בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ראבעה מורקוס מפנטזת על דור ראשון של רקדנים ערבים-ישראלים

הכוריאוגרפית ראבעה מורקוס אחראית לשתי יוזמות חלוציות במגזר הערבי: סטודיו למחול בכפר יאסיף ומגמת מחול בתיכון במעיליא

תגובות

על רצפת הפרקט הבהירה בסטודיו למחול של ראבעה מורקוס בכפר יאסיף מתחממים כמה תלמידים על רקע קירות סגולים ועץ אשוח מקושט. לאחר שמורקוס מזרזת את אחרוני המתמהמהים בחדר ההלבשה, מתחילה לבקוע מהרמקולים מוסיקת סמבה והשיעור במחול מודרני מתחיל. זוגות זוגות מנתרים הצעירים לאורכו ולרוחבו של החלל, חוצבים באוויר במרץ. לצופה מהצד נדמה אולי שמדובר בסתם עוד שיעור מחול; למורקוס, לעומת זאת, זהו מימוש של חזון חלוצי שטיפחה זמן רב: הקמת מגמת מחול לתלמידים מהמגזר הערבי.

מאז שפתחה את הסטודיו שלה לפני שלוש שנים ניסתה מורקוס, בת 38, לקבל אישור לפתיחת המגמה ממשרד החינוך. השנה הצליחה, והמגמה החלה לפעול בשיתוף עם בית הספר התיכון נוטרדאם במעיליא, מועצה מקומית בצפון הארץ שתושביה ערבים נוצרים. "בארץ היו עד כה 45 מגמות מחול, ואני המגמה ה-46", היא מחייכת בסיפוק שמהול בביקורת. "תאר לעצמך, רק בשנת 2010 הצלחנו לפתוח את מגמת המחול הראשונה במגזר הערבי".

המגמה משרתת תלמידים בכיתות י' עד י"ב מכמה יישובים ערביים בצפון הארץ. בשעות אחר הצהריים הם לומדים בסטודיו של מורקוס בלט קלאסי, מחול מודרני, קומפוזיציה ותולדות המחול. שיעורי האנטומיה והמוסיקה נלמדים בבית הספר במעיליא וכך יוכלו התלמידים לגשת לבחינות הבגרות במחול. השנה לומדים במגמה רק שמונה תלמידים (בהם שני בנים), אך מורקוס צופה התרחבות בשנים הקרובות.

ראבעה היא בתו של נימר מורקוס, ממנהיגי המפלגה הקומוניסטית בארץ (שהיא עצמה פעילה בה זה שנים), שכיהן במשך 20 שנה כראש מועצת כפר יאסיף. היא הצעירה בשש בנותיו, בהן הזמרת אמל מורקוס. את היכרותה הראשונית עם עולם המחול היא חבה לאביה, שנשבה בקסמו של הבלט הקלאסי כששהה בברית המועצות. "הוא היה מביא לי תמונות של בלרינות כשהייתי קטנה", היא נזכרת, "והייתי מעתיקה את התנועות".

עד לפני כמה שנים חיתה מורקוס בפאריס ורקדה בלהקת המחול של חיים אדרי, "Sisyphe Heureux". אביה המתגעגע הציע להקים בעבורה סטודיו למחול. לכך נוספה הצעת נישואים והיא עברה להתגורר עם בן זוגה בעכו והקימה את הסטודיו בכפר יאסיף.

"החיים שלנו בארץ הם פוליטיקה, אנחנו נושמים ואוכלים פוליטיקה, המצב שלנו משתנה מיום ליום לפי המצב הפוליטי", היא עונה לשאלה אם פתיחת הסטודיו היא גם אקט פוליטי מבחינתה. "אך הפתיחה של הסטודיו באה ממקום עמוק יותר, מתוך האהבה למחול והרצון לענות על הצורך של המגזר הערבי".

רחלי שפירא, מורה לשיטת גרהם שלימדה את מורקוס בצעירותה ומלמדת כיום בסטודיו שלה, ממשילה את התלמידים בסטודיו בכפר יאסיף, שבאים ללא ידע וציפיות מגובשים, לדף חלק. "יש שוני רב בינם לבין התלמידים שאני מלמדת בבתי הספר האחרים", היא אומרת, "וטמון עונג רב בפגישה עמם ועם הרצון שלהם. זה לא פשוט; חינוך של מחול הוא חינוך ארוך טווח, אין פה הוקוס פוקוס. צריך המון אורך רוח לבני האדם שעומדים מולך, לקשיים הרגשיים שלהם, ובמקרה הזה גם כנראה להבדלי תרבות".

מגמת המחול החדשה נתמכת על ידי קרן גלילאו, שיזמה פרויקט ארוך טווח שמטרתו לקרב בין התלמידים במגמת המחול של מטה אשר (שלומדים בקיבוץ געתון) לבין התלמידים בכפר יאסיף. לדברי מורקוס, "שתי המגמות לומדות ביחד שיעורי קומפוזיציה ומפגשי תנועה, והתלמידים יוצרים עבודות ביחד". המפגשים האלה מתקיימים לסירוגין בכפר יאסיף ובגעתון.

היא אחרת לגמרי

קשה שלא לתהות שמא לפחות חלק מהמוטיבציה של מורקוס ליצור מסגרת לימודית כזאת נובעת מהקשיים שחוותה בילדותה כתלמידת מחול ערבייה. כשהיתה בכיתה א', אף שלא ידעה כלל עברית, היא נשלחה ללמוד בלט בעכו, אצל מורה יהודייה. שם לימדו אותה הילדות את המלה הראשונה בעברית: "זוזי". כיום היא מתקשה להבין כיצד הצליחה ללמוד למרות פערי השפה: "לפעמים הייתי מגיעה לסטודיו והוא היה סגור, ולא הבנתי למה. ואז התברר לי שהיו חגים, אבל אף אחד לא הודיע להורים שלי. אבי ואמי תמכו בלימודי המחול שלי, כל עוד לא היה מדובר במקצוע".

היא התמידה בלימודי הבלט עד גיל 14, אך אז הפסיקה המורה שלה ללמד. מתוך חוסר היכרות עם התחום והעדר מוסד לימודי מתאים, הפסיקה ללמוד מחול. את חיידק הבמה ניתבה למשחק. תחילה שיחקה בסרט של הבמאי הפלסטיני חנא אליאס ובהמשך השתלבה בהפקות של תיאטרון עכו.

כעבור שנתיים שמעה מורקוס כי בקיבוץ געתון, מרחק עשר דקות נסיעה בלבד מכפר יאסיף, קיים מרכז מקצועי להכשרת רקדנים. היא החלה לקחת שם שיעורים פרטיים ועד מהרה זכתה לתשומת לבה של יהודית ארנון, מייסדת מרכז המחול בגעתון. לאחר מכן שולבה במערך השיעורים הסדיר של האולפן המיועד לתלמידי תיכון. "אני לא יודעת איך עשיתי את זה", היא אומרת בדיעבד על ההחלטה ללמוד שם. "ההורים שלי לא הסיעו אותי, כי אבא שלי לא נהג. הייתי נוסעת בטרמפים או בהסעות של הקיבוץ. זה היה משהו משוגע לגמרי".

כשהיתה בת 18 התקבלה לסדנה להכשרת רקדנים בגעתון, עברה להתגורר בקיבוץ ולמדה מחול כל יום, מהבוקר עד הערב. "היא ממש ראתה את הכישרון שלי וטיפחה אותו", אומרת מורקוס על ארנון, "אבל היא ממש לא עשתה לי חיים קלים ונהגה בי כבכל התלמידים. היא פתחה אותי לעולם שרק אני הכרתי במגזר הערבי. אף אחד לא ידע מה אני עושה ולמה אני נוסעת לקיבוץ".

שפירא, שהיתה בין מורותיה של מורקוס באותם ימים, מספרת שקשה היה להתעלם מנוכחותה במקום ומאישיותה החזקה ומוסיפה: "היא פילסה את הדרך לתלמידים נוספים מהמגזר הערבי. היא פורצת דרך".

עם זאת, התקופה שבה התגוררה מורקוס בקיבוץ לוותה בתחושת זרות מסוימת. מחד גיסא, הפועלים הערבים שעבדו במקום התבוננו בחשדנות בנערה הערבייה שנהגה לאכול בחדר האוכל של הקיבוץ והצמידו לה תוויות שונות. מאידך גיסא, עמיתיה ללימודים לא ממש קיבלו אותה באהדה: "כל הזמן הייתי שם לבד, לגמרי לבד. לא התחברתי עם אנשים ולא מפני שלא רציתי. עד היום יש אצלי עותק של כתבה שעשו עלי אז בערוץ 1, וניתן לראות בה את הגזענות של החבר'ה, באופן שבו הם דיברו. כשהכתב שאל אותם עלי הם השיבו: 'היא נחמדה אבל מוזרה, היא לא דומה לנו, היא אחרת לגמרי'. הוא גם שאל אם הם מעוניינים להיות חברים שלי והם השיבו בשלילה. אז לא התחברתי. ואתה יודע מה? לא כל אחד עיניין אותי, רציתי רק לרקוד, וזה מה שעשיתי. הייתי מסיימת את הסדנה ואז לוקחת שיעורים נוספים עם האולפן אחרי הצהריים".

בשנתה השנייה בסדנה התקבלה מורקוס ללהקת המחול הקיבוצית. "מה שאהבתי שם הוא שיהודית ארנון פתחה את האולפן שלה להרבה כוריאוגרפים מהעולם", מספרת מורקוס. "יירי קיליאן הגיע ודניאל עזרלו מארצות הברית העלה כאן את 'Read my Hips'. זה נתן לי את הכוח להמשיך לרקוד".

במסגרת פעילותה בלהקה היא אמנם שולבה במופעי הילדים (ואף סייעה לעבדם לערבית), אך הודרה באופן שיטתי ממופעי הרפרטואר ומהמופעים שהעלו הכוריאוגרפים מחו"ל, אף שלקחה חלק פעיל בחזרות. כעבור זמן התברר לה כי הזכות להופיע נמנעה ממנה מטעמי צניעות, כדי לא לגרום לה לבעיות מול החברה הערבית. "רתחתי מכעס", היא נזכרת. אחרי שנתיים בלהקה החליטה לעזוב. "יהודית התחילה לומר לי שעלי עוד ללמוד, אך הסברתי לה שכדי ללמוד עלי לרקוד במופעים. אתה לומד להיות רקדן על הבמה, לא בסטודיו".

אחרי אודישן לאנסמבל בת שבע ("עברתי את כל שלושת השלבים, אבל הייתי בת 23 ואמרו לי שאני 'זקנה'"), החליטה מורקוס לשוב לתיאטרון עכו ושיחקה בהפקות של הבמאי דודי מעיין (בהן "ארבייט מאכט פריי"), עד שהוא עזב לאוסטריה.

פעילותה בתחום התיאטרון נמשכת גם כיום. היא ובעלה, פיראס רובי, פעילים הן בתיאטרון עכו והן בתיאטרון "אל לאז", שהוקם בעכו לפני שש שנים. בשנות ה-90, בנוסף להתנסות בתחומים שונים של תנועה (בוטו, טאי צ'י, ריקוד סופי וריקודים "מקודשים"), השתלבה מורקוס בקבוצת התיאטרון "מטטרון", שהורכבה בעיקר מאמנים ששבו מהודו. "נסעתי להודו בלי להיות בהודו", היא מתלוצצת. "זו היתה במה אלטרנטיבית לגמרי. עשינו עבודות משוגעות וחיינו כמו קומונה, הסתובבנו בארץ ויצרנו. ואז נהפכנו להיות להקת 'שבע'. ב'מטטרון' הייתי הערבייה היחידה. בכל מסגרת הייתי תמיד הערבייה היחידה".

אחד הקשיים בניהול הסטודיו הוא הטיפול בתקציב. לדברי מורקוס, תעריפי השיעורים בסטודיו שלה נמוכים מהנהוג בישראל והיא מקבלת את כל התלמידים המעוניינים ללמוד אצלה, גם את אלה שלא מסוגלים לשלם. כדי להתמודד עם הקשיים הכספיים פיתחה מגוון אסטרטגיות. לקראת מופעי סוף השנה, למשל, "אני הולכת לסלוני כלות שזורקים את הבגדים אחרי העונה ומחצאית אחת של כלה אני עושה 20 חצאיות לילדות. את התאורה, שהיא ממש פשוטה, בעלי מפעיל, אנחנו רק שוכרים כמה פנסים".

בין תל אביב לבחריין

מורקוס גם מטפחת להקה ושמה "רימאז", המורכבת מתשעה רקדנים צעירים, כולם תלמידיה לשעבר. ביודעה כיצד להקה עלולה להיות מסגרת דכאנית, היא מקפידה על אווירה חופשית: "אני נותנת להם הרבה חופש ליצור, גם לצאת מהמסגרת של הלהקה שלי".

עד כה יצרה ארבע עבודות במסגרת הלהקה: "האהבה היא דתי", קוורטט בהשפעת הריקוד הסופי שמבוסס על שיר אהבה של המשורר אבן ערבי; "א'סירה ואלמסירה", עבודה לתשעה רקדנים בליווי אחותה, הזמרת אמל מורקוס, המתארת את הנרטיב הפלסטיני דרך סיפורם של זוג נאהבים שאחד מהם נספה ב-1948; "סלסלה", שמבוססת על זיכרון ילדות של מורקוס ועוסקת במאבק הנשים דרך שלושה דורות; ודואט ושמו "Here and Now", שיצרה לאחרונה עם בעלה, המבוסס על השיר האחרון שכתב מחמוד דרוויש לפני מותו, "אני לא רוצה שהשיר הזה ייגמר".

בין הרקדנים בהרכב גם איימן ספייה, רקדן מחונן בן 20 שגדל אף הוא בכפר יאסיף. מורקוס, שגילתה את כישרונו כשהיה בן 15, טיפחה אותו מאז וסייעה בשילובו באולפן למחול בקיבוץ געתון. כיום הוא אמנם גר בלונדון ולומד בבית הספר למחול "Rambert", אך בביקוריו בארץ הוא מקפיד להשתתף במופעי הלהקה.

הלהקה מופיעה אמנם בעיקר בצפון ובפני אוכלוסייה ערבית, אך מורקוס לא פוסלת את הרעיון שבעתיד יגיעו גם לתל אביב: "אני רוצה מאוד שנתחיל להופיע בכל מיני מקומות בארץ. במגזר גם קשה להופיע, כי אנשים לא רגילים ללכת לראות מחול".

לאחרונה גם שיתפה הלהקה פעולה עם יוצרים יהודים: בתחילת השנה שעברה הועלה ערב משותף עם הכוריאוגרף ארקדי זיידס בקיבוץ כברי ולאחרונה יזמה מורקוס, יחד עם אילנית תדמור, סדנה משותפת של חברי הלהקה עם רקדני "ורטיגו". מורקוס אף מנסה לקדם את פעילות הלהקה באמצעות מופעים בחו"ל, בעיקר בפסטיבלים. בעבר הופיעה הלהקה בירדן, ולדבריה נרשמה התעניינות בלהקה גם במדינות נוספות ובהן ארצות הברית. לרוב היא מתקשה לעמוד בהוצאות הכספיות של הנסיעות הללו (שלא תמיד מסובסדות במלואן על ידי המזמינים), אך לעתים צצים קשיים שנובעים מסיבות אחרות: "הזמינו אותנו לבחריין, יש שם פסטיבל מדהים, הם מביאים להקות מכל העולם, אבל לא הסכמתי לנסוע, כי פחדתי. לא ידעתי איך נוסעים לשם עם דרכון ישראלי. גם אם הייתי מצליחה להגיע לשם, לא ידעתי מה יצפה לי כאן כשאחזור".

מה התוכניות להמשך?

"אני רוצה לבנות סדנה למחול כמו בגעתון למגזר הערבי, סדנה עם תעודות. אני רוצה שהלהקה שלי תצמח, שיהיה לי תקציב למשכורות לכל הרקדנים, שהם יוכלו לעבוד אתי מהבוקר עד הערב ושיבואו כוריאוגרפים לעבוד אתם. זה החלום שלי. אני רוצה שמהסטודיו שלי יצמח דור שלם של רקדנים".



ראבעה מורקוס. פורצת דרך



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו