בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

נועה גולנדסקי יוצאת לסולו

אחרי התמכרות של שנים לעבודת לילה בבר תל אביבי סוער, ולאחר שניגנה בהופעות של גלעד כהנא, דני סנדרסון ומתי כספי, נועה גולנדסקי מוציאה אלבום בכורה, שנוגע בייסורי ההתבגרות המאוחרת ולא נרתע גם מפוליטיקה

תגובות

שיר הנושא באלבום הבכורה החדש של נועה גולנדסקי, "סוכריות מזרים", מתאר תמונות נאיביות לכאורה מילדותה ברמת גן: פרדסים, טלוויזיה בשחור-לבן, מכולת אחת ובעל קיוסק משוגע. לתוך הדימויים הללו נשזרות אזהרות אוטומטיות מצד גורמים סמכותיים כמו גננות ומורים שמתרים בילדים לא לקחת סוכריות מזרים, לא להרים סלעים בטיול השנתי ולא להיכנס למקומות חשוכים. אבל גולנדסקי - בשיר כמו במציאות - אינה שועה לאזהרות. "בשיר הזה אני מדברת על הסקרנות לבדוק מה מסתתר מתחת לאבן גם אם זה יכול להכיש או לעקוץ אותך", היא אומרת, "אצל חלקנו הסקרנות הזאת חזקה ומסוכנת יותר".

גם בבגרותה גולנדסקי, בת 35, מוסיפה להימשך למקומות חשוכים. מלבד היותה מוסיקאית פעילה היא עובדת זה שבע שנים כברמנית במקום שבו בכל לילה נתון לא נשארת אבן לא הפוכה: "המנזר", מוסד אלכוהולי ותיק ברחוב אלנבי בתל אביב. "זה קשור לגיבורי התרבות שלך", היא מסבירה את משיכתה ללילה. "אם אתה מוצא שבגיל 15 גיבורי התרבות שלך הם ג'ים מוריסון, זמר הפולק וודי גאתרי וכל מיני ג'זיסטים שלא היו מסתובבים עם בקבוק ויסקי אלא מזריקים הרואין - אז זה משפיע עליך. לי זה גרם לרצות לבחון מה קורה בחצרות האחוריות של תל אביב ולשמוע סיפורים של אנשים שיושבים בבר ושותים, במיוחד אם הם מבוגרים, כי אז יש להם המון סיפורים. עבדתי במשך תקופה ארוכה משמרות לילה. בהתחלה מצאתי המון קסם בכל הסחי האנושי שנשטף לעת בוקר לתוך הבר. היום קצת פחות".

ההיסטוריה של עולם הספרות, השירה והמוסיקה מלאה בגברים שכתבו תחת השפעת אלכוהול אך מעט מאוד נשים, בוודאי במדינה שמרנית וקטנה כמו ישראל. גולנדסקי אינה מתביישת במקורות ההשראה החריפים של יצירתה: "אני מאוד אוהבת לשתות. זה לא שתמצאי אותי מתגוללת ברחובות מחפשת את הדרך הביתה. זה כמעט לא קורה יותר", היא צוחקת. "אבל זה לא דגל ולא גימיק, זה פשוט חלק מהחיים שלי. עבדתי בברים בעשר השנים האחרונות אז זה נכנס לאלבום. זה סוג של משקפיים לראות דרכם את העולם".

נועה גולנדסקי | תצלום: נועה יפה. איפור ושיער: קארמה ל"ורד ספיבק"

הלם קרב בנפחא

על אף סגולותיו של אלכוהול כממסך תודעה, הטקסטים של גולנדסקי מציגים יוצרת מפוכחת, אינטליגנטית ובעלת הבחנות חדות וכואבות על הנעשה סביבה.

את הראיון היא בחרה לקיים דווקא בבית קפה סולידי בשעות היום. לבושה בג'ינס, חולצת טי פשוטה וז'קט עור שחור היא מזמינה קפה אמריקנו ובקול עדין ודק מסבירה מדוע התמהמה פרויקט הסולו שלה; למה העדיפה במשך שנים לשמש נגנית כלי הקשה, גיטרה וקלידים למוסיקאים מובילים ולקחת חלק בפרויקטים משותפים על פני הוצאת אלבום משלה.

"בצבא הייתי סולנית הרכב ג'ז של חיל החינוך ושם קרה משהו", היא מספרת. "המצב הזה של לשיר בפקודה, ועוד מיילס דייוויס, לטבחים בבסיס נפחא שצועקים לך 'זוהר' - פשוט סתם לי את הפה. ואמרתי, טוב, אני לא שרה יותר. גיליתי שלשיר מבחינתי זה הדבר הכי מפחיד, ולנגן הרבה פחות. אין בזה סבל, ובכתיבה והופעה יש סבל. הנגינה לא מפתלת לי את המעיים ולא דורשת תעצומות נפש כאלה ואחרות, היא לא מעמתת אותי עם שום פחדים קמאיים אישיים. שום חוסר ביטחון".

וכך, על אף הצהרותיה שאינה וירטואוזית, גולנדסקי מצאה עצמה מנגנת (בעיקר בכלי הקשה) עם כמה מהמוסיקאים הישראלים המובילים: בגיל 22 עם דני סנדרסון, בגיל 30 עם מתי כספי ולפני כשנה ניגנה בהופעות של גלעד כהנא (שגם הגיח להופעת אורח, בדמות עצמו, בקליפ שלה לשיר "הרחבה אקולוגית").

"כמוסיקאית היא מקסימה מעצם זה שהיא באה בכלל מקצב ולאט לאט הצליחה להתפתח מתוך זה. גם כזמרת היא התפתחה מאוד", מעיד סנדרסון. "היא הפתעה מאוד נעימה, היא טיפוס. יש לה הומור ציני שמאוד מתאים לשעה מאוחרת, כשאתה חוזר מהופעה בקרית שמונה בוואן עם נגנים. לפני כמה חודשים היא הופיעה אתי שוב והקהל הוקסם ממנה". גם הקולגה כספי מפרגן: "היא מקצוענית, מוסיקלית מאוד, סימפטית מאוד. יצא לי לשמוע חומרים שלה. הם מאוד מאוד מעניינים, לא דומים לשום סגנון, שזה דבר חשוב כי זה מייחד אותה". וגלעד כהנא מסכם: "יש מעט מאוד אנשים בישראל שניתן לומר עליהם שהם רוקנרול. נועה היא אחת מהם. שילוב של נערה הולנדית מתוקה, רוסי שיכור ופעילת זכויות אדם. היא רב-גונית להפליא ובמקרה גם הבן-אדם הכי קול בסביבה".

גולנדסקי מספרת שחוץ מההתנסות בנגינה לצד שלושת המאסטרים, זכתה גם בשיעור חשוב בתקשורת עם קהל: "בדיבור עם הקהל יש משהו נורא חם. אם אתה שר את השיר הכי עצוב בעולם והקהל נמצא על סף בכי ואז אתה מצחיק אותם בדרך לשיר הבא - אין דבר יותר גדול מזה. זה כוח, והומור בעיני זו דרך התקשורת הכי מופלאה שיש".

בנוסף לליווי מוסיקאים בכירים, גולנדסקי גם היתה שותפה לכמה פרויקטים עצמאיים ופחות מוכרים, שבכולם נצמדה לחברתה הטובה יעל קראוס: צמד ההיפ-הופ-דאנסהול המוחצן-מוקצן "נערות הליווי", פרויקט האינדי-קברטי "פאניק אנסמבל" (בהנהגת רועי ירקוני) והרכב גרסאות הבוסה-נובה לקלאסיקות עבריות, "בוסה".

מכישורי הכתיבה שלה נהנו זמרות כמו דנה ברגר וריטה, שלה כתבה את השיר "האם היית" מתוך האלבום "רמזים" שיצא ב-2008. "אני מאוד גאה בשיר הזה", היא אומרת. "כתבתי אותו כמו שאתה כותב דמויות במחזה, וככל שהשפה שלך תהיה מתאימה יותר לדמות, עשית עבודה טובה יותר כמחזאי. לא נפגשתי אתה, אבל ניסיתי לדמיין למי אני כותבת. ניסיתי לחשוב אילו מחשבות עוברות לאשה שנמצאת עם אותו גבר מגיל עשרה, אילו מחשבות היו עוברות

לי בראש במצב כזה ובכלל מה מטריד אותי בזוגיות ארוכת שנים. קיבלתי על השיר הזה יותר תגובות ממה שקיבלתי על כל מה שעשיתי עד היום".

אז מה בכל זאת הניע אותה להתגבר על הלם הקרב מנפחא ולעבוד על אלבום משלה? "היו רגעים שהרגשתי שאולי זהו, עבר יותר מדי זמן ואני צריכה להשלים עם כך שזה לא יקרה", היא מגלה. "אבל מה שבוער בוער. ובמקרה שלי מה שבוער זה לספר סיפור, להעביר טקסט, להגיד משהו. ואני חושבת שעד שלא הצלחתי לגבש אמירה מסוימת לא יכולתי להתחייב ולהגיד שזה מה אני שעושה".

בהאזנה ל"סוכריות מזרים", שהופק על ידי צח דרורי ועומר הרשמן ויושק מחר בהופעה בתיאטרון תמונע, ניכרת תשומת הלב הרבה שגולנדסקי מקדישה לטקסטים. ב-2006 אף זיכו אותה חלק מהטקסטים שמופיעים באלבום בפרס לעידוד יצירה לפזמונאי מטעם אקו"ם. הנגנים יהוא ירון בבס וקונטרה בס, הרשמן בגיטרות, אביב ברק בתופים ובוריס מרציונובסקי באקורדיון יצרו יחד אתה תפאורה מוסיקלית קברטית לחלק מהטקסטים ושנסונית לאחרים, לצד בלדות בגוון רוסי (שווה להגיע עד לשיר האחרון באלבום, "רגע אחרון", שהלחין למענה יונתן לוי).

בשיר "מייקל" היא חצי מספרת חצי שרה בנוסח ז'ורז' ברסנס על ריב אלים שניצת בין צלם סוכנות ידיעות לבין שוהה בלתי חוקי שהוא ניסה לצלם באחד הלילות בבר. "האירוע הזה מאוד השפיע עלי", היא אומרת. "את רואה שני אנשים שכל אחד מדבר על משהו בעל בסיס תרבותי: החופש לא להיות מתועד והחופש בתור אמן לצלם. דברים שקשורים למושגים של חופש, דמוקרטיה, תרבות, זכויות פרט. אלה אנשים שאם הם לא היו שיכורים אולי היו יכולים ליהפך לחברים טובים. ואז שניהם, בשם הערכים האלה של חופש, התחילו ללכת מכות. ניסיתי להבין מה כל כך זיעזע אותי במקרה הזה, ואני חושבת שזו הדרך שבה דברים יכולים להתלקח בין אנשים כביכול תרבותיים מאוד, עם ערכים דומים לאלה שאת מאמינה בהם; אבל יצר האלימות שקיים באדם משתלט ברגע".

גולנדסקי אינה נמנעת מעיסוק בנושאים שעשויים לעלות לה בקהל. בשירים "הפצצה הבאה" ו"עסקנו בשלנו", למשל, היא מתארת את העיוורון הישראלי נוכח סבלו של האחר, שנובע לדבריה מהמלכוד שבנוחות וכמובן מפחד. "אני לא יודעת אם צריך להחזיר שטחים או לא", היא אומרת, "אני לא מתיימרת שנייה להיות פוליטיקאית. אבל יש לי יומרה להיות אדם הומניסטי. יכול להיות שאני חיה בבועה התל-אביבית ואנשים מחוץ לעיר סובלים ומתוך הסבל שלהם לא רואים את האחר. אגב, האחר הזה הוא גם עובדים זרים וגם פה אני לא ממש יודעת. יכול להיות שזו באמת סכנה דמוגרפית לישראל, אבל לעשות דברים מבלי לראות את האדם שנמצא מולך באופן קר, להציע הצעות חוק שלא מתחשבות בשום דבר מתוך פאניקה - זה מאוד מטריד אותי".

בדרך כלל מוסיקאים ישראלים עושים הכל כדי להימנע מהצהרות פוליטיות.

"פוליטיקה לא מעניינת אותי, אנשים מעניינים אותי, אבל אנחנו חיים במקום שסתימת הפיות בו הפכה להיות כל כך בוטה, גם במיינסטרים וגם בשוליים - זה כבר לא חלק מהתרבות שלנו להביע עמדה. ואני אפילו לא מדברת על ימין או שמאל - לא חסרים עניינים חברתיים שדורשים התעוררות. תפקיד האמנות בעיני הוא בין השאר לנסח אותם, להציג אותם, להעלות אותם למחשבה. ויש פה אנטי כל כך מובהק, גם אצל אמנים שנתפשים כשמאלנים ודעתנים. זה מפריע לי".

בשיר "נתפכח" (שמוקרא באלבום, משום שעוד לא נכתב לו לחן וגולנדסקי לא רצתה לוותר עליו) היא מתארת את ההשלכות הפסיכולוגיות-חברתיות של התזזיתיות וחוסר התכליתיות של דור ה-Y שעמו היא נמנית; זה שרוצה עוד ועוד ומסרב להתבגר: "נשארנו אחרונים/ במצעד העצלנים,/ ומה בוער, בעצם כלום/ חוץ מהעורף הנשרף/ מהבל פה הזמן הצף/ שלא יטבע לעולמים/ זה רק אנחנו ששוקעים".

"אני רואה סביבי את ההיאחזות בנעורים", היא מסבירה. "את הרצון הזה לחיות חזק, עד הסוף, לנצל, למצות ולהגשים, הגשמה, הגשמה, הגשמה. הרבה פעמים אנחנו מונעים על ידי התחושות האלה וטובעים מרוב אפשרויות, בקריירה, בזוגיות, בהכל. יכול להיות שמטרידות אותי קצת שאלות של בין לבין, של אזור הביניים הזה בין נעורים לבין חיים בוגרים. אולי כדאי לתת לזה קצת תשומת לב ולראות איך עושים את זה באלגנטיות", היא אומרת בחצי חיוך.

זה אומר שבאלבום הבא נשמע אותך שרה על משכנתא וילדים?

"אני מקווה מאוד שלא. יש כל מיני אמנים שהיו פעם רוקרים בועטים ואז הם התחתנו ואיבדו את זה. אני לא רוצה שירי אהבה קיטשיים מכוכבי הרוק שלי. זה מדאיג להתבגר מחיבוטי הנעורים, אבל זו דרך שצריך לעשות. אני מקווה שהכתיבה שלי לא תיפגע כשאהיה נשואה עם ילדים. יש לי פחד קטן מזה, אבל אף על פי שאני צועדת בצעדי ענק לבורגנות הנושאים שתמיד עיניינו אותי ממשיכים לעניין אותי, כך שאני לא ממש מודאגת".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו