בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מה הוא בעצם תיאטרון טוב?

האם תיאטרון טוב הוא כזה המגייס את רגשותיו של הצופה לטובת מטרה חברתית או כזה המציג חוויה אסתטית ואינטלקטואלית מאתגרת? מי אמר שצריך לבחור

תגובות

השבועיים האחרונים זימנו לי התנסות בשני קצוות הספקטרום של החוויה התיאטרונית: מצד אחד זו המיועדת לבני נוער, החורגת מערכה התיאטרוני נטו ועשויה באמצעים שגרתיים למדי של שפת במה ריאליסטית המגייסת את רגשותיו של הצופה לטובת מטרה חברתית, ומנגד מבצע תיאטרוני שאפתני הבועט ברגל קלה במוסכמות תיאטרון רבות, ועיקרו החוויה האסתטית והאינטלקטואלית, התובעת מהצופה התרכזות ארוכה במלל רב והתרחשות בימתית מועטה. למדתי, ברגשותי ושכלי, שלשתי החוויות האלה יש מקום, וכל אחת מהן ראויה בדרכה.

את ההצגה הראשונה ראיתי בערב שבו התכנסו באולם אריסון בתל אביב מנהלים ומורים של בתי הספר והכיתות לחינוך מיוחד, לצד ממוניהם מהעירייה וממשרד החינוך. הערב התחיל בשמונה (אם לא טעיתי בספירה) נאומי ברכה, שציינו את מלאכת הקודש שעושים כל המעורבים בדבר. המלאכה הזאת, כך הבנתי, היא טיפול במסגרת חינוכית בילדי ה-PDD.

ראשי תיבות אלה פירושן "הפרעה התפתחותית נרחבת לא משויכת", שבתרגום לעברית פשוטה היא "כל אדם שקשה להגדיר מה התסמונת שלו, אך קל לראות דמיון בינה לבין האוטיזם הקלאסי". ומלאכת הקודש שבה מדובר היא מאמץ לשלב ילדים מיוחדים אלה, עם קשייהם, במסגרת חינוכית רגילה, ולא לסגור אותם במוסדות טיפוליים.

הוזמנתי לאירוע זה על ידי השחקנית עידית טפרסון (בין תפקידיה האחרונים בהבימה "כוכב יאיר", "שעה טוב ליוגה"), שראיתי אותה על הבמה עוד בבית הספר למשחק לפני קרוב ל-30 שנה. במרוצת הזמן זכיתי לראות אותה בשלל תפקידים, תחילה בתיאטרון באר שבע ואחר כך בעיקר בהבימה, וגם בקולנוע, וגם זכיתי להכיר אותה כאדם מיוחד במינו. ידעתי שבנה הבכור אובחן כאוטיסט.

טפרסון התגייסה למבצע של שרי אריה, גם היא אם לילד "בעל צרכים מיוחדים", שהיא המנהלת האמנותית של עמותה לקידום תיאטרון "השעה", בהעלאת ההצגה "העולם על פי אלון". בראשית המפעל היתה כוונה דידקטית: להעלות מחזה לבני נוער, שיפגיש אותם עם אותו "ילד בעל צרכים מיוחדים", ויאפשר להם לחוות כצופי תיאטרון את מה שהילד הזה עובר בניסיונו לחיות בסביבה "רגילה" (עם אמו, אחרי שהאב עזב, לא בהכרח בגלל הקשיים שבטיפול בילד, ועם אחיו, הילד ה"רגיל" שצריך להתחשב בצרכים המיוחדים, אבל גם הוא רק ילד).

פחד ירוק

המחזה נכתב על ידי אורלי ישועה שוורצברג, ועד כמה שהבנתי עבר שינויים רבים בדרכו מהנייר אל הבמה, כשהוא נבנה מניסיונן האישי של טפרסון ואריה כאמהות. יעל טילמן ביימה, זאב לוי עיצב תפאורה שיכולה לנוע מבמה מאולתרת אחת לשנייה, ובכל זאת נראית גם מקצועית וגם פונקציונלית, ורן בגנו כתב את המוסיקה.

בלב ההצגה ניצב אלון (שמגלם אותו להפליא שיר שנער, שחקן מתחיל ומרשים), החוזר לביתו מפנימיית "משעולים" שבה חי בשנה האחרונה, כדי להשתלב בבית ספר רגיל. כבר כאן נתקלת המשפחה במשוכה ראשונה להתמודד אתה, אפילו עם השכנים: להתעקש לומר שאלון היה ב"פנימייה", ולא ב"מוסד". אבל זה הדבר הפעוט: אלון אינטליגנטי, יודע הרבה, אבל גם פועל במצבים רבים כמו מכונה, ויש לו גם "צרכים" מיוחדים: הצבע הירוק מכאיב לו, פיסית. זה דבר של"נורמליים" קשה להבין. הוא ליטרלי לגמרי בהבנת השפה, כך שמטאפורות ודימויים שגורים בשפת היום-יום גורמים לו לפרשם כפשוטם. הוא אינו מבין קודים רגשיים התנהגותיים, אומר כל הזמן את האמת. הוא מודע למצבו: לכן הוא מסוגל לומר בתמימות מוחלטת לחברה של אחיו שהיא אוטיסטית בעלת יכולות גבוהות; בעיניו זו עובדה מתוך עולמו. בעיניה זה מתפרש כעלבון.

אבל הייחוד של ההצגה (בטלוויזיה משודרת כעת הסדרה "פלפלים צהובים" שגם במרכזה עומד ילד אוטיסט) הוא לא רק העולם על פי אלון, אלא העולם שאלון חי בו לצד אמו ואחיו, שמתוסכל בגלל החובה והרצון "להתחשב" באחיו המיוחד, ומפני שיחסיו עם חברתו הצעירה נפגעים בשל כך (אור מאיר מגלם אותו, ולורן סביר את חברתו הצעירה). האם היא שצריכה להתמודד עם הצרכים של אלון, עם התביעות וההאשמות של אחיו ה"נורמלי" והתגובות התמימות, המוזרות והפוגעות של שכנתה (שושה גורן). בסופו של דבר האמא מתפרצת ומתריסה שאף אחד לא אשם בכך שאלון הוא כזה, בוודאי לא היא; אבל הוא כזה וצריך לקבל אותו ככזה, ואולי כך ללמוד ממנו משהו על יחסים בין בני אדם.

קל היה לראות בהופעתה של טפרסון בהצגה זו עיסוק תרפויטי, ואין ספק שהיא שאבה מעולמה כדי לעצב את התפקיד. באותה מידה אפשר היה לראות כיצד החוויה האישית מגויסת למטרה עמוקה יותר: לאפשר לקהל נוער להתמודד עם העולם הזה ולהתקרב אליו; להפסיק לפחד ממנו. טפרסון ואריה מספרות שההצגה מועלית בבתי ספר, לפעמים פעמיים ביום, ואחרי ההצגה הצופים הצעירים מבקשים להכיר את "אלון" ולהיות חברים שלו. טפרסון, שחקנית תיאטרון ותיקה, שאין לה אשליות בעניין יכולתו של תיאטרון להשפיע על החברה, אומרת שזו פעם ראשונה בחייה המקצועיים שהיא רואה איך תיאטרון יכול לחולל שינוי. אי אפשר שלא להתרגש למראה ההצגה הזאת, העשויה בכוונה טובה ובאיכות מקצועית מרשימה.

נציג הרוע

הצגת "מפגש באינסוף" באנסמבל הרצליה היא הצגה עם צרכים מיוחדים. במדינה שבה התיאטרונים הציבוריים המסובסדים דואגים קודם כל לספק מענה לצורכי הקהל (ותוך כדי כך יוצאות להם לפעמים גם הצגות טובות ויותר מזה), טוב שקיים לפחות תיאטרון אחד שנקודת המוצא שלו בהעלאת הצגה היא "זו ההצגה שאנחנו רוצים להעלות".

הרוח החיה מאחורי הצגה זו היא דורון תבורי, איש רב זכויות בתיאטרון הישראלי. הוא הגה את הקונצפט, תירגם (בחלקו; בחלק מהתרגום והתחקיר עסק חנן אלשטיין) וביים את המפגש בין הסופר קלאוס מאן (בנו של תומאס) והשחקן גוסטף גרונדגנס, שהיה בחסותו של גרינג מנהל התיאטרון בברלין. הרומן שכתב מאן, "מפיסטו", על שחקן ובמאי כריזמטי שמנהל תיאטרון ברייך השלישי התפרסם לפני מלחמת העולם השנייה, זכה לעיבוד קולנועי ולכמה עיבודים תיאטרוניים, וקיבע את דמותו של גרונדגנס כאופורטוניסט רב קסם, שמשרת את האגו שלו ומוצא צידוקים כנציג הרוע שמחולל בסופו של דבר טוב, כמו מפיסטו של גתה. כך נקבעה בתודעה דמותו של גרונדגנס, האמן כמשרתו - הלא מודע או מודע? - של השטן.

ההצגה של תבורי בורחת מכל אלמנט "תיאטרלי" שגור, עד כדי כך שצופה שישב לצדי טען באוזני בהפסקה ש"זה לא תיאטרון". על הבמה יושב נמרוד ברגמן, שחקן בעל אישיות כריזמטית ואניגמטית, ומציג את ה"קייס" של גרונדגנס: כיצד כל מה שרצה הוא לעשות טוב. כיצד היחסים המורכבים, הארוטיים שלו עם קלאוס מאן ואחותו אריקה (שאתה גרונדגנס התחתן) הם שגרמו למאן לצייר כך את אישיותו למען ההיסטוריה. בין המונולוגים הארוכים שלו, רוב הזמן בישיבה על כיסא, מובאים מונולוגים ארוכים לא פחות של קלאוס מאן, בגילומו של יפתח אופיר (שהזכיר לי מאוד את תבורי בצעירותו), המובאים על מסך וידיאו ענקי. פניו של אופיר ממלאים את המסך (בהתחלה רק שפתיו החושניות) כשברקע רצים סרטוני ארכיון על פולחן הגוף הגרמני בשנות ה-20 וה-30 של המאה הקודמת, בימים שבישרו את עלייתם של הנאצים.

בובה על חוט

החלק הראשון של ההצגה הוא העולם על פי גרונדגנס; החלק השני הוא אותו עולם על פי קלאוס מאן, שבו מובלט פן ברומן שנעלם מן העיבוד הקולנועי והעיבודים התיאטרוניים: יחסיו של גרונדגנס לא רק עם הצמרת הנאצית, אלא בעיקר עם רקדנית אפריקאית, בת לאב גרמני, שהוא מתמסר לה והיא רודה בו, ומאיימת על מעמדו כמנהל התיאטרון הארי. כאן מולך המסך, ובו פניו וגופו רבי ההבעה של אופיר מגלמים את הרקדנית, בבגד ואיפור גרוטסקי, ואילו גרונדגנס הוא למעשה הנפעל, הבובה על חוט של מאן. זה החלק התיאטרלי יותר של ההצגה, אבל זו לא תיאטרליות שגורה: אין כאן עלילה במובן המקובל; יש הרבה טקסט שבו לכל מלה יש חשיבות; יש ניואנסים רבים של התרחשות, וישנו סיפור טרגי של שני אנשים על רקע תקופה נוראה, כשכל אחד מהם מנסה להצדיק את עצמו. שניהם התאבדו בסופו של דבר, בהפרש של כמה שנים.

אלה שלוש שעות של הפקה שתובעת מהצופה ריכוז, תשומת לב והרבה מאוד סובלנות. יש בה הישגים אינטלקטואליים ואסתטיים (עבודת הווידיאו של יוחאי אברהמי מרתקת), ואפשר לבוא אליה בטענות מכאן ועד להודעה חדשה על היעדר קומוניקציה עם הקהל, ועל התאהבות בטקסט ובפרטים. זו הצגה שיש לה מטרה חברתית, ואפילו פוליטית: היא עוסקת באמן וביחסו לשלטון. אבל זה לא העיקר שבה: העיקר שבה הוא היא עצמה: השחקן שעל הבמה, וזה על המסך, היחסים שנוצרים ביניהם ובין מה שמוקרן על המסך כרקע, והטקסט, שלקוח ממקורות רבים. יותר משלוש שעות של מלל. זה תיאטרון נחוץ (לי) לא פחות מ"העולם על פי אלון", שגם משנה חברה לטובה וגם מרגש עד אין קץ.




''העולם על פי אלון''. כוונה דידקטית



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו