה, שאינה סטודנטיאלית ואינה רק בבחינת המשך למה שנראה בגלריות האמנות האחרות. התערוכה החדשה המוצגת בה, "InAppearance", שאצר האוצר הגרמני אורס קונצי, מביאה עמה משב רוח אחר, בולט לטובה.

קונצי מפעיל בברלין חלל ושמו Substitut, המוגדר בטקסט הנלווה לתערוכה "חלל עצמאי לא מסחרי ובמה לאמנות שווייצית בברלין". שם החלל אמור לשחק על טווח של משמעויות, החל במוסד וכלה בתת-תרבות וחתרנות. עם זאת, ההילה האלטרנטיבית הזאת אינה באה לידי ביטוי בתערוכה הנוכחית, מאחר שהאוצר מציג שלושה אמנים שיצירתם רחוקה ממנה.

השלושה - מרטין ג' שמיט, קאט טאונג נגוין ובועז אהרונוביץ - עוסקים בשאלה של כיסוי והסתרה ובחמקמקות של מונחים אלו. שני האמנים הלא-ישראלים פועלים בתוך החלל הקונקרטי ומתייחסים לתרבות האסתטית שמציעה האדריכלות המודרניסטית (הצנועה מאוד, במקרה זה).

בחלל המרכזי של הגלריה צייר שמיט, אמן גרמני הפועל בברלין, על חלקי קירות באלכסונים דרמטיים, כאילו המשטח העליון משתלט על התחתון. התחושה היא של חוסר שיווי משקל וכמעט נוצר חשק "למשוך" את הפרסקו כך שנראה את כולו. החלל המודרניסטי הצנוע של הגלריה, חלל שאינו מעניין או יפה במיוחד, מקבל היסט מוזר, כאילו היה ארמון מנייריסטי שהשתבש. הקונוטציה היא לפרסקאות המנייריסטיים הנהדרים של ג'וליו רומנו בפלאצו דל טה ליד מנטואה באיטליה, במיוחד חדר הענקים שבו מצוירת התמוטטות בניין בפרספקטיבות חריפות. בעבודה בבצלאל המתח בין הציור הצבעוני, שיש בו תיאורים של קטעי מבנים, צמחייה ומה שנראה כהנחת צבעים מופשטת, לבין המשטח הלבן - יפה מאוד.

הכיסוי החלקי של הגלריה על ידי שמיט מדגיש את הלובן והריק של החלל ודומה שגם מגמד אותו; הוא מציג אותו לא כאופציה מודרניסטית הירואית אלא כסתמי, כאנמי ליד גלי הצבע והחידות שמכסות את חלקו. הדבר מתקשר באופן מעניין לכך שפרסקאות בפרט, ואמנות הנטועה באדריכלות בכלל, לא נהפכו מעולם לחלק מהזרם המרכזי הישראלי, למרות ניסיונות מעניינים שנעשו בתחום. הכוונה לעבודות של יוחנן סימון (בעיקר בהשפעת דייגו ריברה ודויד אלפרדו סיקוורס), שלום סבא ודני קרוון.

רמזים לשריפה

קאט טאונג נגוין, אמן שווייצי יליד וייטנאם הפועל בציריך, יצר באחד החללים הקטנים יותר של הגלריה מעין הכלאה של חדר זיכרון, קאפלה כנסייתית וחדר חושך. נדמה שכוונתו היתה לעסוק בכך שהכל אפשרי, הכל ניתן להעלאה באוב - אך בין הכוונה לתוצאה דבר מה השתבש.

במרכז החלל יצר האמן מעין עמוד מזבח גדול, בראשו נרות דקים שפייחו את התקרה, לרגליו נרות נוספים ובקבוקים של חומרי פיתוח. על עמוד המזבח תצלומים שנראים כמו צילומי חטף של אנשים שונים ממקומות ואירועים פרטיים, שעליהם טיפטפה שעוות הנרות. סביב סביב, בפורמטים מלבניים גדולים, תלויים דימויים כהים. לא תמיד הם מתפענחים לידי צורות ברורות, אך יש בהם שלהבת נר, מה שנראה כפטרייה אטומית, דיוקנאות וחלקי גוף מקוטעים; מעין קטלוג של דימויים ממלחמות חיצוניות ופנימיות, אינפרנו של חוסר שקט. הדימויים בשחור-לבן שמתוכם מבליחים קרעי דימויים מעלים על הדעת, בין השאר, עבודות של כריסטיאן בולטנסקי. התחושה בחדר היא של ניסיון מאומץ לפרוט על כל המיתרים של זיכרון ודת, קדושה ולאומיות, לאמץ אסתטיקה של פנתיאון לאומי וכנסייה ולבעוט בהם באופן שנראה ספק תמים ספק גס.

קאט טאונג נגוין דורש מהצופה להביט בתקרת החלל, שעשן הנרות יצר בה ציור כמעט מופשט, כזה שיש בו יופי וגם רמיזה לאסון כמו שריפה. פעמים רבות תקרות פשוט אינן קיימות במיצבים של אמנים ישראלים, שכן האמנות המקומית לא המשיכה את מסורת קישוט התקרות שנשמרת באירופה מהעת העתיקה ושהתקיימה בארץ ישראל בקרב האוכלוסייה הלא-יהודית במאה ה-19 ובראשית המאה ה-20. לאחרונה הוצגה עבודת תקרה יפה ויוצאת דופן של יונתן הירשפלד בתערוכה "טיקלא שפעה" (בגלריה חנינא וגלריה אלפרד בתל אביב). הירשפלד צייר על לוח עבודת תקרה שהיתה ספק פארודיה, ספק מחווה וגעגוע לתקרות האירופיות של העבר, עם מלאכים ועיטורים, מנותקת לחלוטין מהחלל הבהיר של גלריה אלפרד.

פרווה של טבע

בועז אהרונוביץ מציג בגלריה בצלאל טריפטיך ובו דימוי בלתי אפשרי מבחינת הפרספקטיבה, המורכב מדימויי צמחים מקומיים, במיוחד אורנים ומשוכות שיחי הצבר (מסמנים של מקומות שהיו בעבר כפרים פלסטיניים). זו עבודה יפה שהוצגה בעבר בגלריה גילית פישר והיא עולה בהרבה על העבודה "חומר כהה" שהציג באוקטובר בגלריה פלורנטין 45.

אהרונוביץ, כמו אמני הזרם המרכזי בצילום כיום (בהם אנדראס גורסקי וג'ף וול ובארץ שרון יערי, ברי פרידלנדר וגסטון צבי איצקוביץ), משתמש באמצעים צילומיים ויוצר דימויים שאין ולא כלום בינם ובין "מציאות" במובן של מה שנכח לפני המצלמה.

צירוף דימויי הצמחייה של אהרונוביץ יוצר מעין שמיכה או פרווה עבה של טבע, שכיום קשה לא לחשוב עליה בקשר לשריפה בכרמל, אף שנעשתה הרבה לפניו. הבחירה בטריפטיך, הפורמט השכיח לאמנות דתית נוצרית, יוצר רגע אמביוולנטי שבין הנצחה לתקווה לשינוי, המהולות בהערצה כמעט פגאניסטית לטבע. אהרונוביץ מחדד כל פרט באופן המזכיר את תצלומיה הבהירים של דליה אמוץ משנות ה-80. אך בניגוד לאמוץ, אהרונוביץ לש את המקום הישראלי ומשנה אותו, עושה בו כבתוך שלו.

"InAppearance". אוצר: אורס קונצי. גלריה בצלאל בתל אביב (רח' סלמה 60). שעות פתיחה: יום שלישי עד חמישי, 20:00-17:00; יום שישי ושבת, 16:00-10:00. עד 19.2



קאט טאונג נגוין, ''Shrine for the Dead Shrine for the Leaving'', 2011


מרטין ג' שמיט, ''The Pics Eats its Kids'', 2011



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו