בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

האמנית סיגל פרימור - קץ אמנות ההדחקה

אחרי היעדרות של 13 שנה מזירת האמנות, סיגל פרימור חוזרת בתערוכה חדשה. האמנית הבולטת של שנות ה-90 מסבירה מה גרם למשבר היצירה שלה, מה מרתק אותה בכומתה הצבאית ולמה אין לה ברירה אלא לעסוק בג'נדר

תגובות

האמנית סיגל פרימור היתה אחת ההבטחות הגדולות של תחילת שנות ה-90, אז פרצה לזירת האמנות וחוללה סערה במיצביה הגדולים, הביקורתיים, הפנים-אמנותיים והמהוקצעים. היא זכתה בפרסים חשובים וביקורות אוהדות ואף היתה לאמנית הצעירה ביותר שהציבה פסל במרחב הציבורי. התערוכה שלה "לא כשורה", שתיפתח הערב בגלריה שלוש בתל אביב, שוברת 13 שנות שתיקה אמנותית.

שבוע לפני פתיחת התערוכה, הפסלים החדשים ניצבים על רצפת הסטודיו שלה בדרום תל אביב, רגע לפני ההובלה. בדומה ליצירותיה הקודמות, מדובר ביצירי כלאיים של גוף ומכונה, הרוויים ציטוטים מתולדות האמנות ובאופן מובהק מאבות האמנות הקונצפטואלית והמינימליזם (מרסל דושאן, יוזף בויס, דונלד ג'אד), עשויים באסתטיקה וגימור המזוהים עם עיצוב תעשייתי.

"חשוב לי שהפסלים יהיו מוגמרים", מבהירה פרימור. "הם צריכים להיות מוגמרים כמו שמוצרים חדשים בעולם צריכים להיות. אם את קונה מקרר חדש הוא מהוקצע, מעוצב ועשוי כמו שצריך, כדי למלא את תפקידו. העבודות שלי הן כמו מוצרים חדשים בעולם, הן מרמזות על איזושהי פונקציה אבל היא הולכת ומתבדה כל הזמן". וכך, בתים מפלדת אל-חלד בגדלים משתנים קשורים לגוף של חיה-מטוס עטוי לבד; ראשו של זה נכנס בכיסא בית ספר ישן עשוי עץ ומתכת, שממנו משתלשלת צורה מופשטת שבין כלי נשיפה לזנב, גם היא עשויה מלבד.

פרימור מציגה עבודות שבשונה מקודמותיהן אינן מבצעות פעולה או נעות אבל בדומה להן הן יצירות מטרידות. הן קרות וסטריליות, הפונקציה שלהן אינה ברורה, הן אבסורדיות כמיטב המסורת הקפקאית וגם מזכירות כלי נשק ומלחמה. לא בכדי נעמי אביב, אוצרת התערוכה, מזכירה בקטלוג בהקשר זה את עבודתו של ג'ון באקלי מ-1986 לציון 41 שנים להטלת פצצת האטום על נגסקי: באקלי הציב על גג בניין בפרבר אנגלי פסל של כריש שראשו נסתר ברעפים. על פרימור אומרת אביב כי "הידור מוקפד, גופים דרוכים, חרדה וקטטוניה שורים על חטיבת הפסלים המונכרומטיים (שלה). למרות הבעתם המשתלחת, החבר'ה האלה לא הולכים לשום מקום. נוקשות מוזרה פשטה באיבריהם. ראשם תקוע בסרבנות גורפת של בת יענה, אולי כאלגוריה למצב המדיני בישראל כיום".

פרימור עצמה מסבירה: "יצאתי מנקודת מוצא של חברה מחוילת". היא חזרה לתל אביב לפני כחמש שנים לאחר 12 שנים שבהן התגוררה בניו יורק עם בעלה לשעבר, האמן, הבמאי והסופר אודי אלוני, ועם בתם יולי. "זה מה שראיתי וחוויתי מיד כשחזרתי - חברה מחוילת בכל רמ"ח איבריה". היא החלה לעקוב אחר חיילים ולצלם אותם עד שהכומתות לכדו את מבטה: "הצבעוניות של הכומתות הזכירה לי ציפורים מקושטות. נחשפתי לעולם שלם של עיסוק בכומתה בפורומים של חיילים באינטרנט. מצאתי שם רצפטים להשמשה של כומתה, שאנשים מיישמים כמו טיפלו בגוף שלהם. כשהם מקבלים כומתה חדשה הם לא יכולים להרשות לעצמם לשים אותה בכותפת כמו שהיא, כי היא תסגיר את היותם טירונים, ועל כן יש מתכונים איך להפוך אותה למשומשת".

חוץ מכמה עבודות קיר, שבהן הכומתה כמו התקבעה לכדי צורה של כלי קיבול, ועוד עבודה עשויה מחגורה צבאית - לחומר נוכחות קלושה בעבודות; הזכר היחיד לו הוא בבד הלבד שעובר בכולן כחוט השני. בהקשר זה עולה שמו של בויס ושימושו בבד הלבד. "הסתכלתי הרבה

על בגדי מעצבים, בעיקר כריסטיאן דיור, ועל מפלצות שנעלמו מהעולם, וחיברתי זאת עם האסתטיקה של האמנות המינימליסטית", אומרת פרימור. "היה לי חשוב להתייחס לפשיזם העיצובי של המינימליזם, כי באיזשהו אופן הסדרתיות הזאת התחברה לי עם הרעיון של החיילות".

נדודי הכיסאות

למרות משבר היצירה המתמשך שלה, נדמה כי פרימור חזרה עתה בדיוק לאותה נקודה שבה הפסיקה והמשיכה ממנה בטבעיות. באופן מפתיע למדי, מאפיינים בעבודתה שבתחילת שנות ה-90 היו חדשים, זרים ולא צפויים - שומרים על רלוונטיות גם כיום.

ב-1995, כשכבר התגוררה בניו יורק, הציגה שם בגלריה ניקול קלגסברון את התערוכה "La femme des sciences physiques", שנולדה מהיתקלות מקרית בספר לימוד לנערות צרפתיות משנות ה-30. בין השאר הציגה רישומים ואובייקט עשוי עור אדום, ספק מיטה ספק אלונקה, שיוצאת ממנו זרוע ובה חור הצצה וממנו נראית אשה המסובבת מטחנת בשר. התערוכה הוצגה שנתיים לאחר מכן בגלריה דביר בתל אביב והמבקרת רותי דירקטור כתבה על פרימור ב"סטודיו": "דמות האמן שלה כפי שהיא מצטברת מתערוכה לתערוכה מצטיירת כמתנפלת חרוצה על תחומי חקר שונים. למחקרים שלה יש היגיון פנימי משלהם והם נהפכים ל'ישימים' מעצם העובדה שהם מייצרים משמעות".

גם התערוכה הנוכחית נולדה באופן דומה - מתוך סט של כיסאות בית ספר משנות ה-30 שרכשה פרימור במקרה ברחוב בניו יורק. אלה 12 כיסאות עץ בעלי רגלי מתכת, שבגבו של כל אחד מהם משטח כתיבה המשמש את התלמיד היושב מאחור. לפני שמצאו את מקומם בתערוכה זו, הם היו מובטלים במשך תקופה ארוכה בסטודיו של פרימור ואף עברו אתה יבשת.

הכיסאות האלה, מתברר, סימלו את תחילת המשבר של פרימור, ובמעין צדק פואטי הם גם מסמנים את חזרתה לזירה. "כשהייתי בניו יורק היתה לי תוכנית שלמה למיצב שיטפל בכיסאות, אך בדיוק בנקודה זו הפסקתי לעשות אמנות", היא מספרת. "הבאתי אותם אתי לפה בתקווה שאעשה בהם שימוש". מה שמצא חן בעיניה היה יחסי התלות שמתקיימים בין הכיסאות והתפישה המיושנת שהם מייצגים בכל הנוגע להעברת ידע: "רציתי לייצר איזושהי מכונה אבסורדית שהיא גם אנכרוניסטית".

מדוע בעצם הפסיקה ליצור? "זו שאלת השאלות", היא משיבה. "את תצחקי, אך היתה לי תחושה שאני תופסת יותר מדי מקום בעולם. ראיתי איך מוצגת תערוכה ועוד תערוכה ואם העבודות לא נמכרות אני פותחת פה מחסן ושם מחסן ואני אוגרת כל מיני אובייקטים ענקיים. הכיסאות האלה, כבר היתה לי תוכנית שלמה לעבודות עם מנועים, רובוטים ומשהו מטורף, ופתאום חשבתי שזה מגלומני לחלוטין ואמרתי לעצמי שאני לא מסוגלת לתפוס את כל המקום הזה - זה קצת יותר מדי גדול".

לא חשבת לפעול בסוגי מדיה פשוטים יותר לביצוע, כמו ציור ורישום?

"תמיד רשמתי, אך זה תמיד היה מינורי יותר וקשור לפרויקט פיסולי כלשהו. רציתי לעשות אמנות פשוטה והכרחתי את עצמי לנתק את עצמי מאופן החשיבה שלי ולנסות לחשוב כמו אמן אחר - דבר שאני מבינה בדיעבד שהיה פעולה של עיקור. ניסיתי לאמץ פרסונה אחרת ואין כזה דבר. ישבתי בסטודיו והתחלתי לגזור כל מיני תמונות ממגזינים, להדביק על הקיר ולכתוב כל מיני דברים. ואחרי כמה זמן הסתכלתי ואמרתי לעצמי שזה ממש ברמה של שנה א' - מזעזע. אמרתי 'אני אעשה הפסקה', ולצערי היא נמשכה הרבה מאוד זמן - 12 שנים".

קריירה מובטחת

פרימור, בת 49, ילידת באר שבע, נרשמה למדרשה לאמנות וכעבור שנה עברה ללמוד בבצלאל בירושלים. אז הכירה את אלוני וכבר בשנת הלימודים השלישית ילדה את בתם. משעה שסיימה את לימודיה, ב-1987, החלה להציג בתערוכות קבוצתיות חשובות: "צבע טרי" במוזיאון ישראל (1988), "ההצעה הישראלית לביאנלה בוונציה" במוזיאון רמת גן (1989), "חלל, תצוגה, כוח" בגלריה בוגרשוב בתל אביב (1990), "הנוכחות הנשית" במוזיאון תל אביב (1990), הביאנלה השנייה לפיסול בעין הוד (1992) ועוד.

כמו כן, שנתיים לאחר סיום הלימודים נבחרה להציב פסל חוצות בתל אביב. פסלה הגדול, העשוי נירוסטה, מוצב בשדרות ח"ן שבעיר ועד היום מתבלט כחריג בנוף הפיסול הציבורי. זוהי קונסטרוקציה ארכיטקטונית המדמה מעין סצינה בסלון או במטבח. לדברי דירקטור, "רוב פסלי החוצות בתל אביב עשויים מתכת חשופה או חלודה, או שהם מאובקים ומופיעים בגוני בטון באופן שמשתלב עם הסביבה. הפסל הזה היה מההתחלה חריג, אחר וזר לסביבה, אך עם השנים הוא רק הולך ומשביח".

ב-1991 הציגה פרימור את תערוכת היחיד הראשונה שלה, בגלריה בוגרשוב בתל אביב, חלל תצוגה ומקום תרבות שהקים אלוני. בתערוכה זו, "הווירוס הדושאני" מצד אחד והעיסוק המגדרי-הנשי מצד שני כבר החלו ללבוש צורה משמעותית בעבודותיה. "העניין המרכזי שלה הוא ביצירת האמנות - בחומרי החיים שהיא מחזיקה בתוכה, בעין המתבוננת בה, במוח המתערב בה, בפרשנות הצומחת על גבה", כתבה טליה רפפורט בעיתון "דבר".

תערוכה זו היתה מעין הקדמה לתערוכה המורכבת שהציגה כשנה לאחר מכן במוזיאון ישראל, "אתגר אנטארקטיקה: מיצב", שאצר יגאל צלמונה. פרימור יצרה מקום בדוי, מעין תפאורה ולה שלוש נקודות מוצא עיקריות - דמות הכלה מ"הזכוכית הגדולה", עבודתו הלא-גמורה של דושאן, "פסיכו" של היצ'קוק ויומן מסע של משלחת שיצאה לגילוי יבשת אנטארקטיקה. הסגנון העיצובי של החלל נטה לאר דקו, ובו שולחן ביליארד, שולחן רולטה, מחיצה מרופדת עור, תבליטים מחרסינה ומזרקות קטנות מנחושת שהזרימו מים על שרטוט תוכניות ארכיטקטוניות של שלושת המוזיאונים שבהם הוצגה העבודה של דושאן.

"התערוכה כולה מתעסקת במקומות", אמרה בזמנו פרימור בראיון. "היה לי חשוב שחלל התצוגה יקבל צביון של מקום ספציפי ועם זאת כל עבודה תהיה מקום סגור, תחום שבו מתרחשת סצינה. אבל בן רגע הכל מופרך. כי כל דימוי שולח אותך למקום אחר. בעצם, שום דבר לא קיים במקום הספציפי של העבודה".

דירקטור זוכרת את פרימור כמי שפרצה לשדה האמנות בבת אחת. אשר למקומה בשיח המגדרי היא אומרת: "אם דיתי אלמוג היתה הראשונה שייצרה נוכחות נשית אחרת באמנות, עם מודעות לנשיות, שדיברה על זיהוי בין האובייקט האמנותי לנשי - אז סיגל פרימור הלכה צעד אחד קדימה. היא זכורה לי כאמנית מעניינת, לא צפויה ושונה מהנוף הרגיל". על העבודה שהציגה פרימור בתערוכה "הנוכחות הנשית" שאצרה אלן גינתון במוזיאון תל אביב אומרת דירקטור: "אני זוכרת את הפסל שהיה מעין שילוב מטריד בין איברי גוף ורבייה נשיים לבין חפץ. עבודה זו ועבודות אחרות שלה הופקו ובוצעו באופן שלא ראינו פה, זה היה במושגים אמריקאיים".

בשיא ההצלחה שלה כאן החליטו בני הזוג הצעיר לעבור לניו יורק ולנסות את מזלם שם. "חשבנו שאנחנו נוסעים לשנה-שנתיים", היא אומרת וצוחקת. היא שכרה סטודיו והחלה לעבוד, היו לה כמה תערוכות וגם הן זכו לביקורות טובות. "זה היה נראה כמו קריירה מובטחת. ואז תקעתי את עצמי". פרימור אמנם חדלה ליצור אמנות אך החלה ללמוד לתואר שני בפילוסופיה וספרות באוניברסיטת ניו יורק. ולא במפתיע המתמקדה בקפקא ובסיפורו הקצר "גזר הדין".

איך התמודדת עם העובדה שאינך יוצרת?

"השתמשתי באמנות ההדחקה. ניתקתי את עצמי מאמנות באופן כללי. היה בעיני בלתי נסבל להפוך את האמנות למין הנאה תרבותית חיצונית - ללכת למוזיאון כמו ללכת לראות אופרה. לכן אני סובלת עכשיו מפערים עצומים. דווקא דרך הלימודים העיוניים חשבתי לחזור ולגלות עניין. העניין בקפקא ובמכונות, באבסורד, היה לו כנראה תפקיד די קרדינלי. בכל עבודה יש הדהוד של מכונה או של פעולה שמתבצעת".

נדמה שבעבודות המוקדמות שלך, ואולי גם בתערוכה החדשה, את מנסה ליצור מבט נשי בתוך עולם מושגים גברי, כמו זה הקונצפטואלי או המינימליסטי.

"העיסוק בג'נדר בתערוכה זו פחות בולט, אך הוא ללא ספק ליווה אותי. זה קיים בעצם האקט הישיר של לקחת את המכניזם המיני של הכלה מ'הזכוכית הגדולה' ולהפוך אותו ליציקת אלומיניום. אפשר לומר שזה מעסיק אותי עוד מימי כסטודנטית בבצלאל, שהיה מוסד גברי מאוד, במיוחד כשמדובר בפיסול. המורים שלי, ובהם נחום טבת וצבי גולדשטיין, אמנים ומורים שאני מעריכה מאוד, בהחלט גירו את העצב הפמיניסטי הזה. העניין הוא שאת נאלצת להתעסק בנושא הזה גם אם את לא ממש מתכוונת. זה בלתי נמנע לא לדבר על ג'נדר".



סיגל פרימור


עבודה ללא כותרת, 2010, מהתערוכה בגלריה שלוש בתל אביב



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו