בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הסרט התיעודי "אמנות בזבל": העבודה מלוכלכת, המצפון נקי

הסרט התיעודי "אמנות בזבל" עוקב אחר האמן הברזילאי ויק מוניז היוצר במזבלות של ריו דה ז'ניירו, במטרה להיטיב עם פועלי המיחזור. אך הוא אינו דן בבעייתיות המוסרית המאפיינת את עצם עשייתו

תגובות

"אמנות בזבל", סרטה של הבמאית הבריטית לוסי ווקר, שמוקרן כעת בישראל ומועמד לפרס האוסקר בקטגורית הסרט הדוקומנטרי הטוב ביותר, הוא סרט שמפחד מהאמביוולנטיות של עצמו. ברובו הגדול של הסרט יש הרגשה שהסרט מודע לדו-ערכיות האידיאולוגית והמוסרית של הסיטואציה המרכזית שהוא מתאר, ולרגעים הוא אף נוגע בה, אם כי בהיסוס יש לומר. אך לבסוף הוא מתנער ממנה כדי לייצר סרט שהצופים ייצאו ממנו בהרגשה טובה, שתכסה על הסדקים האידיאולוגיים והמוסריים שנחשפו במהלך הסרט.

כל זה אינו מונע מ"אמנות בזבל" מלהיות סרט תיעודי ששואב את הצופים. במרכז הסרט ניצבת דמותו של ויק מוניז, אמן ממוצא ברזילאי, שמתגורר בניו יורק, ועל פי הודאתו שלו עצמו הוא האמן הברזילאי הנמכר ביותר בעולם. מוצאו של מוניז, שהתפרסם כצלם שממחזר בצילומיו חומרים שהושלכו לאשפה, ממשפחה ברזילאית ענייה, וכעת, בעקבות הצלחתו הבינלאומית הגדולה, הוא רוצה לשתף את בני עמו בהצלחתו וברווחיו. הוא אפילו משתמש במושג "להחזיר לחברה", שמעורר אצלי לפחות אירוניה מסוימת, כי שמענו אותו יוצא יותר מדי פעמים מפיהם של כוכבי קולנוע וסלבריטאים אחרים שמעניקים את שמם לכל מיני ארגוני צדקה (והתגייסותם לאותם ארגונים מאדירה את שמם ומעניקה להם הילה של אצילות שגואלת אותם מהדימוי הנהנתני שעוטף אותם).

למוניז, חייכן וסימפטי, אנחנו מאמינים שכוונותיו טובות, אך אין אנו בטוחים שהוא מתעמת באמת עם השלכותיהן של הכוונות האלה. כדי לממש את מטרתו יוצא מוניז לריו דה ז'ניירו, שבסמוך לה נמצאת המזבלה הגדולה ביותר בעולם. במזבלה עובדים מדי יום עשרות ואולי אפילו מאות "קאטאדורס", שהם שמם של הפועלים המלקטים במזבלה חומרים שנועדו למחזור. הסרט מרובה בצילומים מגבוה שמציגים את המזבלה הצבעונית, ומאות ה"קאטאדורס" העובדים בה, הלבושים בבגדים צבעוניים, מוסיפים לססגוניותה המסחררת. עשרות, ואולי אף מאות, העורבים השחורים החגים מעל המזבלה, מרשימים בצורה יוצאת דופן, ומתעדים את המציאות הפיסית והאנושית שאותה סרטה של ווקר מתאר יותר טוב מכל סצינת תקריב של אתר הפסולת. יעדו של מוניז הוא לבחור מבין המון ה"קאטאדורס" שישה פועלים, לתעד את דיוקנם בפוזה מבוימת, להעתיק את דיוקנם המצולם לעבודה שמורכבת מחומרים שנלקחו מהמזבלה שבה אותם פועלים עובדים ואז למכור אותה ואת הכסף לתרום לרווחתם של ה"קאטאדורס".

ששת הנבחרים הם גיבורי קולנוע דוקומנטרי נפלאים, שחזותם וסיפוריהם כובשים אותנו, בין שזה הגבר הצעיר שמארגן את ההתאגדות המקצועית ונוהג לקרוא את הספרים שהוא מוצא בזבל (באחת הסצינות היפות בסרט הוא מביע את התלהבותו מ"הנסיך" של מקיאוולי, שהוא מצא באשפה); אשה בת 18, אם לשניים, שבעלה הוא סוחר סמים והיא מתגאה בעבודתה כיוון שהיא מונעת ממנה מלסחור בסמים או לפנות לזנות; או אשה מבוגרת יותר, שמשתמשת במוצרי מזון שהיא מוצאת במזבלה, ותוקפם לא פג עדיין, כדי לבשל לעמיתיה ה"קאטאדורס".

מוניז מביים כל דיוקן שהוא מצלם, לרוב על פי ציור ידוע. למשל, את מנהיג האיגוד המקצועי לכשיקום, הוא מצלם כז'אן-פול מארה, כפי שהונצח בציורו של ז'אק-לואי דויד כשהוא שכוב, רצוח, באמבטיה.

שש הדמויות האלה הן נפלאות, חזקות, מרגשות, מעוררות הזדהות ואף אהבה. אך איננו יכולים שלא לחשוב על המון ה"קאטאדורס" שלא זכו להיבחר על ידי מוניז לפרויקט שלו (גם אם הפרויקט אמור לסייע לכלל הפועלים במזבלה). באחת הסצינות בסרט מתעוררת השאלה אם השינוי הקיצוני שמוניז מביא לחייהם של ששת נבחריו אמנם יועיל להם, ומה יקרה להם אחרי שדרכו ודרכיהם ייפרדו והם ייאלצו לחזור לחייהם הקודמים. במלים אחרות, הסרט מעלה את שאלת המחויבות והאחריות הנובעות מהפרויקט של מוניז, אך באיזשהו מקום חולף על פני השלכותיה מבלי להתעמק בהן.

הבעיה הזאת נובעת מהאופן שבו סרטה של ווקר מציג את דמותו של מוניז, שאמנם איננו מפקפקים בכוונותיו הטובות, אך איננו זוכים להכרה מעמיקה עמו הן כאמן והן כברזילאי בעבר, שזכה להיחלץ מהמצוקה הכלכלית שלתוכה הוא נולד. בפרויקטים שכאלה, שבהם האחד שהצליח רוצה "להחזיר" לחברה ממנה הוא בא, יש תמיד ממד של התנשאות וגם של האדרה עצמית. גם אם סרטה של ווקר רומז שכל המעורבים בפרויקט מהצד היצירתי וההפקתי מודעים לאותו ממד, נדמה שהסרט חושש לחקור אותו לעומק ונהנה מיכולתו לשרטט את הדיוקן האנושי שמתעצב בסרט בצבעים קצת יותר מדי ורודים.

גם אם מוניז ידגיש שוב ושוב שהוא בא מאותו מקום ממנו מגיעים גם ה"קאטאדורס", הרואים את עצמם כנחותים שבנחותים בסולם העבודה, פסולת אנושית העוסקת בפסולת אנושית, הפער שהתהווה בין מוניז לששת האובייקטים האנושיים האמנותיים שלו אינו ניתן לגישור גם אם מוניז העניק לנבחריו חוויה שהם לא ישכחו.

יש משהו מעט לא נעים באחת הסצינות המופיעות לקראת סוף הסרט, שבה אנו עדים לחדווה הדתית כמעט שבה כל אחד מששת נבחריו של מוניז מקבל מידיו של האמן את היצירה שבה דיוקנו תועד, והוא תולה אותה על קיר בקתתו. אחרי הכל, אנחנו יודעים שבסופו של הטקס הנבחרים יישארו לגור בבקתותיהם; מוניז חוזר לניו יורק.

אין זו טענה נגד מוניז, שאין לי מושג באיזו מידה הוא שיתף פעולה עם רצונה של ווקר להתעלם ככל שניתן מהלבטים האידיאולוגיים והמוסריים שוודאי הטרידו גם אותו, אלא נגד הסרט, שמעדיף בראש ובראשונה לעשות לנו טוב, גם אם לטוב הזה אין קשר של ממש עם המציאות הממשית שהסרט מתאר. אחרי הכל, סרטים מהסוג הזה, שעושים לנו טוב (בלי להיות מתקתקים מדי), ומציגים איזושהי גרסה של החזון האנושי הנצחי המאמין ביכולת להתגבר על מצוקות החיים החמורות ביותר, הם מסוג הסרטים התיעודיים שזוכים להיות מועמדים לאוסקר ולעתים קרובות אף לזכות בו.

"אמנות בזבל". בימוי: לוסי ווקר; צילום: ארנסטו הרמן, דודו מירנדה; מוסיקה: מובי



מנהיג האיגוד המקצועי של עובדי הזבל כז'אן-פול מארה;


עבודה נוספת של ויק מוניז



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו