בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מנהל האקדמיה למוסיקה במיאמי ביקש מהשמרטף שלו לעצב את המקום

מנהל האקדמיה למוסיקה במיאמי קיווה שאדריכל יוכל לסייע להצלת המוסיקה הקלאסית והזמין את פרנק גרי לעצב למוסד מבנה חדש

תגובות

כמו מנהלים אחרים של מוסדות מוסיקה קלאסיים כיום, מייקל טילסון תומס מנסה למצוא דרך לדבר אל לב קהל צעיר יותר. האדריכל פרנק גרי, בן 81, שימש שמרטף של תומס, בן 66, כששניהם התגוררו בלוס אנג'לס, וקנה לו שם כאדריכל שאוהב להתחבר לדמיון הפופולרי. יחד יצרו גרי ותומס, מנהל האקדמיה למוסיקה "סימפוניית העולם החדש" שבמיאמי ביץ', בניין חדש לאקדמיה שנפתח בשבוע שעבר ועולה על גדותיו מרוב רעיונות פופוליסטיים, לפעמים באופן שמסיח את הדעת.

הצורות הרועשות של עיצוב הפנים - גיבוב של חדרי חזרות מחוברים לאולם בן 756 כיסאות - עטופות בקופסת טיח פשוטה, והן חלק מניסיון למוטט את המרחק הרגשי בין האמנים לקהל, ובכך להזרים חיים חדשים לאמנות שלעתים קרובות נתפשת כסובלת מעודף חשיבות עצמית וכמיושנת.

הפרויקט הוא גם בבחינת נקודת מפנה בקריירה של גרי. בשנים האחרונות הוא הרבה לספוג ביקורת על שעבד עם יזמים עתירי תקציב מהסוג שהוא עצמו גינה בצעירותו, ועבודתו לפעמים נראתה מלוטשת ומצוחצחת יתר על המידה. קסמו המבולגן והבועט של המרכז למוסיקה, לעומת זאת, הוא מעין חזרה לפרויקט מהסוג שהפך אותו לדמות מהפכנית באדריכלות האמריקאית בשנות ה-80 וה-90. המרכז הסימפוני, המשקיף אל פארק סאונדסקייפ החדש ורחב הידיים שעיצב משרד 8 West ההולנדי, המתמחה בתכנון עירוני ואדריכלות נוף, הוא גולת הכותרת של מיזם בן 15 שנה לחדש אזור מוזנח במיאמי ביץ' באמצע הדרך בין רצועת הקניות ההומה שלאורך דרך לינקולן מדרום ומרכז הכנסים מצפון (הפארק, שילוב מרהיב של שבילים מתפתלים וספסלי בטון מעוגלים שהולכים ונעשים צרים עד הקרקע בשני הקצוות, עומד בניגוד מושלם לאדריכלות השופעת יותר של גרי).

ממרחק מזכיר מרכז המוסיקה בניין סיד לבן מהסוג שרואים בכל רחבי מיאמי, מוגדל לממדים של בניין ציבורי. צורתו החיצונית, המזכירה קופסת נעליים, מעלה על הדעת פרויקטים מוקדמים של גרי דוגמת ספריית פרנסס האוורד גולדווין מ-1986 ואולפני דנציגר מ-1964, שניהם בלוס אנג'לס - בניינים שחזיתותיהם האטומות והחומרים הגולמיים שמהם נבנו סייעו למסד את כישרונו של גרי לגשר על הפער בין אדריכלות גבוהה לבין חספוס אורבני.

אך כשמגיעים לפארק ופונים לכיוון החזית הראשית, המרכז מתפרץ ומתמלא חיים. קיר זכוכית מיתמר בחזית הבניין וחושף את הלובי כולו. בפנים ערוכים חדרי החזרות זה על גבי זה כמכתשים בלתי סדורים. כשראיתי את המחזה הזה לראשונה - בלילה, כשהחדרים מוארים מאחור - זה הזכיר לי דמויות ענקיות שנאבקות על המרחב בבמה. הוא גם הזכיר את הלובי של בית האופרה של שארל גרנייה מהמאה ה-19 בפאריס, חלל מתנשא שהקהל בו הוא חלק מהחיזיון כשהיצירות מבוצעות על הבמה.

אך לעומת יצירתו של גרנייה, ששיקפה את הרוח האקסהיבציוניסטית של המעמד הבורגני העולה בפאריס ומשכה את האנרגיה של הקהל הדור הלבוש המטייל בשדרות המובילות אל הבניין, חזונו של גרי פשוט ודמוקרטי יותר. אנשים שידם אינה משגת לקנות לעצמם כרטיס יוכלו להציב כיסאות מתקפלים בפארק ולצפות בשידורים חיים של ההופעות, שיוקרנו על צדו של הבניין. בשעות היום, כשאין הופעות במקום, מבקרים יוכלו לשוטט בלובי ולהתבונן ישירות באחד מאולמות החזרות הראשיים.

הצופים קוני הכרטיסים, לעומת זאת, צפויים להיכנס בדלת האחורית: מבנה חניה מבטון החבוי מתחת לבניין ועטוף במסך מתכת קל מעוטר בתמונות LED צבעוניות. משם הם יחצו גשר לקומת ביניים ויוכלו לצפות בנוף מרהיב של קו האופק של העיר בסגנון אר-דקו, או (אם יאחרו) להביט מטה אל המוסיקאים המתכוננים להיכנס לאולם הראשי. גרם מדרגות תלול, המתפתל מטה בין חדרי החזרות, יוליך אותם אל אולם הכניסה הראשי.

הרעיון, לדברי תומס, הוא לא רק לאפשר לקהל לצפות במוסיקאים בשגרת יומם, אלא גם לגרום למוסיקאים לצאת "מחוץ לבועה" ולחדד את מודעותם לקהל הסובב אותם. כך הוא מקווה ליצור חוויה מוסיקלית נגישה יותר.

החזון עובר בעוצמה חזקה במיוחד באולם הקונצרטים, אחד החללים הטובים ביותר שעיצב גרי זה שנים. בדיוק כשם שעשה באולם הקונצרטים על שם וולט דיסני בלוס אנג'לס, גרי הציב את המושבים באולם ב"תבנית כרם": רובם גולשים מטה לכיוון במה חצי מעוגלת משלושה צדדים. לוחות קמורים, גדולים ומגובבים, בגימור גבס אקוסטי לבן, מחפים את הקירות והתקרה, ומעניקים לחדר תחושה ייחודית, חמימה ואף בארוקית.

אך האולם במיאמי ביץ', שליש מגודלו של אולם דיסני, הוא אינטימי יותר, והקהל ירגיש בו עטוף יותר. מרפסות קטנות הוצבו בנקודות שונות סביב האולם, כך שמוסיקאים יחידים יוכלו להתפזר בתוך הקהל בזמן המופע. ותומס מתכנן להקרין תמונות וידיאו על פני משטחי הלוחות הקמורים התוחמים את הבמה.

יש בכל אלה סיכונים מובנים מאליהם. נוכחות של זרים כה רבים בשעת חזרה עלולה להסיח את דעתם של הנגנים ולהפריע להם, גם אם יחצוץ ביניהם קיר זכוכית. וסרטי הווידיאו, שיציגו עבודות משותפות של אמנים חזותיים ומלחינים, עלולים להרגיז את אלה שמעדיפים ללכת לאיבוד בתוך המוסיקה (כשראיתי סרטון כזה בהקרנת ניסיון, האפקט היה פשוט חלומי, אבל לא היו נגנים באולם באותה שעה).

אם נניח לעניינים האלה, יש משהו יוצא דופן בבניין הזה, שאני חושד שהוא קשור להיסטוריה האישית של גרי. לפני שנים, כשעסק בתכנון אולם דיסני, אמר לי שכאשר הגיע ללוס אנג'לס בנעוריו, משפחתו גרה בדירת שני חדרים דחוסה ברחוב תשע באזור עלוב סמוך למרכז העיר. הוא ואחותו ישנו לפי תור על מיטה מתקפלת לקיר בחדר המגורים. אביהם, שלקה בהתקף לב זמן קצר קודם לכן, עבד בלילות בחנות משקאות. כדי לרומם את מצב רוחם של הילדים, האם נהגה להשמיע להם מוסיקה קלאסית ערב ערב אחרי הארוחה. לדברי גרי, זו היתה דרך לגבש אותם כמשפחה.

הסיפור משקף את אמונתו של גרי שמוסיקה, כמו סוגי יצירה אחרים, אינה אמורה להיות עניין אסתטי ותו לא. כחוויה משותפת, שמגיעה לכל אחד מאתנו ונוגעת בליבה הרגשית שלנו, היא מסייעת לנו להתאחד לכדי קהילה מתורבתת. זו מן הסתם הסיבה לכך שזה הבניין הראשון זה שנים של גרי שהתאהבתי בו - לא משום שהוא מושלם, אלא בשל הערכים הגלומים בו.



מייקל טילסון תומס, מימין, ופרנק גרי. רעיונות פופוליסטיים



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו