בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אלבום המחווה לקרטיס מייפילד מוציא את הנשמה

המוסיקה של ענק הסול קרטיס מייפילד ממשיכה לזרום במחזור הדם של השחורים בארצות הברית. הוא בוודאי ראוי ליותר מאשר אלבום המחווה המתיש והמעצבן שיצר לו ויליאם פרקר

תגובות

מי שביקר בניו יורק באביב 1999 ונסע ברחובות מנהטן לכיוון צפון, בואכה הארלם, יכול היה לראות מדי כמה בלוקים כתובת גרפיטי מרגשת: "Marvin is 60". מרווין הוא כמובן הזמר מרווין גיי, וכשהכתובת הזאת רוססה הוא כבר לא היה "is". גיי נרצח על ידי אביו באפריל 1984, יום לפני שמלאו לו 45. אילו היה בחיים, היה צריך להיות בן 60 ב-1999. אבל בעבור בני הקהילה השחורה הוא נותר בגדר נוכחות חיה, ומכאן המלה "is" בכתובת הגרפיטי. מלה קצרה, ובלתי מציאותית במקרה של גיי, שאומרת את כל מה שאפשר לומר על הקשר העמוק בין קהילה לבין אחד מגיבורי התרבות הגדולים שלה.

מי שיבקר בניו יורק, ויותר מכך בשיקגו, בקיץ 2012, עשוי להיתקל ברחובות של השכונות השחורות בכתובת "Curtis is 70". קרטיס הוא קרטיס מייפילד, אחד המוסיקאים הגדולים בתולדות הסול, שנולד ביוני 1942. גם במקרה של מייפילד המלה "is" אינה משקפת את המציאות. הוא מת ב-1999 בגיל 57. אבל בדיוק כמו מרווין גיי, המוסיקה שלו ממשיכה לזרום במחזור הדם של השחורים בארצות הברית כסמל לגאווה ולכידות חברתית, וכביטוי מובהק לפסגות האמנותיות שאליהן הגיעה המוסיקה השחורה בשנות ה-60 וה-70.

בניגוד לגיי, מייפילד לא היה כוכב ענק, אפילו לא בימי הזוהר שלו. הוא ידע כמה הצלחות מסחריות מרשימות, להיטיו נהפכו לחלק מהפסקול של שנות ה-60 וה-70, אבל עם המשקפיים, הזקן, השיניים הבולטות והכריזמה הפושרת שלו, הוא היה מאותגר באגף ה"Star Quality". הוא ממשיך להיות נערץ בקהילה השחורה ועל ידי חובבי סול מכל הצבעים, אבל הוא לא נהפך לאייקון פופ ולשם שמוכר בכל בית. אלבום מחווה חדש (ובעייתי) למייפילד, שנקרא "I Plan to Stay a Believer", הוא תירוץ מצוין להזכיר את המוסיקה העילאית שלו.

הג'אנקי, הדילר ומה שביניהם

מייפילד התפרסם בתחילת שנות ה-60, עוד לפני שמלאו לו 20, ככותב השירים העיקרי של ה"Impressions", להקת סול משיקגו שפעלה באותם אזורים מוסיקליים כמו הלהקות של חברת מוטאון. מייפילד כתב שירי סול מעודנים מאוד, שהיו בהם יסודות חזקים של דו-וופ וגוספל, ובאמצע שנות ה-60, ימי השיא של המאבק לזכויות השחורים, הוא היה אחד הראשונים שכתבו טקסטים בעלי תודעה חברתית עמוקה. השיר "People Get Ready", שנהפך לאחד ההימנונים הגדולים של השחורים באמריקה, הוא הדוגמה הבולטת, אבל הוא לא היה היחיד.

כמה מהיוצרים הגדולים של הסול המוקדם, שבקע מתוך פס הייצור של מוטאון וחברות אחרות שהלכו בדרכה, איבדו את דרכם האמנותית בשנות ה-70, כשהסול האלגנטי והמבוית פינה את מקומו לטובת הפאנק הסוער והחופשי. מייפילד, לעומתם, הוסיף להשתבח בתחילת העשור החדש. הוא עזב את ה"Impressions" ב-1970, הוציא אלבום סולו ראשון ונהדר שנשא את שמו, אחר כך שיחרר אלבום מעולה בהופעה, וב-1972 הוציא את יצירת המופת שלו, פסקול הסרט "Superfly".

השם הראשון שעולה בראש כשמדברים על פסקולים של סרטי ה"Blaxploitation" של שנות ה-70 הוא "שאפט" של אייזק הייז. "שאפט" הוא באמת אלבום נהדר, אבל "סופרפליי" של מייפילד עולה עליו. לטעמי, זה לא רק אחד מאלבומי הסול/פאנק הגדולים ביותר, אלא אחד מאלבומי המופת של שנות ה-70.

לסרטי ה"בלקספלויטיישן" היה לרוב צביון צעקני ומופרז, אבל הפסקול של מייפילד הוא אמנות גדולה, ששילבה תחכום מרהיב עם גרוב אדיר. הטקסטים של מייפילד מציירים את חיי הגטו במכחול הרבה יותר עדין מזה שבו השתמשה המצלמה של הסרט ומשרטטים דיוקנאות רגישים של הג'אנקי, הדילר ומה שביניהם. והמוסיקה? במלה אחת: שלמות.

את הגרוב כבר הזכרנו. הגרוב של מייפילד נבנה כמובן על מהלכי בס נהדרים, אבל הצבע הייחודי שלו נבע מהשימוש היצירתי בתופי קונגס ומשריטות הגיטרה המינימליסטיות של מייפילד. זאת היתה הקומה התחתונה. הקומה העליונה היתה מורכבת מתפקידי מיתרים וכלי נשיפה שצריכים להילמד בחוגים למוסיקולוגיה. ומעל שתי הקומות האלה ריחף הפלצט הנפלא של מייפילד. הטרגדיה של הגטו, העצב והחמלה שהיא מעוררת, התקווה שאפשר יהיה בכל זאת לשקם את ההרס - כל אלה מצויים במוסיקה האדירה הזאת, שאלבומיו הבאים של מייפילד, טובים ככל שהיו, לא יכלו להתחרות בה.

רשימת מכולת מעייפת

על מנת ליצור אלבום מחווה ראוי למוסיקאי אדיר יש צורך במוסיקאי שהוא בעצמו משכמו ומעלה. ויליאם פרקר, שניצח על אלבום המחווה החדש למייפילד, הוא מוסיקאי כזה. פרקר הוא אחד הכוחות היצירתיים הבולטים בג'ז של 20 השנים האחרונות. אפשר לקטלג אותו כמוסיקאי ג'ז חופשי, אבל זאת תהיה טעות. במוסיקה של פרקר אפשר למצוא הדים לכל ההיסטוריה של המוסיקה השחורה ובטקסט המצורף לאלבום המחווה למייפילד הוא משרטט בתמצית את המעגל של ההיסטוריה הזאת. כך הוא כותב: "מריטואל לשירת עבדים / משירת עבדים לספיריטואל / מספיריטואל לבלוז / מבלוז לסווינג / מסווינג לביבופ / מביבופ לפוסט-בופ / מפוסט-בופ לאוונגרד / מאוונגרד בחזרה לריטואל". הכל מתחיל ונגמר בריטואל, ומי שראה את פרקר מנגן בתל אביב לפני שש שנים יודע שזה יכול להיות ריטואל מעורר התפעלות.

אז פרקר הוא מועמד מצוין ליצור אלבום מחווה ראוי לענק כמו קרטיס מייפילד, ודברים נוספים שהוא כותב בטקסט המצורף מחזקים את הרושם הזה. פרקר טוען שבתוך כל שיר מסתתר "שיר פנימי שחי בין הצלילים, השתיקות והמלים, פועם ומחכה להיוולד כשיר חדש... השיר החדש הזה מחובר אמנם לשיר האם שלו, אבל יש לו לב, ריאות ונשמה משלו. אין לנו שום כוונה לעשות קאוורים. לעולם לא נוכל לנגן את השירים של קרטיס מייפילד יותר טוב מקרטיס מייפילד".

מלים כדורבנות. אבל כגודל הציפיות כך גודל האכזבה מהביצוע. "I Plan to Stay a Believer" כולל כמה רגעים סוחפים ומלהיבים, אבל ככלל זה אלבום בינוני, מתיש ולפעמים אפילו מעצבן. מדוע? בגלל שתי סיבות עיקריות. לסיבה הראשונה קוראים אמירי ברקה. ברקה הוא משורר זעם שחור שבשנות ה-60, כשעוד נקרא לירוי ג'ונס, היה האינטלקטואל הבולט של הג'ז החופשי השחור. בספר "Blues people", שיצא ב-1963, הוא טען למשל שלאדם לבן אין זכות לנגן בלוז. טענה מקוממת, אבל היה מרתק לקרוא את הטיעונים.

ככל שהקריירה של ברקה התמשכה הפרובוקציות שלו נעשו יותר קיצוניות, ועל פי הליגה נגד השמצה לעתים אף נלווה להן גוון אנטישמי. באלבום המחווה למייפילד, שבו ברקה מככב על תקן משורר-נואם-מטיף, אין למרבה המזל שום זכר לאנטישמיות, ואי אפשר שלא להעריך את ברקה על המוסיקליות שלו ועל כך שבגיל 75 הוא נשמע אנרגטי וחדור תשוקה. אבל הטקסטים שהוא נואם באלבום מרגיזים, וחמור מכך: מעייפים.

לא עוברות שלוש דקות מתחילת האלבום, השיר "I Plan to Stay a Believer" עדיין לא הגיע לנקודת רתיחה, וכבר ברקה (הוא עדיין לא מופיע, אבל זמרת מדברת את מלותיו) מתעקש להכניס לסיר את האידיאולוגיה שלו. "אני מאמין במלקולם! אני מאמין באומה האפרו-אמריקאית! אני מאמין בזכותנו להגדרה עצמית!". האם מייפילד האמין במלקולם X וברעיונות הבדלנות שלו? ספק רב.

בנוסף למלקולם ולמנהיגים פוליטיים אחרים, ברקה שואג את שמותיהם של עשרות גיבורים שחורים, אבל מה שעבד כל כך יפה בסרט "עשה את הדבר הנכון" של ספייק לי (זוכרים את הדי-ג'יי סניור לאב דדי בגילומו של סמואל ג'קסון?) לא עובד כאן. זה נשמע כמו רשימת מכולת מעייפת, שמגיעה לשפל קומי נלעג כשברקה נוקב בשמו של טייגר וודס. ההופעה שמתועדת באלבום הוקלטה ב-2008, שנה לפני ששחקן הגולף רודף השמלות נהפך מגיבור לנבל.

הבעיה עם ברקה היא לא רק התוכן של הדברים שהוא אומר, אלא גם העובדה שהשירים מתמשכים עד בלי די כדי שהוא יוכל לפרוק את כל התחמושת הפואטית שלו. "If There's a Hell Below" נמשך 20 דקות. "We The People Who Are Darker Than Blue" - 18 דקות. "Move On Up" - 17 דקות. זה הרבה יותר מדי, ואף שהנגנים של פרקר הם מוסיקאים מצוינים, הנגינה שלהם רחוקה מלהיות עילאית. לעתים נדמה שהנאומים של ברקה מייבשים גם אותם. הסולנית, לינה קונקווסט, היא זמרת סול טובה אבל היא רחוקה מלהיות זמרת גדולה, וההבדל בין "טובה" ל"גדולה" הוא עצום.

הקסם פג

יש כאמור כמה קטעים מצוינים, בעיקר השניים שבהם משתתפת מקהלת גוספל. מייפילד ומקהלת גוספל זה שילוב שאי אפשר לעמוד בפני יופיו וכוחו, והרגע בשיר "This is My Country" שבו הנגנים משתתקים ושומעים רק את קולות המקהלה ומחיאות הכפיים, הוא רגע של התעלות. אם מביאים בחשבון את העובדה שההופעה הוקלטה כמה חודשים לפני בחירתו של אובמה, עמוק בתוך הקמפיין המרגש, אפשר להניח שהמוסיקאים על הבמה והאנשים בקהל, בעיקר השחורים, לא ידעו את נפשם מרוב אושר.

ב-1999, כשהכתובת "Marvin is 60", רוססה על הקירות, הייתי בניו יורק והלכתי להופעה של ויליאם פרקר במועדון הטוניק בניו יורק. הוא ניגן עם התזמורת שלו, "Little Huey Creative Music Orchestra", וזאת היתה הופעה מופלאה. רצתי לקנות את הדיסק של התזמורת, וכמו שקורה לפעמים עם ג'ז חופשי, בהאזנה ביתית זה לא עבד. הקסם פג, נשאר רק הכאוס.

האם אפשר להסיק מכך שגם אלבום המחווה למייפילד עובד נהדר בהופעה ומאבד מכוחו בדיסק? יכול להיות. מצד שני, לחוות בהופעה את הביצוע החיוור ל"Fred is Dead", האלגיה המופתית של מייפילד לג'אנקי אומלל, ולראות את ברקה צורח "פרדי! פרדי! לאן פרדי הלך אחרי הקבר?" ועוד משרבב לתוך השיר את ג'ורג' בוש - זה כבר נשמע כמו מחזה אימים אמיתי.

מתבקש לומר שמייפילד מתהפך בקברו לשמע הביצוע הזה, אבל זאת קלישאה שאסור להשתמש בה במקרה שלו. מייפילד נפצע קשה ב-1990 כשמוט תאורה נפל ופגע בו באמצע הופעה. הוא נהפך למשותק בכל הגוף למעט הראש. הרוח האנושית הגדולה שפיעמה בשיריו הישנים עזרה לו ככל הנראה להתמודד עם האסון, וב-1997 הוא אפילו הוציא אלבום. שנתיים לאחר מכן מת. אלבום המחווה שהוא ראוי לו עדיין מבושש לבוא.



קרטיס מייפילד. תחכום מרהיב עם גרוב אדיר


ויליאם פרקר. האכזבה כגודל הציפיות
 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו