בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הספר "המלים המתבקשות" של המשורר יונתן רטוש - מחדש השפה שנדחה על ידי הממסד

4,000 חידושי לשון של רטוש נכללים בספר. כחלק מהאידיאולוגיה הכנענית שלו, נקודת המוצא של רטוש היתה העברית ולא המלה הלועזית

תגובות

אוריאל שלח היה משורר, איש הלשון העברית, חוקר מקרא, פרשן ספרות ואידיאולוג נחרץ. בביוגרפיה שלו נטען כי לא היה אפשר להפריד בין כל אלה, שהרי דבר נבע מדבר. "אוריאל היה אידיאולוג בשוררו, משורר בהגותו ובעל לשון בכל אשר עשה", כתב שוקה פורת ב"שלח ועט בידו: סיפור חייו של אוריאל שלח" (הוצאת מחברות לספרות). ואכן, אי אפשר להפריד בין העניין שהיה לו בחידוש השפה העברית ושכלולה לבין האידיאולוגיה שלו.

יונתן רטוש, שמו הספרותי של אוריאל שלח הלפרין, נולד ב-1908 בוורשה וב-1919 עלה עם משפחתו לארץ ישראל. ב-1934 הצטרף לתנועה הרוויזיוניסטית והיה חלק ממערכת העיתון "הירדן" של התנועה. הוא פוטר בגלל מאמרים שפירסם ולא תאמו את העמדה הבית"רית. ב-1939 הקים את ה"וועד לגיבוש הנוער העברי" ואת תנועת "העברים", שדגלו בהקמת אומה עברית חילונית שתהיה מנותקת מהיהדות ומחוברת לתרבות הקדומה העברית ולמרחב המזרח-תיכוני. רטוש דיבר על יצירת עם עברי חדש ועל הפרדה בין העברים הללו לבין יהדות הגולה והגלותיות בכלל. "הכנענים", קרא להם שלונסקי בלשון גנאי. חלק בלתי נפרד מן ההוויה הרטושית היא העובדה שהיה מוחרם ודחוי במשך כל השנים על ידי הממסד הישראלי, חרם שתוקפו לא לגמרי פג.

בלשנות ובלשות

בימים אלה רואה אור הספר "המלים המתבקשות" (הוצאת בר אילן), עבודה עצומה שעליה שקדה הבלשנית פרופ' מיכל אפרת, שאיגדה את כל תחדישיו של רטוש. על הספר התחילה לעבוד לפני יותר מ-20 שנה והוא נמצא בדפוס כבר מאז 2003, נע באטיות מופלגת אל עבר המדף. "ועוד קודם לכן הוא היה 13 שנים בעבודה. התחלתי אותו בשנת 1989", מספרת אפרת.

אפרת נמנית עם סגל החוג ללשון העברית באוניברסיטת חיפה ובעבר היתה ראש החוג. היא עוסקת בחקר תחדישים. לדבריה, העבודה שנדרשה לא היתה רק עבודת בלשנות אלא עבודת בלשות של ממש. "התחום שלי הוא מלים, הצד של הסמנטיקה, הקשר בין העולם לבין הלשון גם במשמעות של המלים וגם במבנה שלהן. כשהבן של רטוש פנה אלי והציע שאעבוד על זה, מאוד שמחתי אבל כשקיבלתי את העיזבון, ראיתי שלא מדובר רק בחומר שנדפס".

אפרת עשתה עבודה רצינית ומרשימה של איסוף משלל מקורות. למעלה מ-50 שנה עבד רטוש לפרנסתו בתרגום והיו מלים רבות שחידש כמתרגם. העיזבון כלל גם כתבי יד שהיו בהם תחדישים שלא התקבלו על ידי עורכי התרגום. המקרים האחרים, והרבים יותר לדבריה של אפרת, הם פשוט שרבוטים שמצאה - "כל מיני קופסאות סיגריות או נייר כסף של סיגריות או קבלות של בית קפה שבו הוא ישב או שהוא דיבר עם מישהו והוא רשם מלה ולא תמיד משמעות. ועל יד זה יש גם מה הוא שתה ויש גם מספר טלפון וכל מיני דברים".

אפרת נשואה לעוזי אורנן, אחיו של רטוש, אבל פגשה את רטוש רק פעם אחת. כאשר היא נשאלת איזה מין איש הוא היה, היא עונה שהוא נראה לה מאוד קוטבי. "יש בו צדדים של שיתוף ואת רואה את זה בעובדה שהוא החזיק כמה שנים טור בעיתון 'במחנה', שבו הוא כתב לחיילים תחדישים. את רואה שם התרפסות רכה כזאת, משתפת, הזדקקות, פנייה לחיילים, לבני ה-18. מצד שני רואים גם דברים אחרים, הרבה יותר כסחניים. היו בו שני הצדדים. רואים אותו דבר גם בשירה שלו. שירה מאוד רכה, אנושית ואישית ושירה מאוד כסחנית, גם ברמה הפוליטית וגם ברמה של יחס לנשים".

התעלמות נמשכת

לא רק מלים יש בספר הזה, אלא גם את הדרך שבה הגיעה אפרת אל המלים, ואת הדרך שעשה רטוש אל המלים. המלה "ממסד" היא מלה שחידש, והערך מציע הסבר ארוך, כולל צילום כתב ידו של רטוש להשתלשלות החידוש וראיונות שבהם השתמש במלה והסביר מדוע הממסד מתעלם ממנו. בתשובה לשאלה מדוע הוא כופר בממסד ענה רטוש: "אינני יודע, אבל תמיד אני מוצא עצמי בדעה מנוגדת לדעות של הממסד, החל בתקופת ההבלגה ועד היום. זהו עניין השייך לדעותי על החינוך ותכניו, להשקפתי על ההיסטוריה".

אפרת מביאה דוגמה להתעלמות ההולכת ונמשכת של הממסד מרטוש באמצעות המלה "הסלמה", שרטוש חידש ב-1966. "זה היה בזמן מלחמת וייטנאם. עשר שנים אחר כך האקדמיה ללשון עברית חיפשה מלה והביאה את 'הסלמה', אבל לא בשמו. האקדמיה כן נהגה להביא בשם את בעל התחדיש. היא ציינה את דוד אבידן במלים שהציע, אבל את רטוש לא, לא הזכירו אותו. יש הרבה מלים של רטוש שחודשו והאקדמיה קיבלה אותן אבל לא הזכירה אותו", אומרת אפרת.

האקדמיה עושה את זה עדיין בגלל הכנעניות שלו?

"ההחרמה של רטוש בצורה ברורה היא בגלל הכנעניות שלו. הם לוקחים דברים של רטוש, ולא מזכירים אותו. ונכון שעוזי אורנן חבר באקדמיה ואהרן אמיר היה חבר, אבל הם אינם דומים לרטוש וליחס שהוא קיבל. רטוש היה הרבה יותר מזוהה עם הכנענים. רטוש זה רטוש. אבל הדבר לא נוגע רק לרטוש ולכנעניות. מדובר בדרך העבודה שלהם. בשביל מה למשל הם כינסו את המליאה והחליטו להכניס את המלה 'טלוויזיה'? ואם לא היו מחליטים על המלה מה היינו עושים? כל המוסד הזה הוא רפובליקת בננות".

אפרת מספרת כי לפני כמה שבועות התכנסו חברי האקדמיה ללשון והחליטו על המלה "דה ז'ה וו". היא מראה את ידיעון האקדמיה ללשון עברית מאוגוסט האחרון ובו דברי שרת התרבות, שמשבחת את האקדמיה על גיור המלים "דה ז'ה וו", "טלוויזיה", "פופקורן", "אנציקלופדיה", "אופרה" ו"טרגדיה", ש"הפכו לחלק מן העברית ואף העשירו אותה", לשון השרה. "בשביל מה צריך את זה?" תוהה אפרת, "ואם האקדמיה לא היתה מחליטה על 'דה ז'ה וו' מה היינו עושים? לרטוש יש מלה מקסימה ל'דה ז'ה וו': כהד"ם - כבר היו דברים מעולם. האקדמיה בכלל לא ידעה עליה ולא הביאה אותה".

אפרת מספרת שלצורך העבודה על הספר בחנה המון תרגומים של רטוש כדי לחפש תחדישים. "הצעתי לאקדמיה ללשון את הקבצים האלה כמתנה. אני הרי עשיתי את זה מתקציב מחקר, היו לי ספרים שלו סרוקים והאקדמיה עמלה עכשיו על המילון ההיסטורי. הם לא רצו".

מבחינת אפרת מדובר בכלי שימושי: "אני לא רואה בזה מילון אלא ספר. יש בו 50 עמודים שבהם אני מתייחסת למה זה תחדישים ואיך קובעים אבהות על מלים. לפעמים יש שני אבות, בדיוק כמו בד-נ-א. זה ספר עיון. זה כלי ולא רק של האקדמיה, כי לשמחתנו הרבה לא רק האקדמיה מחליטה על מלים. הצבא מחליט על מלים, איגודים מקצועיים מחליטים, גם הילדים מחליטים על מלים".

מה ייחודי באופן שבו רטוש חידש מלים לעומת מחדשים אחרים, דוגמת אליעזר בן יהודה?

"העניין הזה שנקודת המוצא שלו לא היתה המלה הלועזית. המטרה שלו היתה העברית כשפה בפני עצמה. המלה 'ניתוח' למשל משמשת לכמה דברים. ניתוח רפואי וניתוח ספרותי למשל. אנחנו משתמשים באותה מלה אף שזה לא אותו דבר. רטוש רצה לתת מלים שונות למושגים שונים. והוא רצה לעשות את זה מתוך העברית, לא עניין אותו המבנה של המלה הלועזית".

האקדמיה ללשון: גם אבידן אינו מוזכר

מהאקדמיה ללשון העברית נמסר בתגובה: "כל הטענות של מיכל אפרת נגד האקדמיה חסרות כל בסיס עובדתי כפי שיפורט להלן, ולא נותר לקורא אלא לתהות על מה ולמה יצא קצפה על האקדמיה.

"האקדמיה אינה עוסקת במתן מזכים (קרדיטים) לחידושים. בשום מילון שפירסמה האקדמיה וגם במילוני ועד הלשון אין ציון של שם המחדש. נוסיף כי הידיעה מי המחדש היא לעתים קרובות כמעט לא אפשרית. יש שהמונח שהאקדמיה מאשרת מגיע מאנשי המקצוע וכבר משמש בתחום; לעתים כמה אנשים מציעים את החידוש באופן בלתי תלוי; ולעתים החידוש הוא תוצאה של עבודה משותפת בוועדה. שמו של דוד אבידן אינו מתנוסס על שום חידוש שקשור לאקדמיה.

"לעניין החרמת הכנענים: באקדמיה ללשון העברית חבר משנת תשל"ט (1979) אחיו של רטוש, פרופ' עוזי אורנן, וכן היה חבר באקדמיה הסופר והמתרגם אהרן אמיר ז"ל, שהיה פעיל מאוד ומקובל מאוד באקדמיה בכל השנים שבהן היה חבר בה. שניהם מזוהים עם התנועה הכנענית.

"מעולם לא היה באקדמיה ובוועדותיה דיון שבו הוחלט על המלה 'דה ז'ה וו'. אכן האקדמיה לא הציעה חלופה עברית לטלוויזיה כמו למלים לועזיות רבות אחרות.

"בבירור עם כל הגורמים באקדמיה שאפרת היתה עשויה לפנות אליהם בעניין הסריקות, לא גילינו למי הגיעה פנייתה".

דם, חרב ונקם | למה למרות חדשנותו נחשב רטוש למשורר אזוטרי?

בשנת 1937, כשהיה בן 29, הניח יונתן רטוש מעטפה ובה חמישה שירים בתיבת הדואר של המשורר אברהם שלונסקי. אחד מהם היה השיר "על חטא", שבחלוף השנים נעשה לשיר המוכר ביותר של רטוש, בעיקר מפני שהולחן על ידי צביקה פיק. אף שיש בשיר רמזים לשפת המדרש והמשנה, שמאוחר יותר רטוש זנח אותה במתכוון כחלק מסלידתו המופגנת מכל מה שקשור ליהדות, הרי שאפשר לזהות בו רבים מהמאפיינים של שירת רטוש. בעיקר בולטים המוסיקליות והקסם המאגי של המלים והמקצב.

ב-1941, כשראה אור ספרו הראשון "חופה שחורה", נחשף לעולם משורר עם עולם דימויים מיוחד במינו, שפה חדשנית ועשירה וקול מובחן. אלא שהייחוד הזה ועמדתו הפוליטית-חברתית של רטוש, שביקש להקים כאן אומה עברית שתנתק עצמה לחלוטין מהיהדות ותיטמע במרחב השמי, הפכו אותו למשורר אזוטרי. בעל השפעה אמנם, אבל כזה שנדחק לשוליים, נתון להתקפות שנונות של המשורר ששלט אז בכיפה, נתן אלתרמן.

כשנתקלים בשיריו של רטוש, הרי שעוד קודם שעומדים על תוכנם לוכדת את תשומת הלב הצורה המיוחדת שלהם, הדרך שבה פרושות המלים על הדף. מבנה הבתים פרוע ומשונה, כל שורה אורכה שונה, לעתים ניצבת מלה יחידה בשורה. נדמה כאילו המלים הן נחש המתפתל למנגינת חליל. מה פשר הנחשיות הזאת של השירים? אולי יש לזה קשר ליסוד המדברי בשירה של רטוש, אותה כמיהה אל איזו כנעניות קדומה, בראשיתית, פגאנית, שהניעה אותו בהקימו את התנועה הכנענית. כפי ששאף רטוש אל איזו קדמוניות חברתית-פוליטית כך גם התאווה אל איזה תחביר קדם-מחשבתי, כזה שנברא רק בכוחן של המלים והמוסיקה שהן יוצרות.

אבל מאחורי הרצון הזה לאיזו שפה קדם-מחשבתית ניצבת מחשבה רבה. רטוש מגייס למעשה את השירה לטובת האידיאולוגיה הכנענית שלו. הוא משלב בשירים שלו מוטיבים פגאניים, שמות של אלים מן המזרח הקדום ומלים מקראיות, בהן מלים נדירות ביותר שפירושן אינו נהיר. גם התכנים עצמם מגויסים פעמים רבות כדי לחזק את עמדותיו הפוליטיות. בימינו הצירוף "משורר מיליטנטי" נשמע כמו צירוף בלתי מתקבל על הדעת, ממש דבר והיפוכו, אבל רטוש בהחלט היה משורר כזה. משורר של דם, חרב ונקם. הוא כתב שירי הלל למלחמה ולצבא: "לרכב מלחמה כבד / ובכנפיו מטוס קרב / ולהק מפציצים נוצץ / עז ימינו תזרע מוקש / יבקע ימים בצוללות / וגאולה יתן לארץ", כתב באחד משיריו, ובפתח ספרו "שירי חרב", שכבר שמו מעיד על תוכנו, כתב: "אין אני יודע מדינה שלא קמה בחרב ולא משטר שקם בלא מלחמת אזרחים".

אלא שכוח השפעתן וקסמן של המוסיקה והשפה שיצר רטוש היה רב מכוחה של האידיאולוגיה המיליטנטית, הגברית והכוחנית שלו. תעיד על כך יותר מכל העובדה שמי שהושפע יותר מכולם משירתו של רטוש היתה דווקא משוררת, ולא סתם משוררת, אלא דליה רביקוביץ, משוררת עדינה ושברירית מאין כמוה, שנדמה שהמלה "חרב" לבדה כבר חותכת בבשרה חריצי כאב.

אלי אליהו



יונתן רטוש. נדחה על ידי הממסד - מלה שהוא עצמו חידש


פרופ' מיכל אפרת. יותר מ-20 שנות עבודה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו